באחת השיחות סביב המדורה עם הצוות המקומי שלנו בקירגיזסטן עלה השם "קל סו". "זהו האגם הנעלם", סיפרו החברים, "מקום אלוהי שמעטים מאוד מגיעים אליו. הוא נמצא על גבול סין וצריך אישור מיוחד מהצבא כדי לעבור". כששמענו את זה היה לנו ברור – האגם הנעלם עומד להתגלות. אנחנו חייבים להגיע אליו.
חיכינו לסוף אוקטובר, העונה בה מסתיימים הטיולים אותם אנחנו מדריכים, ויצאנו לדרך – אל קצה העולם, לדרום קירגיזסטן בסמוך למעבר הגבול הסיני טורוגארט, בלב רכס הרי טיאן שאן, לאגם שאינו מסומן אפילו במפות של גוגל. הדרך אל המחנה הצבאי לא הייתה משהו לכתוב עליו הביתה, אבל התאזרנו בסבלנות. שלושה חיילים משועממים בדקו את הדרכונים והאישורים שלנו ונתנו לנו לעבור.
התחלנו בנסיעה לאורך ערוצו של נהר אק סאי, כשהרי טיאן שאן מלווים אותנו. הפסגות הלבנות היו בשבילנו תמרורים – הן אמרו לנו "כן, אתם בדרך הנכונה". חצינו את הנהר עשרות פעמים, פגשנו עדרי יאקים וגמלים דו-דבשתיים. היינו מלאי התרגשות.
מי המטורף שהגיע לכאן?
הכניסה לעמק מנתיב הנהר הייתה דרמטית. חצינו גשר מעץ שהונח מעל קניון אדום וזורם. הגשר גנח בעוצמה עם כל ג'יפ שחלף מעליו במהירות, ואנחנו קיווינו שהוא עוד יחכה לנו שם כשנחזור. העמק הקרחוני שנגלה לנו מיד לאחר מכן היה מטריף: עמק ירוק, מעוטר במורנות (סחופות קרחונים) רבות, זכר לקרחון האדיר שייצר את העמק ובתחתיתו נהר טורקיז.
סביב הרכבים שלנו הצטופפו במהירות נוודים רכובים על סוסים. הם הגיעו בדהרה, מופתעים, לראות מי המטורף שהגיע לכאן. הם הזמינו אותנו להתארח ביורטות שלהם, והסבירו לנו שרק מי שיש לו כוונות טהורות וזכות כמו הר טנגרי, שמסמל את האלוהות בקירגיזסטן, יצליח להגיע לאגם הנעלם.
ריכזנו מחשבות טובות, ניקינו כל זכר למחלוקת או טרוניה ויצאנו לצלוח את ששת הקילומטרים שהפרידו בינינו לבין האגם. חצינו נהרות, שקענו בבוץ, גררנו, חילצנו והאשמנו אחד את השני בחיוך במחשבות שליליות שמונעות מאיתנו להתקדם – ואז הגענו למורנה גדולה.
עצרנו את הרכבים והתחלנו לטפס רגלית על התלולית התלולה. זה היה טיפוס של קילומטר בלבד מהג'יפים, אבל כל צעד בגובה 3,000 מטרים מעל פני הים מרגיש כמו שלושה, ואנחנו היינו חסרי סבלנות: רצינו כבר להיות למעלה, לראות את "הנעלם". כשסיימנו את הטיפוס והגענו לראש המורנה, השתרר שקט אדיר – ומיד אחריו באו צרחות התפעלות משוגעות.
האגם היה מופלא מכל מה שהכרנו
היינו נסערים. המראה שהתגלה לעינינו היה בלתי ייאמן: מצוקים שמתרוממים אל השמיים מסוככים על אגם בצבע כחול בוהק, מפלים זורמים על הכתלים – והכל בתוך שקט שלא שומעים בשום מקום והשתקפויות מושלמות שהכפילו את המראה הנדיר.
צילמנו כמו מטורפים, התרוצצנו חסרי מילים לאורך קו המים. הדרך הארוכה אל האגם יצרה ים של ציפיות, והאגם הנעלם לא עמד בהן –הוא התעלה עליהן; היה מופלא אפילו יותר מכל מה שתיארנו בדמיונות המופרכים ביותר שלנו. רק מטיילים שנוסעים לפינה נידחת שלא כל אחד יכול להגיע אליה מבינים את תחושת הראשוניות, את עצמת הריגוש שחשנו. לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות.
באותו ערב ישבנו שעות ארוכות סביב המדורה, מנסים לעכל את המראות ולדמיין מה צופן האגם מעבר לפינה. ידענו שאורכו של האגם מספר קילומטרים, ושאנחנו יכולנו לראות רק את שני הקילומטרים הראשונים שלו. היה לנו ברור שאנחנו הולכים להביא לכאן את המטיילים שלנו, שאנחנו עומדים לבנות מחנה אוהלים מעולה בלב הנופים האלה, שאנחנו חייבים לגלות מה מסתתר בהמשך האגם, מעבר להרים.
המסע לגן העדן החל. שיירת רכבים גדולה העבירה משא רב אל האגם: יורטה גדולה לחדר אוכל, מטבח, אוהלים גדולים בגודל של חדר, מזרונים מעולים, שמיכות פוך מפנקות, כריות של בית מלון, מצעים מעומלנים, כלים שלא מביישים את הטובה שבמסעדות.
התחלנו לתכנן את כיבוש האגם. הבנו שאף אחד לא שט פנימה לתוך האגם הנעלם אף פעם; למקומיים סירות משוטים קטנות, וגם להם לא היה מושג מה קורה מעבר לפינה, במרחק של שני קילומטרים בלבד. קנינו זודיאקים, עברנו את המכס, עברנו בדיקה ביטחונית שהפכה את המנועים מכל כיוון, נאלצנו לדחות בעקבות ביטול של טיסה - ואנחנו כבר קצרי סבלנות. יכול להיות שרתמנו את העגלה לפני הסוסים? איך בכלל נביא את הזודיאקים לאגם? זה משא גדול וכבד, וזה מסע של שעות רבות מבישקק הבירה. איך נחצה את הנהרות הגדולים בדרך לאגם עם כל הכבודה? ואם בכלל מעבר לשני הקילומטרים אין שום דבר, והכל היה לשווא?
דמעות של אושר
אחרי מסע מפרך הגענו עם הזודיאקים למאהל שלנו שבקרבת האגם. אחרי שפרקנו את הסירות, הבנו שלהגיע לאגם עצמו עם הרכבים דרך הביצות המקומיות משול לסיכוי שהשמש לא תזרח מחר. מה עושים? התשובה הייתה עדר סוסים. עדר סוסים שלם הובא על ידי המקומיים, והם נשאו על גבם את הזודיאקים וחצו איתם את הנהרות שבדרך.
הזמן התארך, הסבלנות התקצרה, כולנו כבר היינו להוטים לשמוע את טרטור המנועים, לחצות את ההשתקפויות המופלאות שבאגם, להיות כבר אחרי שני הקילומטרים. עוד טיפוס קטן, הנה קו המים, הנה המראה המטורף.
פורקים, מנפחים, מתקינים את רצפת הזודיאקים, בודקים שחבלי האבטוח במקום, שהמשוטים אזוקים במקומם. יאללה כבר למים! הגיע הרגע. התחלנו לשוט פנימה, המשך האגם לא נראה עדיין לעין. התקרבנו לגבול שדה הראייה שהיה לנו מהחוף. בעוד רגע נעבור את שני הקילומטרים. אנחנו הראשונים לעשות את זה. איזו התרגשות. הנה, בעוד רגע מגיעים לפיתול, המתח נבנה, המצלמות מוכנות והעיניים פקוחות לרווחה, מוכנות להכיל את כל היופי הזה.
אני לא יכול לתאר במילים מה ראינו, אבל יכול לתאר איך הרגשנו כשמראה המשך האגם נגלה בפנינו. רובנו דמענו מאושר. האוויר היה מלא בקריאות התרגשות, היינו באופוריה. הרגשנו קטנים מול העוצמה האדירה של המראות, מול הוד והדר בלתי נתפס.
מולנו מצוקים שמתרוממים ממי האגם אל השמיים, קרחונים שנאחזים בפסגות הרים בני 5,000 מטרים ויותר, מפלים אדירים, נשרים ופרסים מופתעים, חופים מקסימים - ואגם שהפך לקניון, ובתוכו אנחנו זעירים בתוך קליפת האגוז המכונה זודיאק. שעות רבות בילינו שם, סוקרים כל פינה, מנסים לעכל, ממפים את השייט למטיילים שנביא לכאן, מקנאים בהם על החוויה שהם עומדים לעבור בפעם הראשונה.
* הכותב הוא מדריך טיולי ג'יפים בחו"ל ובעלי חברת טריפולוג'י