שלום לכולם, כאן ערן מגן. אני מאוד מתרגש לאחר שידור הכתבה, ואני מזמין את כולכם לשאול אותי כל שאלה שהיא, אשתדל כמובן להגיב על כולן.
מירב שואלת, צפיתי בכתבה והתרגשתי מאוד ממסירות הנפש שלכם, מאין היא מגיעה?
חילוץ והצלה זה תחום יחסית בתולי, מעניין ויצירתי מאוד. זה תחום שנותן לך לעבוד כמעט בלי מגבלות. חוץ מזה, במבחן התוצאה הסופית אתה גם עושה משהו טוב עבור מישהו אחר. נכון שאולי צריך להיות קצת פסיכי בשביל זה. אבל זה ממכר- כל מי שמתנסה בזה נדבק בחיידק הזה. וכמו בכל תחום עשייה שאתה לומד, אתה רוצה גם להתנסות בו. אז בקיצור, מסירות הנפש מגיעה גם מהעניין אבל אין ספק שמדובר בתחום מספק נורא.
מיכאל שואל, האם חששתם לחייכם באיזשהו שלב של החילוץ?
את כל הסיכונים שלקחנו לקחנו באופן מושכל. חישבנו מראש את הסיכון וניהלנו אותו. אבל אני כן יכול לומר שהיו שתי נקודות שהיו יותר מפחידות – האחת היא אפטר-שוק במהלכו כל הבניין רעד, כשהיו אנשים שעבדו מתחתיו. והנקודה השנייה הייתה ממש לקראת סוף העבודה, כשחיפשנו אחרי שתי גופות, הבניין כבר התחיל לזוז ולחרוק ואבנים התחילו ליפול. אז החלטנו שכבר מסוכן מדי והפסקנו את העבודה.
חני שואלת, איך הגיבה המשפחה שלך כשאמרת להם שאתה יוצא לנפאל?
זה היה להם ברור. לא רק למשפחה שלי, אלא לכל הסביבה הקרובה שלי. בוא נאמר שהם היו מופתעים אם לא הייתי נוסע. אבל במקרה של חברי המשלחת האחרים היו לעיתים בני משפחה שהתנגדו לכך והיה צורך להסביר להם את חשיבות העניין, אבל כמובן שהם הבינו.
לידור שואל, מהו הרגע הכי חזק שאתה לוקח איתך מנפאל?
יש כמה רגעים חזקים כאלה, אבל מתוכם יש שניים שנחרטו בי במיוחד: הראשון היה כשגילינו יד של ילד שנהרג בקריסת המבנה. זה היה רגע קשה ויותר מאמוציונלי. והרגע השני הוא כמובן הרגע בו הבנו שיש אדם חי בתוך המבנה. זה רגע מכונן שכל מחלץ מייחל לו. זה הרגע שבשבילו כולנו הגענו לשם.
ליטל שואלת, איך מתמודדים עם המראות הקשים שנחשפים אליהם במהלך החילוץ, הגופות, הריחות וכו'?
הפעמים הראשונות שאתה רואה את הדברים האלו באמת נשארות איתך, זה לא משהו שפשוט שוכחים. אבל מתמודדים עם זה ביחד, ואנחנו צוות מאוד מלוכד וזה מה שמחזיק אותנו לפעמים. אנחנו לא משאירים אף אחד לבד, אנחנו מדברים על הכל ומתמודדים על הכל ביחד. גם באתר עצמו אנחנו עושים הכל ביחד.
ואין מה לעשות, אנחנו נעזרים גם בהרבה הומור שחור. זה באמת עוזר, במיוחד כשמדובר בעבודה של שעות רבות ורצופות.
סיגלית שואלת, האם אתם עדיין בקשר עם קרישנה, האישה שחילצתם בחיים?
ביקרתי אותה לאחר החילוץ בבית החולים הצבאי של צה"ל. אני יודע שהיא במצב טוב, אבל באופן אישי אני משתדל לא להיות בקשר עם אנשים שאני מחלץ, ומשתדל שגם האנשים שעובדים איתי לא יפתחו יחסים אישיים, גם לא במהלך החילוץ – כי אז האינטימיות הופכת אותך למחלץ פחות טוב. חשוב לנתק את עצמך ולהישאר מקצועי מאוד.
מנחם שואל, האם לדעתך גם באסון הבא תוציאו משלחת חילוץ?
בטח. אם תהיה לי את האפשרות ואני אחשוב שאוכל להועיל, אז בטוח אצא. כולנו נצא. אני גם מקווה שבפעם הבאה נוכל לצאת עם משלחת גדולה יותר, או אפילו שתי משלחות שנוכל להתפצל ליותר מאזור אחד, וכך לסייע בכמה מוקדים. אני מקווה שגם בפעם הבאה ארגון כמו ישראייד, ייתרם יחד איתנו ושוב יסייע.
רותי שואלת, בכתבה סיפרת על בנך, עודד, שעזר בארגון המשלחת. האם אתה חושב שהוא ילך בעקבותיך ויהפוך גם הוא למחלץ? האם תמליץ לו על כך?
בטח שאני אמליץ לבן שלי לצאת למשלחת דומה, רק שהוא יגדל קצת ואולי אפילו נצא ביחד. באמת שאני אמליץ לכל אחד. לתת למישהו חיים זה הדבר הכי מספק, הכי טוב, הכי מהנה והכי מתגמל שיש. באמת שזכינו לעשות את זה.
ליאורה שואלת, האם למדת משהו מהנסיעה הזאת?
בוודאי. למדתי הרבה גם ברמה האישית אבל גם ברמה המקצועית. למשל, למדתי הרבה משיתופי פעולה שהיו לנו שם עם משלחות זרות, בעיקר לגבי סימון מבנים ומעקב אחרי התזוזה שלהם. למדתי גם את ההבדל בין הדרך בה אוכלוסייה אורבנית מגיבה לאסון כזה, לעומת אוכלוסייה כפרית. תושבי עירוניים נוטים להיות פאסיביים יותר ולחכות שמישהו מבחוץ יבוא לעזור להם, יפעיל אותם ויגיד להם מה לעשות. תושבי הכפרים אקטיביים יותר, תופסים יוזמה ומתארגנים בעצמם לפעולות חילוץ.
רוני שואל, מה צריך לעשות כדי להפוך למחלץ ולצאת למשלחת הבאה?
בארץ, חילוץ זה לא מקצוע. בניגוד לכבאי או חשמלאי, אין הכרה במקצוע החילוץ בארץ. למעשה, רוב המחלצים בארץ עברו הכשרה בסיסית בצבא, או במסגרת שירות סדיר או בקורסים של פיקוד העורף. הכשרה יותר מעמיקה ניתן לעבור במסגרת יחידות חילוץ שפועלות ברחבי הארץ. כל מי שרוצה להתנדב – יש היכן. לגבי משלחות – בד"כ משלחות חילוץ מהרס יוצאות רק במסגרת הצבא.
תודה לכולם על התגובות, ההתעניינות ועל השאלות. זה בהחלט היה מסע לא פשוט לנפאל. לילה טוב לכולם.
עובדה, שני אחרי "האח הגדול"