כשהייתה בת 25, יונית לוי כבר הגישה את המהדורה המרכזית של חדשות 2. העיתונאית, שהצטרפה לחברת החדשות ב-1998 ככתבת חוץ, קפצה מיד למים העמוקים וסיקרה אירועים דרמטיים ומשמעותיים בארץ ובעולם. ברזומה שלה עשרה משדרי בחירות, שידורים מזירות לחימה ופודקאסט מצליח באנגלית, UNHOLY, עם ג'ונתן פרידלנד מהגרדיאן. למרות שמדובר במגישה והעיתונאית המובילה בישראל, לוי לא התראיינה לטלוויזיה יותר מ-20 שנה.
לרגל 30 שנה לקשת, לוי הגיעה לשיחה מרתקת עם ארז טל בתוכנית "30 עם". לוי התייחסה לעיתונות בישראל בעת הנוכחית וליחס לו זוכים העיתונאים, לרגע בו נדרשה לשמור על קור רוח כשדיווחה על פיגוע בירושלים בזירה בה נכחה אימה ולמחווה המרגשת במיוחד שקיבלה מנשיא ארצות הברית לאחר ריאיון שקיימה עימו בבית הלבן.
>> יונית לוי ב"30 עם": צפו בפרק המלא ב-+12
"בארבע וחצי השנים האחרונות אנחנו מערכת חדשות שמסקרת חמש מערכות בחירות, קורונה, שלוש מערכות בעזה כולל מהומות בתוך ערי ישראל. לצד אלו, כל מה שקורה עכשיו עם המהפכה המשפטית והמחאה החברתית שנגדה. אלה דברים שאתה לא לומד בשום מדריך לעיתונות איך להתמודד איתם. האם זה מדכדך? זה מדאיג, כי אנחנו חלק מהמדינה ואנחנו שואלים הרבה שאלות. זו תקופה מאוד מורכבת".
ומה קורה כשאת חוזרת הביתה, זה לא מחלחל לנפש?
"זה תמיד מחלחל. החדשות הרעות, הלא טובות או המורכבות זה משהו שתמיד מחלחל, אבל נורא חשוב שעל המסך זה יהיה בקור רוח, שום שכל ובצורה רגועה".
אנשים יגידו: "למה שלא תשדרו גם על דברים חיוביים?".
"אנחנו צריכים לעשות זום-אאוט ולהגיד שהחדשות בישראל, בעיקר בטלוויזיה, הן תופעה לא רגילה. אם נשווה זאת למהדורות של ערוצים מרכזיים באמריקה - שם זה חצי שעה ולא משודר בפריים טיים. אנחנו מורגלים שקורה משהו ואז יש גל פתוח. החדשות השתלטו לחלוטין על ערוץ שידור רגיל שאמור לשדר תוכניות, ושם זה לא קורה".
צריך שהתאומים יפלו בשביל דבר כזה.
"בדיוק, ואז הם יושבים עשר שעות ומשדרים. כאן זה קורה חדשות לבקרים וזה לא מקרי, ישראל מדינה שמרגישה תחת איום קיומי, ואם אתה מרגיש ככה אז החדשות זה לא בידור אלא כלי הישרדותי. אומרים לך מה קורה ואיפה ואם לרדת למקלט. יש פחות מקום לדברים חיוביים אבל אנחנו מנסים. יש לנו עכשיו את פרויקט 'הארץ הטובה'. בסוף, הטבע של החדשות זה לא החומרים האלה".
לכן פחות ופחות מחבבים את התקשורת, וספציפית אתכם שעושים חדשות? מה התגובות הכי קיצוניות שקיבלת?
"שידרנו באולפן פתוח בבאר שבע באחד המבצעים לפני כמה שנים, והתקבצה קבוצה של אנשים שצעקו עלינו שאנחנו צריכים ללכת לשדר בטלוויזיה של חיזבאללה וחמאס. בסוף השידור חלק ממי שצעקו נגדנו ביקשו להצטלם איתי. זה אינדוקטיבי לעובדה שכמה שאני חושבת שיש אנשים שמתעצבנים עלינו, ולפעמים זה מה שמאחד אותם, הם עדיין חושבים שאנחנו עושים עבודה טובה. יש תגובות הרבה יותר אגרסיביות שעיתונאים מכל קצוות התקשורת ספגו בשנים האחרונות. ככל שחולפות השניים זה יותר קיצוני. ועדיין, אני מחזיקה את הסיפור הזה בראש".
גם היום זה היה נגמר בבקשה לסלפי?
"אני לא יודעת. אני רואה את התגובות ברחוב, יש הרבה תגובות של סלפי אבל גם תגובות אחרות".
אולי היום אנשים אומרים: "אל תבלבלו לנו את המוח עם הדברים הקשים, אני לא רוצה לדעת". לא רק אנשים ברחוב, גם ראש ממשלה שלא רוצה לפגוש את הרמטכ"ל לפני הצבעה גורלית או שרים שלא מגיעים לעדכון ראשי מערכת הביטחון.
"אנשים צמאים למידע מהימן, ואני לא חושבת שהם אומרים 'אל תבלבלו לי את המוח עם עובדות'. הסכנה שעלולה להיווצר זה מצב שבו אנשים יקשיבו רק למקום שנוח להם. לפני כמה שנים ישבתי בארצות הברית והיה סיפור של שוטרים לבנים שירו בנער שחור למוות. אם תפתח את רשת FOX השמרנית תראה שהם מתארים את השוטרים כגיבורים ואת הנערים כעבריינים, ומנגד רשת MSNBC הליברלית-שמאלנית תשמיע תיאור הפוך לחלוטין. חשבתי לעצמי: 'מה, אין שום נרטיב או חיבור?'. אני חופרת על הנקודה כי חייבים שיהיה נרטיב משותף. מה שמדהים בסיפור הזה זה שהכוכבת הגדולה של MSNBC, רייצ'ל מדאו, והכוכב הגדול עד לא מזמן של FOX, טאקר קרלסון, שידרו פעם באותו ערוץ. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לנהל את השיחה הזו ככה בערוץ המרכזי".
היום אפשר לדעת כמעט על כל עיתונאי מה עמדתו הפוליטית. זה טוב?
"אני יכולה להתווכח עם הנחת היסוד".
מה עמדתך הפוליטית?
"בתשובה לשאלה הזו אני מוכנה להגיד איזה תוכניות אני רואה בקשת".
איזה?
"'מונית הכסף' ו'הזמר במסכה'. השאלה בעיניי היא אם אדם יכול להיות בעל דעה ועמדה בלי פוזיציה. אם הוא יכול לבוא נקי ובנפש חפצה ולעשות את עבודתו העיתונאית. תשאל את עצמך שאלה אחרת: אם למישהו מכל הקאדר שיושב בחדשות ערוץ 12 היה מגיע סיפור שהיה מפיל את הממשלה שהוא תומך בה, האם הוא היה מפרסם? התשובה היא חד משמעית כן. כולם עיתונאים ולכן זה הדבר שחשוב לזכור".
בתחילת דרכה כמגישה, לוי נדרשה להגיש מבזק מיוחד על פיגוע שהתרחש באוניברסיטה העברית בירושלים, בו נרצחו תשעה אזרחים. באותו הזמן אמה עבדה במקום כמרצה, ולוי נדרשה לדווח בזמן שטרם ידעה מה מצב אמה. "לשמחתי אמא שלי בסדר. כל שידור פיגוע הוא קשה, אבל כאן חצי מוח דואג באופן אישי מאוד. זה 2002, לא רגע שמישהו משאיר SMS שהוא בסדר. זה לקח הרבה זמן", נזכרה.
כמה זמן?
"בזיכרון שלי נצח אבל אני חושבת שבערך שעתיים. בשלב מסוים הבמאית אמרה לי באוזן שאמא שלי בסדר".
בקונטרול ידעו שאמא שלך שם?
"כן. הייתי המבזקנית התורנית ולא היה אדם אחר שיעשה את זה. זה היה אחד השידורים הקשים, כי אף אחד לא צריך לדעת שזה המצב חוץ ממי שעובד איתי".
הצופים לא ידעו?
"לא, בטח שלא".
ולא יכלו לדעת?
"הם לא צריכים לדעת".
היית רהוטה לחלוטין.
"אני לא זוכרת, אני מקווה. קור רוח זו תכונה נדרשת, ריכוז מלא למה שקורה. לצופה חשוב מה קרה וחשוב להביא לו את המידע. כל שאר הדברים מונחים רגע בצד".
מספר חודשים מאוחר יותר, התפנתה המשבצת היוקרתית של מגישת המהדורה המרכזית, לאחר שמיקי חיימוביץ' הודיעה על עזיבה. שלום קיטל שהיה מנכ"ל החדשות הציעה ללוי את התפקיד, ובתחילה היא סירבה. "חשבתי שזה יהיה כישלון קולוסלי, קצר ומפואר. מיקי הייתה מגה פופולרית ועברה במפתיע לערוץ המתחרה כדי להתאחד עם בן זוגה להגשה, יעקב אילון. הייתי כתבת ועורכת חסרת ניסיון בהגשה".
"כל הכלים בלוח סימנו שזה רעיון רע מאוד ואמרתי לא. שלום היה האיש היחיד שחשב שאני יכולה לעשות את זה. במערכת הדעות היו חלוקות, אבי אטיאס שהוא חבר קרוב ומשמש כסמנכ"ל הדיגיטל היה הבמאי הראשי, וכשהתייעצתי איתו אמר: 'אני חושב שאושרת יכולה לעשות את זה יותר טוב'".
איפה הוא היום?
"הוא עדיין חבר ואיש נפלא. אחרי עשר שנים ביקשתי שיודה שטעה, והוא אמר שכדאי שנחכה עוד עשר שנים. גם שלום קיטל הודה בפניי שאם הייתה לו היכולת היה מחכה עוד עשר שנים. הוא אמר שאני לא באמת מוכנה, וחשבתי שזה באמת יהיה כישלון מפואר".
אז למה בסוף כן?
"כשהסתכלתי על כל הדברים שסימנתי לך עכשיו היה לי ברור שמה שכתוב מעל כל הסיבות האלה זו המילה פחד. זו לא סיבה מספיק טובה לא לעשות משהו".
ישנת טוב בלילה שלפני המהדורה הראשונה?
"לא. גם לא בחודשים שאחרי".
זה נכון שדפקת את הראש בשולחן לפני תחילת השידור?
"כן. כדי להרגיע אותי, אז גם כל בכירי הערוץ ישבו בתוך האולפן. עשיתי תנועה של סידור שיער, והשולחן היה הרבה יותר גבוה ממה שהכרתי. קבלתי מכה מאוד חזקה, ממש ארבע דקות לפני השידור. זה אכן סיפור אמיתי, והקלטת נעלמה מהארכיון".
מעניין למה.
"היו טענות שזו אני, אבל לא עשיתי את זה".
לאחר חמש שנים, גדי סוקניק הודיע על פרישה. היה ברור שתקבלי את ההגשה או שהיו ניסיונות להביא פרטנר חדש?
"זה ממש לא היה ברור ולקח בערך חצי שנה של אודישנים. בסוף ראו שזה התנהל בסדר, וצריך להבין כמה מהפכנית ההחלטה שאישה תגיש לבד בכל ערב את המהדורה המרכזית בערוץ מסחרי. אני זוכרת שאהוד יערי אמר לי: 'למה את צריכה מישהו לצידך, את ילדה טובה ירושלים וכל מי שיביאו לידך את תתכווצי כדי לפנות לו מקום'. היה משהו במה שאמר, והבנתי שאני יכולה לעשות את זה לבד. לדעתי גם אתה שלחת לי מייל וכתבת: 'זה עובד לא רע, אולי תשאירו את זה ככה'".
אומנם המגישה הפכה לבת בית קבועה אצל משפחות רבות בישראל מדי ערב, אבל בצעירותה היא דווקא סבלה מפוביה אירונית במיוחד: פחד מטלוויזיה. "אני ממש זוכרת את זה, עד גיל ארבע סירבתי להיכנס לחדר שדלוקה בו טלוויזיה או שידליקו טלוויזיה בבית. תחשוב על ההורים המסכנים שלי שלא יכלו להשאיר אותי מול הטלוויזיה כדי שאהיה בשקט".
ברור לך שזה מטורף?
"זה קצת משונה. מדי פעמים אני שואלת את עצמי אם הפוביה חלפה או שלמדתי להסתיר אותה. כשהגענו לארצות הברית כי אבא שלי עבד בקונסוליה בלוס אנג'לס ושיקגו, אמא שלי הושיבה אותי ואמרה שבמדינה הזו יש הרבה מכשירי טלוויזיה ושאצטרך להתמודד".
בת כמה היית כשנסעתם?
"בת ארבע וחצי".
מה את זוכרת מארצות הברית?
"אני זוכרת יותר את שיקגו כי זו הייתה תקופה מאוחרת יותר. כשחזרתי לארץ הייתי ממש ילדה אמריקאית, זכרתי עברית אבל כשדיברתי זה היה במבטא אמריקאי כבד. הייתי צריכה אולפן".
כמו עולה חדשה?
"כן, זה היה מאוד מביך, וכנראה שהביך גם את הוריי הישראלים".
כשחזרתם למדת בתיכון מסורתי בירושלים. את זוכרת בעל פה תפילות, פסוקים?
"בטח, ובימים כאלה שיש קיטוב בו צד אחד צועק על הצד השני 'הדתה', והצד השני צועק 'עגלה ריקה', יש איזה מן פס ייצור של נורמליות שאומר שנלמד את זה מתוך הומניזם ופלורליזם בצורה עמוקה ואינטליגנטית".
בגלל זה את מחבבת את עמית סגל.
"אני אוהבת אותו. היה לי מקום עבודה אחד בחיים ואני מאוד אוהבת את האנשים שעובדים איתי".
כשהיית בת 14 ביקשת מאמא מינוי ל"ניוזוויק". למה היית צריכה מנוי כזה?
"בבית הכריחו לקרוא טרגדיות שייקספיריות בגיל 12, אז 'ניוזוויק' הייתה בחירה אסקפיסטית קלילה".
זה נכון שהיית מדקלמת שייקספיר מול המראה?
"הייתי עושה את המלט והכל".
רצית להיות שחקנית?
"לא יודעת אם רציתי להיות שחקנית. הראיות שאתה מביא כאן מובילות לזה שלא היו לי חיי חברה סוערים, בלשון המעטה. הקפתי את עצמי בספרים ובדמויות דרמטיות. אהבתי את זה והייתי קוראת לעצמי מול המראה. לא חשבתי שיש לי את הכישרון להיות שחקנית שייקספירית אבל עשיתי את כל הרפרטואר".
היו חברים דמיוניים?
"קורדליה, אופליה, המלט, ליידי מקבת'. היו לי המון חברים דמיוניים, ורובם לא סיימו טוב".
למרות פערי הגילאים, לוי התחברה במיוחד עם הפרשן הצבאי רוני דניאל ז"ל. השניים היו קרובים במיוחד, ולוי חזרה אל ההחלטה להגיש את המהדורה ולפתוח אותה בדיווח על מותו. "הרגשתי שהמקום שאני רוצה להיות בו ביום כזה זה הדסק, וגם הרגשתי שרוני היה אומר: 'נו יונק'ה באמת, תיקחי את עצמך בידיים ותעשי את זה'. כתבתי את הטקסט למהדורה מאוד מוקדם, ורוב השעות אחר כך פשוט קראתי אותו שוב ושוב מול המראה כדי שבשידור אקרא בלי לבכות. לכתוב ולפתוח מהדורה עם דיווח על חבר קרוב שמת זה דבר מורכב".
חשוב בעינייך לשמור על רהיטות ופנים חתומות בכל מצב?
"אני חושבת שזו מדינה סוערת ומבעבעת מאוד. לקור רוח, ניסיון להרגיע ואיפוק יש ערך. גם ברור מצד שני שמי שיושב בתפקיד הזה לא יכול לקרוס או ליבב בבכי. את זה אני יכול לעשות בבית".
הייתה פעם שהתגובה שלך הייתה יוצאת דופן.
"כן, במקרה של איתי מרגי, ילד בן שמונה שנהרג על אופניים ביום כיפור, באמת יבבתי. הייתי צריכה לצאת ולחזור מהאולפן. יש ימים כמו יום הזיכרון או יום השואה שבהם כל הבמאים יודעים שהם עושים אקסטרים לונג-שוט כי מתישהו יונית תבכה. זה היה לחלוטין לא מתוכנן אבל אני בן אדם וזה יכול לקרות".
לפעמים את נדרשת לשדר אירועים גדולים והיסטוריים אבל שנויים במחלוקת. לדוגמה אירועים שיש הרבה אנשים שמאוד מרוצים מהם, אבל את לא - כי זה נוגד את הערכים שלך, כמו מקרה טראמפ.
"דונלד טראמפ אדם מורכב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על יחסיו לנשים ולאמת. הדברים האלה חשובים, אבל מהצד השני טראמפ הוא חיה פוליטית מדהימה. הוא עשה את הבלתי יאמן, ויש לו חושים פוליטיים".
בארץ, בבחירות האחרונות למשל, למי הצבעת?
"אין אדם בעולם שיודע, גם לא האדם שהתחתנתי איתו. לא תצליח להוציא זאת ממנו בעינויים".
לאורך השנים לוי הייתה בצמתים מרכזיים ודיווחה על אירועים משמעותיים במציאות הישראלית. מקרה שהיא זוכרת במיוחד היה הדיווח על הבהלתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון לבית החולים. "השעה הייתה חמש דקות לשמונה בערב, התיישבנו ואמרו לי באוזנייה: 'ראש הממשלה בדרך לבית החולים, יש לו שבץ. אנחנו פותחים עם זה ואסור להגיד את זה'", היא סיפרה. "בשלב הזה רינה הביאה את הסיפור כמה דקות לפני שמונה. רוב לשכתו של שרון לא ידעה וגם חלק מבני משפחתו. נתנו את האינפורמציה והאמת כפי שיכולנו להצליב אותה".
אבל כבר ידעתם שמדובר בשבץ.
"אני לא יודעת כמה ידעו, זו הייתה ההשערה שבגללה הובהל לבית החולים. בסוף זה שידור שנמשך כמה שעות והיינו עלולים להיות באירוע בו ראש הממשלה מת. צריך להביא מידע אבל גם לקחת את הצופה ביד. כיום אני חושבת שכבר יש הרבה פחות סיטואציות בהן אני יודעת משהו שהקהל לא".
כיום מתחילות לרוץ שמועות ברשתות החברתיות שכמעט תמיד מגזימות את האירוע. אולי עדיף להגיד את ההשערה?
"זה בדיוק ההבדל בין מערכת עיתונאית אחראית לבין הרשתות החברתיות. אנחנו חייבים להצליב מידע ולהציגו באחריות, בזמן שגורמים אחרים לא נדרשים. האם יש רגעים שבהם יש פער? אני חושבת שיש הרבה פחות רגעים כאלה".
יש עוד כישרון שאת מביאה למסך - האיטלקית. אני חייתי במילאנו ולכן יודע את השפה, מה התירוץ שלך?
"מרד הנעורים, ככה חנונים מורדים. ההורים שלי נפלאים ואוהבים, אבל מזרח אירופאים. החינוך תמיד היה פרקטי: 'תלמדי ותעבדי בדברים פרקטיים'. מבחינתי, זה היה הדבר הכי לא פרקטי שאפשר. התעקשתי. זה היה מרד בהוריי".
ראיינת מספר נשיאי ארצות הברית ואפילו זכית למחווה מרגשת במיוחד מג'ו ביידן. מה עבר בראש ברגע הזה?
"לפני הריאיון ביקשו שאכנס ואגיד לו שלום. הוא איחל לי יום הולדת שמח, וקיבלתי שקית עם תופינים מהבית הלבן. יצאתי מהחדר בפנים נפולות ואמרתי לצלם: 'פספסנו קטע מדהים. הוא איחל לי יום הולדת שמח. איזה באסה שזה הלך'. הסתיים הריאיון ואז הוא שר לי 'היום יום הולדת'. זה היה רגע מדהים".
כמה זה מסובך להשיג ריאיון עם נשיא ארצות הברית?
"מהדברים הכי מסובכים שלוקחים חודשים, ולפעמים שנים. לקשור את הקשרים עם האנשים הנכונים, לפגוש אותם עוד כשהנשיא עדיין רק מועמד. מטבע הדברים כל כלי התקשורת רוצים להשיג את זה וצריך לשכנע אותם שהוא צריך לדבר אל העם בישראל. זה תהליך שיכול לקחת הרבה מאוד זמן, וזה תמיד מסתיים באימייל שנשלח באמצע הלילה. המייל תמיד נורא מנומס: 'האם תוכלי לראיין את הנשיא בעוד יומיים בבית הלבן?'".
איך מתכוננים?
"רגע של אושר עילאי וברגע הבא לחץ אטומי שאומר: 'אין זמן להתכונן'. קוראים כל מה שאפשר ומכינים שאלות. בדרך כלל זה רשימה של כ-50 שאלות, כשבסוף תשאל 12. הגבלת הזמן קשיחה, זה לא לראיין מישהו במשך חמש שעות ולחתוך את המיטב".
היה לך רגע כזה בריאיון עם אובמה. הזמן נגמר וירית שאלה אחרונה על מה היה רוצה לעשות בישראל אבל לא יכול כי הוא נשיא. הצליח לך.
"זו שאלה שאתה שולף כי אתה חייב לסיים את הריאיון בצורה נחמדה. זו לא שאלת פוליצר, אבל התשובה שלו עשתה את הריאיון כי זה לא מספיק שזה ריאיון בלעדי עם נשיא ארצות הברית, זה צריך להיות אירוע טלוויזיוני ושיישאר משהו. הוא אמר שהוא רוצה לשים שפם, להתחפש וללכת ברחובות תל אביב, אז יש לך את הרגע הזה".
בפברואר 2021, הגיע לאולפן נתניהו לריאיון סוער, כחודש לפני הבחירות. שאלת אותו: "איתמר בן גביר יהיה שר בממשלה שלך?" והוא טען בנחרצות שלא. כמה מערכות בחירות אחרי, והוא כן שר בממשלתו.
"ראיינתי את נתניהו המון פעמים. בתקופות בחירות ובמלחמות, בתקופות שהוא בא יותר רגוע וכאלו שפחות. נתניהו אדם מאוד מתוחכם, ולנסות להוציא ממנו כותרת, לנתק אותו מדף המסרים ולחשוף איזו אמת שהוא לא רצה לומר זה כמו כריית יהלומים. אני חושבת שבריאיון הזה היו כמה רגעים כאלה, ונכנסתי לשיחה הזאת במחשבה שהטון לא צריך להיות אגרסיבי. בכלל, אני לא חושבת שאגרסיביות זה דבר טוב ושראיונות לא צריכים להיות דו-קרב".
זה לא נגרר כבר להתכתשות אישית?
"לא. הוא ראש הממשלה ולצופים מגיע לקבל תשובות. אנחנו אומרים את זה בחצי בדיחה אבל העובדה שבתקופה הכי סוערת במדינת ישראל האזרחים נסמכים על תרגומים כדי לדעת איפה ראש הממשלה עומד בסוגיות הבוערות שעל הפרק לא תקינה".
אז למה הוא לא בא לדעתך?
"אני מניחה שהוא חושב שלהתראיין בתקשורת זרה קל יותר כי הם לא שולטים בפרטים והישראלים כן. אני מסכימה שזה הפך לאירוע שנורא קשה לצאת ממנו יבש, וכל הזמן צריך להיזכר שזה לא אישי. כשהוא נכנס לאולפן צריך לכבד אותו ולעשות איתו ריאיון עיתונאי. זה לא משנה מה הוא אומר על הערוץ לפני ואחרי".
ב-11 באוקטובר 2011, כחמש שנים לאחר שנחטף החייל גלעד שליט, פורסם כי יש הסכם להחזרתו. לוי לא תשכח את התאריך הזה, אבל יש לה סיבה נוספת. "זה תאריך שלא קל לי לשכוח, ואני גם לא מתכוונת. זה היה יום החתונה שלי".
כל האורחים מהחתונה עזבו, הכל נעצר, ואני מגזים.
"זה היה רגע כל כך משמח, מה יכול להיות נחמד יותר מרגע מרגש בחייך שמשתלב עם חדשות שמחות בישראל".
שמחת?
"מאוד שמחתי. הייתי שמחה מסיבות אחרות וזה הוסיף לשמחה".
חזרת במיוחד מירח הדבש כדי לשדר את המשדר המיוחד.
"מדובר בשידור היסטורי. זה מהרגעים האלה שהיסטוריה נכתבת בשידור חי, וזה אומר שכשמתכוננים לשידור כזה זה צריך לא רק לעשות את הדברים שנראים הגיוניים כמו להכין את רשימות עסקאות השבויים שישראל עשתה בעבר או הביוגרפיה של גלעד שליט, אלא לחשוב איך מתארים במילים את ההיסטוריה. הטקסט שראינו בשידור היה מאולתר בחלקו, אבל חלק אחר מתוכנן מראש. מה אתה חושב שתוכנן מראש?".
כשאמרת: "הוא לא יהיה רון ארד".
"נכון. 'גלעד שליט לא יהיה רון ארד' זה משפט שהכנתי מראש כדי להחליט איך זה משתלב בשרשרת הסיפור הישראלי ומה המשמעות ההיסטורית של הרגע הזה. זה לא אחראי להגיע לשידור כזה בלי להכין כמה אמירות מהסוג שנותנות תחושה שזה שידור היסטורי".
צילמתי ריאיון כזה גם עם בן זוגך שבמקרה עובד בקשת.
"זה הזוג הנשוי השני שאתה מראיין אחרי אסי ורותם".
הוא אמר: "כשהזוגיות טובה זה משחרר אותך מלהיות מוטרד. אני מחובר אליה. כשאתה במקום נכון אתה צף וחופשי". אין כאלה.
"אני יודעת. בסוף אנחנו מדברים המון על קריירה והחלטות שאדם מקבל בקריירה. בסוף יש החלטה אחת שהיא באמת חשובה ואותה נראה לי שקיבלתי בתבונה".
לוי התייחסה גם לבן זוגה המקצועי על המסך, דני קושמרו, ליכולת שלו להישאר אהוב: "בסוף מגישת או מגיש המהדורה באים ומספרים חדשות לא טובות. לפעמים הם חושפים אמת לא נעימה והחומרים קשים. כל הדבר הזה לא גורם למגישת המהדורה להיות מלכת הכיתה ולהיות האדם הכי אהוב, אבל דני מצליח להיות האיש הזה שגם מביא את החדשות וגם אתה אוהב אותו כי הוא נורא סימפטי. אני מאוד אוהבת אותו".
כמה זמן את רואה את עצמך ממשיכה בתפקיד מגישת המהדורה המרכזית?
"לא נראה לי שבעוד 20 שנה אנחנו ניפגש שוב לריאיון. אני לא נביאה לגבי הקריירה שלי אבל מתישהו רכבת ההרים הזו תעצור".
מה המשפט האחרון של השיחה שלנו יהיה?
"תודה רבה על ההזדמנות לדבר. האמת שזה לא היה כזה נורא, לא הייתי צריכה לשתוק 20 שנה. והאמת, שלא באמת שתקתי".