ישבנו בבית קפה על חוף הים של איסטנבול והסתכלנו אחד בשני באימה. נשארו לנו שלוש שעות בעיר. לא היו לנו תכניות. רשימת ההמלצות באייפון שלנו הייתה מלאה בדברים מדהימים שלא עשינו: לא אכלנו את הבקלאווה המושלמת, תוצרת של מפעל משפחתי בן 150 שנה, שגם מי ששונא בקלאווה יאהב. לא הגענו בזמן לבית הקפה ההיפסטרי שמגיש ארוחת בוקר טורקית מסורתית עם טאץ' מעוצב. אכלנו סנדוויץ' דגים, אבל לא במקום הנכון. טעמנו רק סוג אחד של בוריק. גל של אימה שטף את הגוף שלי, משהו מוזר, שהולם יותר אובדן של דרכון מאשר אובדן של קופטה. נזכרתי במשהו שאמרה לי חברה בשבת הראשונה שיצאנו מהטירונות: אין דבר יותר מלחיץ מחופש של 24 שעות.
לפני שיצאנו לחופש הזה קיבלנו מחברים את המתנה הכי טובה שאתה יכול לקבל לפני טיסה - חוץ מ-100 יורו מההורים - לינק למפה של העיר בגוגל מאפס, ועליה עשרות נעצים צבעוניים ומקרא. איסוף ההמלצות הזה נעשה בשנים האחרונות החלק הכיפי בהתארגנות לטיסה: שלונלי פלאנט ו"למטייל" יציעו את מלכודות התיירים שלהם לפנסיונרים - לנו יש מידע פנימי. מיילים ומסמכי וורד ומפות שעוברים מיד ליד: הכתובות של הדוכנים הסודיים של המקומיים בחלקים הנסתרים של השוק, הגלריות הכי עדכניות, הברים שממליצה עליהם מישהי שגרה שם שנה ויודעת בדיוק לאן ללכת. בטיולים האחרונים שלי, מיקדתי את רוב מאמצי ההכנה שלי באיסוף ההמלצות האלה. אני לא צריכה מדריכים לתיירים שיגידו לי ללכת לאונטר דר-לינדן ולפלאסה קטלוניה. פשוט תגידו לי איפה ההמבורגר הכי טעים בעיר, ואני אסתדר משם. אבל לאט-לאט, בלי ששמתי לב, קרה לי תהליך הפוך: ההמלצות הרסו לי את הטיול.
הלכתי במינוס שתי מעלות, ברוח הפרצים שבין גורדי השחקים של השדרה החמישית, לסושייה הכי טובה בעיר, רק כדי לגלות שהיא בלובי של מלון מפואר ושרול עולה בה 50 דולר, ושאין לי לא את התקציב ולא את האאוטפיט כדי לאכול שם. העברתי חצי יום ראשון בהליכה בין החנויות הסגורות של פנצלאואר ברג כדי להגיע בסופו למסעדה אסייתית מדהימה, לגלות שהיא סגורה, ולחזור על הטיול שוב יום למחרת. ישבתי בקונדיטוריה מפורסמת בציריך ואכלתי מקרון ועוגת שוקולד, שאת טעמם אני לא זוכרת, אבל את המבוכה שבהצגת המקומיות הזאת ואת החשבון שקיבלתי אחריה לעולם לא אשכח. הרגשתי מצוקה איומה בשבת בצהריים בברוקלין מול שורת בתי הקפה שמציעים בראנץ', כי לא הצלחתי למצוא את האחד הספציפי שהמליצו לי עליו. זאת לא רק אני: גם אתם עשיתם את כל הדברים האלה, אפכם דבוק לאייפון, ותחושת אכזבה משונה בלבכם כשהשגתם את המטרה.
אבל העניין הוא לא האכזבות האנקדוטליות האלה, שבואו נודה, יכלו להימנע לולא התעצלתי לגגל לפני שיצאתי לדרך: הבעיה היא שכשאתה הולך לפי המלצות, אתה מפספס את העיר. כמו במשחק מחשב אתה עובר מנקודה לנקודה לפי המפה, קוטף תצפיות וקוקטיילים, רושם לעצמך נקודות, ולא מסתכל ימינה ושמאלה, לא מרגיש את הווייב של המקום, לא טועם טאפאס שלא קיבלו כוכב מישלן, ולא מוצא לבד חנות צעצועי עץ של פעם או ספרייה שמוקדשת רק למדע בדיוני וקומיקס. כי אם תעשה את זה, יכול לקרות לך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לתייר: אתה תיפול במלכודת תיירים.
האגרסיביות של תעשיית התיירות, שכובשת משנה לשנה עוד שטחים ושכונות ורחובות, הפכה את ההמלצות האלה לדבר הכרחי: המידע באינטרנט ובספרים מתיישן תוך שנייה, וכל מקום שנכתב עליו הופך תוך דקה למוסד ממוסחר וגדוש תיירים. כדי לגלות מקומות מעניינים ושווים באמת חייבים מידע מעודכן. אבל אם לא משתמשים בהמלצות האלה נכון, הן הופכות את הטיול מפרק זמן של שקט נפשי לספורט תחרותי. במקום ההנאה המשונה שבתחושת הזרות והאקראיות, יש השוואה אובססיבית עם כל חברי הפייסבוק שלך. היית במועדון הסטנד אפ הכי טוב בניו יורק או לא היית? אכלת את העוגה הכי טעימה בפריז או לא אכלת? טעמת המבורגר טבעוני עם בייקון טבעוני וגבינה טבעונית בקרויצברג, או שישבת כמו לוזר ואכלת שניצל של תיירים ליד המוזאון? שניצל? חבל, חביבי, חבל. כל האדג' של היקום היה מונח בכיסך, יכולת להחזיק את העיר בכף ידך כמו מקומי, אבל אתה רצית לבחור לבד, ועכשיו דינך הוא העונש הנורא ביותר של התייר: תחושת החמצה.
בטיול הבא שלי אני הולכת לקרוא את כל רשימות ההמלצות, לבחור אחת או שתיים מהן כל בוקר, ולא להסתכל עליהן יותר. אני גם לא הולכת לרשום לעצמי באפליקציית הפתקים באייפון כל מקום שישבתי בו כדי להעביר אותו ברוב חשיבות לדורות הבאים, כאילו הגלידה שאני אכלתי היא באמת הגלידה הכי טעימה בעיר, ולא סתם גלידה שנתקלתי בה במקרה. ואם יהיה בי הכוח, אני אפילו לא אעשה את הטקס הזה שבו קוראים את ההמלצות שוב, בסוף הטיול, רק כדי שיכאב הלב על כל מה שהחמצנו. אני מקווה שאעשה כל יום את מה שעשיתי בבית הקפה ההוא באיסטנבול שלוש שעות לפני הטיסה: אסגור את האייפון, אחצה את הגשר, ואלך אל תוך העיר בלי לדעת לאן.