גיל שלנו היה ילד מחונן, ביישן וקצת סגור. שובב גדול אך מלא טוב לב. הוא ואנחנו הסתדרנו מצוין.גיל אהב לשחק במשחקי מחשב, לצלול, להתאמן באיגרוף תאילנדי, לירות בחץ וקשת. כנער התנדב במד"א וביחידת החילוץ ערד. העיקר להספיק הכול.
הפסדנו את גיל שלנו לפני שנה וחמישה חודשים. קצת אחרי יום הולדתו ה-17 הוא עבר אירוע מוחי ונשאר מחוסר הכרה. טיפלנו בו, סעדנו אותו , לווינו אותו בתקוות מרובות לשיקום, אך מקץ חמישה חודשים צלל אל מותו וליווינו אותו בדרכו האחרונה.
דרכו הפכה דרכנו: להיטיב עם החלש, לסייע לחולה, להציל אם רק אפשר. כל אחד במשפחה המשיך בדרך של גיל: מיכלי יוזמת לימודי עזרה ראשונה בבית ספרה; אבי ויובל ממשיכים להתנדב בימים, בלילות, בסופי שבוע ובחגים ביחידת החילוץ ערד; יעלי ממשיכה להתנדב ולהוביל בעמותת "קו הזינוק " לבניית עתיד טוב יותר בחברה הישראלית בכלל ובנגב בפרט; ואני, שעובדת כסגנית מנהל המרכז הרפואי סורוקה, החלטתי למנף את התרומה שקיבלנו ואת עזרתם של הנהלת סורוקה וקופת חולים כללית כדי להקים מחלקת שיקום בנגב.
עוד בחייו של גיל החלטנו לצאת לתקשורת כדי לקדם הקמת מחלקת שיקום כזו בנגב. הרי לא יתכן שמשפחות אחרות יסבלו כמו שסבלנו אנחנו בנסיעה האין סופית לסעוד את יקירם בשיקום במרכז הארץ. לא כולם חזקים ובעלי גב כלכלי כמונו. ואם אנחנו היינו על סף שבירה, מה עם האחרים, שבצר להם נאלצים לוותר במודע על הזכות לשקם את יקירם, בשר מבשרם.
שנה לאחר מותו של גיל, המשימה הזו הושלמה. השבוע נפתחה המחלקה בטקס צנוע ומרגש. היה משמח ועצוב בשבילי. כל כך קיוויתי שגיל יגזור את הסרט. גיל איננו והמחלקה קיימת. אילו גיל היה בחיים הוא לא היה מבין על מה המהומה, מה עושה כאן התקשורת, אבל אני יודעת שבלי התקשורת המחלקה הזו, מחלקת השיקום הראשונה בדרום, לא היתה נפתחת. ודאי לא כל כך מהר.
אז זה המסר שלו ושלנו אליכם: אל תשארו אדישים. תסייעו , תצעקו, תלחמו בשביל החלשים, החולים, אלה שחייהם בסכנה. ואז נדע שליבו של גיל נדם רק באופן פיזי, אבל רוחו הטובה, הנדיבה, ממשיכה לפעום.
לצפייה בכתבה המלאה על סיפורה של ד"ר ניצה היימן-נוימן >>
"עובדה"- הערב (שני), 21:00