ש-לום וביטחון

כשהגעתי לגיל 18 היו פה בחירות. אני זוכר את זה טוב, פחות בגלל מי שהצבעתי לו ויותר בגלל ההפתעה שציפתה לי במהדורות החדשות ביום למחרת: מתברר שהיו אנשים שלקחו פתקים ריקים וכתבו עליהם "אלי יצפאן", "דודו טופז" ו"יעל בר זוהר". מטופש כמובן, לא רציני, לא ריאלי. זו הייתה בחירת פריים טיים, אפטר-שוק של רייטינג גבוה ותמונות בעיתון, פסקתי אז, וזה היה מוזר. היום? זה היה עובר לי ליד האוזן.

אחרי הכל, שוורצנגר הטרמינייטור מושל בקליפורניה, אצלנו כל עיתונאי שני מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, טופז שקל ברצינות לרוץ לכנסת ואפילו הצרפתים מתנשאים מעלינו ומריצים את בובליל לראשות הממשלה. הגבול בין מדינת הבידור למדינת הפוליטיקה פרוץ כבר כמעט לחלוטין. הטלוויזיה, זאת שהסיחה את דעתו של הש.ג. ופתחה לרווחה את השער, עומדת עכשיו בצד ומכוונת את התנועה.

קבלו נא במחיאות כפיים סוערות את העונה החדשה של "ארץ נהדרת", שעוטפת את עצמה מן הסתם באריזה של בחירות 2009. ואם טלוויזיה שבכלל לא קשורה לפוליטיקה מצליחה לטעת בנו את זרעי הבלבול ואף להחדיר לראשון בבידור שאיפות מנהיגות, מה תחולל כאן תכנית מדורת שבט שסאטירה פוליטית זה הלחם והחמאה שלה? כמה אנשים יחליטו מה הם משלשלים לקלפי על סמך מה שהם יראו על המסך בימי שלישי בערב? מי באמת יכריע את הבחירות האלה, התעמולה הטרנדית של ברק או הבדיחות במבזקיציס?

אם זה נשמע לכם מוגזם קצת, אז א. לכו תשאלו את דן מרידור מה הוא חושב על החרצוף שרמס לו את הקריירה הפוליטית; ב. דמיינו, מצד אחד, את לבני, ברק ונתניהו מצהירים הצהרות ומגבבים קלישאות של בחירות מדי ערב, ומצד שני את לבני, ברק, נתניהו ושאר חברים עטויים בחליפות שומן ואפים מפלסטיק, מדברים אליכם פעם בשבוע בגובה העיניים כשהם קלילים, נגישים, מצחיקים ונטולי סאבטקסט, ואז תשאלו את עצמכם מי מסב לכם יותר עונג ועל מי אתם יותר סומכים; ג. בואו נדבר קצת אמריקה. לא (רק) בגלל שזה כיפי ומגניב, אלא כי ממש לא מזמן גם שם היו בחירות, זוכרים?

הברק הנכון

אין הרבה פוליטיקה בטלוויזיה האמריקאית – זה לא סקסי מספיק, אין קליף האנגרים ואף אחד לא בוכה. מה שבכל זאת יש זה את "Saturday Night Live", SNL איף יו וויל: 33 שנים של תכנית מערכונים בשידור חי מאוחר שמרשה לעצמה בין השאר לצבוט לאקטואליה בתחת, לחקות נבחרי ציבור ולהרביץ קצת תורת סאטירה בעם הפוטטו-צ'יפס המנומנם. סביר להניח ששמעתם עליה, או לפחות על קומיקאים שיצאו ממנה לחיק הסלבריטאיות (אדי מרפי, בן סטילר, מייק מאיירס, בילי קריסטל, ג'וליה לואיס דרייפוס, כריס רוק וכו'). בכל מקרה, בחירות 2008 היו חגיגת SNL אחת גדולה שכללה ספיישלים, תכניות מוגדלות וגם – והנה הבדל גדול בין פה לשם - הופעות אורח של המועמדים עצמם, שמצאו זמן להבליח למערכון-שניים, בעיקר כי זה טוב לקמפיין.

האמריקאים נקרעו מצחוק כשהילרי קלינטון התעמתה מול חיקוי של עצמה, נפלו מהכורסא כשאובמה הגיח לסלון הפיקטיבי של הקלינטונים, ושפכו על עצמם מיץ כשמקיין הופיע ושיגר פתאום בדיחה על זה שהוא מאוד זקן. השיחוק הבאמת מרכזי קרה כשמישהו פתאום עלה על זה ששרה פיילין נורא דומה לטינה פיי, חברת קאסט מן העבר, אז היא הוקפצה לשמ"פ זריז. התוצאה – שאגות, ביקורות מהללות, שיא צפייה, דלק למדורת הפיילינמאניה ומיליוני הקלקות ביו-טיוב.

SNL עשתה קופה על הבחירות האמריקאיות לנשיאות, הן מבחינת רייטינג והן מבחינת באזז, אבל יד לוחצת יד - גם הבחירות עשו קופה על SNL, כשכל יועצי התקשורת בעולם הבינו שזאת, זאת הדרך הכי טובה להגיע ללב הבוחר, גם אם זה אומר שהמועמדים שלהם יצטרכו להיות ערים בלילות שבת. עד כדי כך שימים ספורים לפני התאריך המיועד הזדרז מקיין ועשה שמיניות באוויר כדי לקפוץ לעוד הופעה מפתיעה אחת, רק כדי להגיד את המילה האחרונה. שכידוע, התבררה כלא באמת שווה משהו.

האם כל זה באמת השפיע על הבחירות? "אפקט SNL", כפי שהוא מכונה שם (שזה כמו "אפקט פאלמר" אבל פחות גזעני. אמריקה אוהבת אפקטים), הוא בהחלט לא משהו חדש. כבר לפני 30 שנה נהג צ'בי צ'ייס, מוותיקי התכנית, לצחוק חזור וצחוק על הנשיא דאז, ג'רלד פורד, ועל כמה שהוא מגושם ומתבלבל ונופל. כבר אז שיערו שזה היה חלק ממה שגרם לו בסופו של דבר להפסיד לג'ימי קרטר, אבל אף אחד לא טרח לברר את זה. הפעם מישהו דווקא הרים את הכפפה.

איך שנגמרו בחירות 2008 מעבר לים הלכה איזו מינה צמח אמריקאית ועשתה סקר. מה התברר? כ-10% מכלל הבוחרים הודו שכן, רבאק, המערכונים הקטנים של סטרדיי נייט לייב השפיעו עליהם די חזק ביום הבוחר – שישה אחוזים מהם שלשלו בגללם אובמה בקלפי, שאר הארבעה מקיין. במילים אחרות – זה משפיע. המון. ובהתחשב בעובדה ש-SNL מנסה לנהוג ישר אבל מאז ומתמיד סטתה שמאלה (בכל זאת, כולם שם יהודים), מן הראוי שכל צוות התכנית יקבל הזמנות אישיות לטקס ההשבעה של אובמה.

קיציס. מה שבאמת טוב למדינה

הנתון הזה, כמובן, פותח תיבת פנדורה שלמה של דיונים – האם זה פייר שתכניות סאטירה ינצלו את הכוח ואת זמן המסך כדי להדביק את העם בנטיות הפוליטיות של חדר הכותבים שלהן? מצד אחד, אומרים אנשים, יש בזה משהו מסריח: אם מועמד כזה או אחר מוצג באור שלילי מדי - זה נכנס עמוק לראש של האזרח הקטן ומלווה אותו כל הדרך אל הקלפי. מצד שני, אומרים אחרים, תכניות סאטירה הן כולה קומדיה, הן לא באמת שואלות את השאלות הקשות ולא קובעות סדר יום. וחוץ מזה מה, אז לא נחקה יותר אף אחד? פשוט נעלים עין מטיקים ופלולות של פוליטיקאים?

אין באמת תשובות לשאלות כאלה, אבל הנה בכל זאת אחת: "ארץ נהדרת" לא עושה חיקויים, היא יוצרת דמויות עם שטיקים ומניירות. לא באמת משנה מה יגיד שאול מופז מגרונו של מריאנו כל עוד הוא משרבב שם איזה "גבר-גבר" אחד, ולמי אכפת מה שואלים את פיניש-פואד, העיקר הוא עונה ב"אני אני אני, בוא". וזה יצחיק שוב ושוב כי זה מוכר, כי יודעים כבר למה לצפות, כי זו אותה גברת עם אותה אדרת שמונחת על אותו ראש רק בזוויות טיפה שונות. ודווקא ההקצנות הן אלה שבתכלס מרחיקות אותה מהמציאות האקטואלית האמיתית, מספיק כדי שגם בוחרים נורא מבולבלים יוכלו לזהות את ההבדל שבין הפוליטיקאי לפרוטזה.

זה נכון שיש בינינו קלולסים שמצביעים ליצפאן ויב"ז, והפעם בטח יהיו כאלה שישרבטו על הלבן "ארצ" או "שצ", אבל בשורה התחתונה אנחנו עם של חדשות, ידיעות אחרונות, יונית ומיקי ומבזקים מיוחדים. זו הכללה גסה ומקוממת לקבוע שקומיקאי בתחפושת שמקריא שורות מהפרומפטר יצליח להכריע מי יהיה פה ראש ממשלה. להיפך - אם זה כן קורה, זה לאו דווקא אומר שהחיקוי חזק כמו שהפוליטיקאי חלש. ורופס. ולא ראוי להנהיג. ושאם לעג קריקטורי מצליח להביס אותו, אין שום סיבה לשים לו טלפון אדום בחדר השינה. קיציס, פרידמן, בנאי – Do your thing, עזבו שטויות וסקרים. מקסימום, אם תהיו יותר מדי טובים, תקומו בבוקר שאחרי לגלות שעברתם את אחוז החסימה. ואז, אולי, באמת תהיה לנו ארץ נהדרת.