איזה פלא: אגרה, טאג' מהאל והסופה שבדרך

קמנו השכם בבוקר כדי להספיק כמה שיותר ביום השני. ככה זה כשרוצים להגיע לכמה שיותר יעדים במדינה הענקית הזאת. הילדות היו מאד ממושמעות וארזו במהירות. כנראה שזה היה יתרון משמעותי לתת לכל אחת מזוודה משל עצמה. העצמאות משתלמת!

ארוחת הבוקר במלון היתה מפנקת במיוחד למי שאוהב אננס ופירות טרופיים שבארץ נכנסים בדרך כלל לקופסת שימורים עם סירופ. כל אלה כמובן בתוספת של אספרסו משובח שמוגש לשולחן.

משם יצאנו לדרך לאגרה, המקום בו אנו עתידים לפגוש את אחד הסמלים המשמעותיים ביותר של הודו, הטאג' מהאל. היציאה מדלהי בוואן הממוזג לוותה במחשבות שלי על התנועה. במבט ראשון, הכל נראה ככאוס אינסופי המלווה בהמולה ורעש. אולם, במבט שני, התחלתי להבין שיש כאן סדר. אני לא מתיימר להבין אותו אבל יש איזושהי חוקיות שהצליחה להוציא אותנו אל הכביש המהיר. ואגב, עוד הנחת יסוד שהתנפצה לי: בהודו גם יש כבישים מהירים ומרובי מסלולים שמצליחים להביא אותך אל היעד. שינוי חד מניו דלהי. משפחת דרור באגרה | צילום: נופר יורן "כמויות אדירות של אנשים ושקט יחסי" | צילום: נופר יורן

הטאג' מהאל ברקע | צילום: נופר יורן

עוד ב-mako חופש:

חיים בגן עדן: תמונות מהאי שנבחר ליפה בעולם
בורחים מהקור: איזה כיף באיים הקנריים
מה באמת קורה כשאתם יוצאים מהחדר במלון

בדרך לאגרה שארכה כ-4 שעות שמנו לב למספר פרטים חשובים:

א.      ההפרדה בין המסלולים מלווה בגינון מדוייק ובשיחים מטופחים לאורך מאות קילומטרים.

ב.      ככל שיוצאים מלב העיר שמים לב לצמיחה נדל"נית מרשימה הכוללת המון מגדלי מגורים ופרויקטים בבנייה ופיתוח.

במרוצת הזמן, השתנה הנוף והפך יותר כפרי. כך גם הדרכים שהחלו להתמזג עם אוכלוסיות בעלי חיים, אנשים השבים מעבודתם וילדים לבושים מדי בית ספר החוזרים מהלימודים. עבורם מדובר במשהו יומיומי, שגרתי ונורמאלי בעוד עבורנו זו חוויה של ממש. הבנות בעיקר התעניינו ושאלו שאלות רבות על חיי היומיום של ילדים בני גילן אותם ראו מבעד לחלון, מה שתרם לשקט בנסיעה והעביר מהר את הזמן.

גלידה בטעם אקמולי

לאחר כארבע שעות הגענו. ירדנו מהוואן ומיד גילינו שאנחנו מוקפים בשרשראות פרחים בצבע כתום עז המוענקים לאורחים של המלון המדהים אליו הגענו. ובאמת, לאחר  מספר דקות התחלנו להבין לאן הגענו. מדובר בבית מלון שפרוש על פני שטח גדול במישור ירוק. מלון אסתטי ומוקפד עד לפרט האחרון עם חדרים מרווחים ודלת מחברת בינינו לבין הילדות. בחוץ היתה בריכה גדולה ולמרות שבערב גילינו שאנחנו לא היחידים במקום, לא הרגשנו את התיירים האחרים. לאחר שסיימנו להתפעל מן החדרים ירדנו קומה אחת למסעדה המפוארת שבה מצאנו גלידה בצבע סגול. אנחנו חשבנו שיש לה טעם של אקמולי אבל הבנות לא הפסיקו לאכול. חבל שבבית זה לא קורה יותר עם התרופה האמיתית.

"לאגרה נוסעים רק בשביל הטאג' מהאל", אמרו לנו בארץ. אנחנו יכולים בהחלט להגיד שיש עוד סיבות ועוד אתרים אבל ללא ספק, הטאג' מהאל שווה את הנסיעה. "זה נראה בדיוק כמו בתמונות", אומרת האמצעית בת 10 ולרגע שאלנו את עצמנו האם באמת שווה לנסוע כזה מרחק כדי לראות מקום שנראה באמת כמו תמונה או ציור- בדיוק כמו בגלויות. אולם, אותו החשש שמיתוס אדיר כזה יתגלה עד מהרה כעוד מבנה, אחד מני רבים, מתחלף מהר מאד בהתפעלות נדירה. "תחושת קדושה כמעט". הטאג' מהאל | צילום: נופר יורן "זה נראה בדיוק כמו בתמונות" | צילום: נופר יורן

"לאגרה נוסעים רק בשביל הטאג' מהאל" | צילום: נופר יורן

את הסיפור כנראה כבר שמעתם: מלך שבנה מקדש זיכרון וקבר לאשתו האהובה. בשל יחסים מורכבים בינו לבין הבן היורש שלו, האב נכלא במגדל וכל בקשתו הייתה לקבל חלון ממנו יוכל לראות את זיכרונה של אהובתו, חיתוך ידי כל אילו שעסקו בבניית היצירה החד פעמית הזו כדי שלא יוכלו לשחזר אותה. הילדות מזועזעות למדי מהשיטה. "הוא צריך היה להחתים אותם על חוזה שאומר שהם לא מעתיקים". אומרת האמצעית. "ואם היו מעתיקים?", אנחנו שואלים והיא עונה, "אז הוא היה צריך שוב להזהיר אותם".

ישנה תחושת קדושה כמעט כאשר נועלים כיסויים חד פעמיים על הנעלים בכניסה למבנה (אפשר גם לחילופין לצעוד יחפים). אנחנו הצלחנו לעשות את זה בתוך סערה עם גשם עז שלדברי המדריך שלנו היוותה שאריות של המונסונים שפוקדים את דרום הודו. סברנו שזו דרכו של הטבע לשתף אותנו ביורה שירד באותם רגעים ממש בישראל.

מרבית המבקרים היו הודים, צועדים בשבילים בחרדת קודש. מדובר בכמויות אדירות של אנשים ושקט יחסי. אף אחד לא צועק על הילדים, אף אחת לא מחפשת את בן הזוג שהלך לשירותים. כולם צועדים בשקט ובתור מופתי בדרך למבנה שהשטח הפנימי שלו קטן וחשוך, אבל הרי הפנים חשוב פחות. נפלאות המבנה הלבן תמיד, טובל בגשם של ירוק, יוצרים תחושה של פנטזיה, דיוק וסימטריה. האדריכלות הסימטרית של הטאג' מהאל מאפשרת לראות אותו בשלמותו מכל כיוון, כאילו אפשר לקפלו לשני חלקים ולפתוח כמו מניפת נייר.

משם עברנו למבצר האדום ממנו אפשר לראות את החדר שהקצה הבן לאביו. את הזמן אחרי ארוחת הערב הקדשנו לקעקועים. הילדות מילאו את הידיים בקעקועי חינה או כמו שאלונה קראה להם, קעקועי חומוס בגלל שחינה הזכירה לה את המילה טחינה.  מחר בבוקר בשעה 8:30 כבר נהיה על המיניבוס בדרך ליעד הבא. בינתיים, נותר רק להגיד לילה טוב.