המפגש בין תת ניצב אפרים ברכה ז"ל לבין עדי מאירי, יוצרת הסרט "חיים בצל הפחד" (הערב ב-21:30), התרחש לראשונה בשנת 1996, כשמאירי הייתה כתבת משטרה מתחילה ב"קול ישראל". באותם ימים, מלחמת הכנופיות של פרדס כץ ורמת עמידר היתה בשיאה וברכה עמד בראש הצוות החוקר. במשך שנים עקבה מאירי אחר פרשיות גדולות ומתוקשרות שלא פעם ברכה היה מי שהביא לפיענוחן. מה שמאירי לא תיארה לעצמה הוא ששנים מאוחר יותר היא תמצא את עצמה מסקרת פרשייה שהצליחה להסעיר מדינה שלמה, רק שהפעם בתפקיד הנחקר יוצב אפרים ברכה בכבודו ובעצמו.
איך התחיל הקשר שלך עם אפרים ברכה?
"השם של אפי תמיד הלך לפניו, הוא נחשב למפצח שכבר אז פיתח שיטה של פענוח חקירות על ידי גיוס עדי מדינה. הפעם הראשונה שדיברתי אתו היתה כשהדליפו לי שיש איומים קשים על חייו מצד הכנופיות שהוציאו חוזה על ראשו ובגלל הרגישות התקשרתי לשאול אותו אם זה בסדר שאפרסם שהוא ובני משפחתו מאוימים".
שנים מאוחר יותר בעקבות מעורבותו של ברכה בחקירת משפחת טורק, החלו להתבסס איומים ברצח עליו ועל משפחתו ומאירי יצרה עימו קשר בשנית: "משפחת טורק נחשבה למשפחה של רוצחים שכירים וברכה גייס את יחיא כעד מדינה כדי שיצליח לפצח מקרי רצח. בשלב כלשהו התברר שיחיא עצמו היה מעורב ברצח של הילד אביב אילוז ז"ל, מה שלא אפשר להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין במסגרת ההסכם שעשו איתו. לכן הוא מאד כעס על ברכה והוציא חוזה על ראשו. מאותו הרגע הייתה סביבו ברכה אבטחה מהודקת ברמה הכי גבוה שיש. התקשרתי אליו לקבלת תגובה והבטחתי לו שזאת הקלטה שלא תשודר אלא אם יקרה לו משהו. ואכן ההקלטה משודרת לראשונה בסרט".
לכן הרגשת חובה אישית לחשוף את זה?
"הסרט מתחקה אחר סיפור של אפרים ברכה דרך התלאות והאיומים שהוא ומשפחתו ספגו בעקבות החקירות שעמד בראשן. משפחתו לא חיה חיים שגרתיים, אלא חיים של משפחה שהולכת לכל מקום עם אבטחה כבדה של שוטרים, בדיקות של חבלנים מתחת למכונית, התרעות של איומים ואף עזיבה של הבית במקרים חמורים. לכן המשפחה, אני וכל מי שהיה מעורב בסרט חשבנו שזה חלק ממנו וממה שהשפיע על החיים הבלתי אפשריים שהוא חי - חיים בצל של פחד".
הרעיון להפיק סרט על חייו של אפי ברכה התבשל חודשים לפני התאבדותו הטרגית, כאשר מאירי החליטה שהגיע הזמן לשפוך אור על דמותו ולתת קונטרה לאותם עיתונאים שהכפישו את שמו פעם אחר פעם בזירה התקשורתית. בנוסף מספרת מאירי שעל פי התכנית המקורית, ברכה עצמו אמור היה להיות הדמות המרכזית המתראיינת בסרט.
"ראיתי שהוא במצוקה כמה חודשים לפני שהוא התאבד, דיברתי עם אשתו והבנתי ממנה שהוא חסר אונים ושהם לא יודעים איך להתנהל, עם מי לדבר ומה לעשות. לא היה לו גב או תמיכה לא מהמשטרה, לא ממשרד המשפטים ולא מאף אחד ואז הצעתי לראיין אותו. בשיחה איתו הוא אמר לי 'אני רוצה להתראיין, אני רוצה שישמעו את הגרסה שלי כי יש פה מחול שדים שיצא משליטה שלי. יש פה סיפור מאד פשוט – הרב ניסה לשחד אותי, הוא נתן לי 200 אלף פרנקים שוויצרים כדי שאתן לו מידע מחקירה, דיווחתי על זה ואז נגמר הסיפור מבחינתי. אבל אז החלה רדיפה שלי ושל משפחתי".
חמישה ימים בלבד לפני התאבדותו של ברכה, צוות ההפקה של הסרט הגיע אל לשכתו של ברכה על מנת לתאם את הריאיון המתוכנן. למרות שברכה קיבל אישור מהמשטרה להתראיין, במהלך אותה פגישה עדכן אותו גורם משטרתי בכיר כי המשטרה דוחה את האישור שנתנו לו לראיון. את התחושות והמילים שליוו את הידיעה הזאת מאירי לא שוכחת עד היום: "הוא אמר לנו: 'תדעו שרוצחים אותי בדם קר'".
יכול להיות שאם הסרט היה משודר כשאפי היה בחיים זה היה משנה משהו?
"אי אפשר להגיד שום דבר בדיעבד בוודאות, אבל אני חושבת שיש סיכוי שזה היה מציל אותו כי לפחות היה איזון לכל הפרסומים המכפישים והעוול שנעשה לו והוא היה חש הקלה. הרי זה מה שהטריד אותו – שמכפישים את שמו ואף אחד מהמערכות לא בא ואמר שזה לא נכון, זה נעשה רק אחרי שהוא מת".
תמיד ראית את זה כעוול או שהיה שלב שחשדת שהוא מעורב באי אלו דברים מפוקפקים?
"לא היה לי ספק שהוא היה ישר לאורך כל הדרך וידעתי את זה לא רק מתחושות אלא גם מבדיקות שעשיתי, משיחות ומפגישות עם בכירים במערכת אכיפת החוק וגם כאלו שחקרו אותו. כולם אמרו לי שההתנהגות שלו היתה ללא רבב. כששאלתי למה לא מוציאם את זה החוצה, תומכים בו ומגנים עליו לאף אחד לא היתה תשובה. רק אחרי שהוא מת כולם באו וניסו לתרץ את ההתנהגות והפאסיביות שלהם בתקופה שהוא היה חי וזקוק לתמיכה שלהם".
אז הסרט הוא למעשה ביקורת על משטרת ישראל?
"לא רק על המשטרה, המשפחה מספרת לראשונה מה היא חשה כלפי כל מערכת אכיפת החוק והתקשורת. אני חושבת שזה סוג של כתב אישום נגד הפרקליטות, המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, עיתונאים שתקפו אותו ומנגד גם עיתונאים אחרים שהיו פאסיביים ולא עשו שום דבר כדי לחקור ולבדוק מדוע רודפים אותו".
הסרט עוסק רבות בתקשורת ובכך שיש לה כוח הרסני, איך זה מסתדר עם העובדה שאת בעצמך אשת תקשורת?
"זה בהחלט מעורר מחשבות, זה גרם לי לחשוב על הסיפורים שלי אחורה ולחשוב איפה אני יכולה לשפר את עצמי ולתרום לשיח שהוא פחות אלים".
באופן אישי לא פחדת להכניס את עצמך לסיפור הזה?
"להגיד לך שלא ספגתי בעצמי איומים והכפשות ואני עדיין סופגת? אני סופגת. גם מאלו שמציגים את עצמם כחסידים של פינטו וגם מעיתונאים שמקורבים אליו אבל זה לא מפחיד אותי".
יש בך חשש מהיום שאחרי שהסרט יוקרן?
"החשש היחיד שלי הוא שהמערכת לא תפנים ולא תפיק לקחים ממה שקרה. כי מה שקרה מרפה את ידיהם של שוטרים ושל פרקליטים שרוצים להילחם בפשע ורואים שהמערכת לא תמיד הולכת אחריהם ומגבה אותם".
את חושבת שהייתה נקודה בה היה אפשר למנוע את האסון של אפי ברכה?
"כן. אם משרד המשפטים היה מוציא את הודעות שניקו את שמו מכל האשמה כפי שפרסמו אחרי מותו. אין לי ספק שהוא היום בחיים אם זה היה קורה קודם".
את עוד בקשר עם המשפחה?
"בוודאי. משפחה מדהימה אצילית ומאופקת, איזה חיים קשים הם עברו ואיזה אסון ועדיין אחרי חיים שלמים של איומים ופחד, אפילו כשהם סוף סוף מדברים הם אומרים את הדברים בצורה מאופקת ולא מתלהמת שזה ראוי להערצה".
מהסרט נראה שהכתובת הייתה על הקיר, הרגשת שהמשפחה סובלת מרגשי אשם?
"אי אפשר בדיעבד להגיד שהמשפחה ידעה בוודאות, הכל זה קטעי דברים ואמירות שהכל יחד מרכיב איזשהו פאזל גמור שהתגלה רק אחרי מותו. הוא דיבר על הדברים עם עיניים פקוחות והמשפחה דאגה לו מאוד אבל אני לא חושבת שהיא העריכה באותו זמן שהוא יכול לעשות צעד כזה מרחיק לכת".
יתכן שהמערכת היתה צריכה להתערב, לשלוח אותו להתבוננות פסיכולוגית או לקחת לו את הנשק?
"הוא לא היה בדיכאון כי בן אדם בדיכאון לא מודע למה שקורה סביבו והוא היה מאד מודע. הוא פשוט היה שבור, מרוסק ולא האמין שעד כדי כך אין לו תמיכה".
את חושבת שהוא התחרט על הרגע בו החליט להסגיר את הרב פינטו?
"המשפחה מספרת שהוא אמר להם 'יכול להיות שהייתי צריך פשוט לשתוק'. אבל כמי שעקבה אחריו לאורך השנים קשה לי להאמין שהוא מתחרט על כך שדיווח על פינטו. אני חושבת שהוא לא היה מצליח לחיות עם עצמו בשלום אם הוא לא היה מדווח".
מה כל כך הפחיד אותו בחקירה נוספת?
"אני לא קובעת מה גרם לו לשים קץ לחייו. זה מכלול של דברים ובסרט כל אחד יסיק מסקנות שונות, אבל אני חושבת שהפחד שלו היה זה שהוא הרגיש שהוא איבד שליטה ושהמערכת לא רק לא תומכת בו אלא מוכיחות פעם אחר פעם את העוצמה והכוח שיש לרדיפה אחריו בעקבות חשיפת השוחד. הוא פחד שהעוצמות האלה ישפיעו על מקבלי ההחלטות במידה ותהיה חקירה נגדו.
הוא הבין שזה משהו שכבר היה גדול ממנו וראה שאנשים מתרחקים ממנו. שי ניצן פרקליט המדינה במסיבת פרידה מדנינו לא לחץ לו את היד, החברים שלו במשטרה לא גיבו אותו, היועץ המשפטי לממשל לא פרסם הודעה. הוא הבין שמתרחשים דברים שלא אמורים להתרחש בדרך הזאת בגלל שהמערכת כנראה מושפעת מכל מיני פרסומים ומכל מיני תהליכים".
למה חשוב לצפות בסרט הזה?
"היה לי חשוב להראות לאיזה מקום אפשר להוביל בן אדם ישר (שגם משרד המשפטים קבע את חפותו) עם כוח גדול של תקשורת מכפישה ומקום עבודה שלא נותן גב. כל אחד צריך ללמוד מזה וכולנו צריכים לשנות את השיח פה כדי שיהיה יותר מתון, פחות מתלהם ויותר מתחשב גם כשמדובר באנשים שנחשדים בעבירות שהן נורא מכעיסות.
המסר שחשוב לי שייצא מהסרט הזה הוא שצריך לקחת אוויר ולחכות לתוצאות חקירה לפני שתולים מישהו בכיכר העיר. זה חל גם על הגופים ממשלתיים וגם על הרשתות החברתיות. אפילו טוקבקים קטנים שאני מכנה 'עברייני מקלדת' יכוים להיות הרסניים, בעיקר כי כי זה אנשים שלא נחשפים בשמם אלא מסתתרים מאחורי אנונימיות ומרשים לעצמם לכתוב הכל ולהכפיש. צריך לחשוב כחברה האם זה הכיוון שאנחנו רוצים ללכת אליו האם ככה אנחנו רוצים לחיות, האם ככה אנחנו רוצים שילדינו יגדלו?
"חיים בצל הפחד": יום רביעי (27.4) ב-21:30
הפקה: חברת מובי פלוס, דוד מנדיל | במאי: עופר ינוב | עריכה: שמעון ספקטור