מי שמבקר היום בגרנדייה (Granadilla) במערב ספרד יכול ללכת בין חומות העיר השמורה היטב, לטייל ברחובות המרוצפים שבהם כמה בתים שופצו או ליהנות מהנוף הנשקף ממגדל המצודה. אולם בערב שוב נסגרים השערים, כי בעיירת הרפאים גרנדייה אף אחד כבר לא גר, לא מאז שכל התושבים פונו ממנה בשנות ה-60.
גרנדייה, שנוסדה במקור על ידי מוסלמים במאה ה-9, תפסה מקום אסטרטגי שאפשר ליושביה לפקוח עין על Ruta de la Plata, נתיב מסחר ונסיעה עתיק שהתקיים ברחבי האזור. במהלך השנים, שלטון העיירה החליף ידיים, וכיום זהו אחד מכפרי הספרדיים המבוצרים הבודדים שבהם החומות העתיקות עדיין שלמות.
איך גרנדייה הפכה לעיר רפאים?
הסוף החל עוד בשנות החמישים, בתקופת הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו, כאשר ספרד החלה בפרויקט מסיבי של בניית סכרים כדרך להגביר את הכלכלה בתקופת החרם העולמי עליה לאחר מלחמת העולם השנייה. הגדול ביותר במאמצים אלה היה מאגר גבריאל אי גלאן (Gabriel y Galán) על נהר אלאגון (Alagón), ובשנת 1955 קבעו גורמים רשמיים שגרנדייה נמצאת במישור ההצפה ולכן יש לפנותה.
במהלך 10 שנים, מ-1959 עד 1969, כל 1,000 התושבים פונו בכוח, רבים מהם הועברו להתיישבויות מאולתרות שקמו ליד הכפר. כשהמים החלו לעלות ב-1963, הם כיסו את הכל מלבד נתיב אחד לתוך הכפר, והפכו אותו לחצי אי. אבל זה היה הגובה המקסימלי אליו הגיעו המים – העיר עצמה מעולם לא הוצפה. למרות זאת, התושבים לא הורשו לחזור.
חוויה טראומטית לתושבים
החוויה הייתה טראומטית עבור המקומיים, שרבים מהם עדיין נושאים את התסכול מאותם הימים. "זה היה אבסורד", אומר אאוחניו חימנס, נשיא אגודת בני גרנדילה (Association Sons of Granadilla). "הם העיפו אותנו בטענה שהסכר יציף את העיירה, מה שהיה בלתי אפשרי כי העיירה גבוהה מהסכר. אבל אלו היו זמנים של דיקטטורה, ולא היו לנו זכויות. אבל מה שבאמת מתסכל אותי זה שבתקופת הדמוקרטיה, נאבקתי להחלמתה של גרנדייה עם האגודה, ואף ממשלה לא הקשיבה לנו".
גם פוריפיקסיון חימנס, תושבת לשעבר, נזכרת בקושי של אותן שנים. "אני זוכרת שבכל פעם שמשפחה יצאה מהכפר, כולם יצאו לשער הכניסה להיפרד וכולם בכו", סיפרה.
גם היום, תושבי הכפר לא מורשים לתבוע מחדש את בתיהם מכיוון שהממשלה שומרת על צו ההצפה שעליו חתם פרנקו. עם זאת, מבקרים יכולים לבוא לטיול יום ולדמיין את החיים שפעם פקדו את הכפר הקטן. העיירה הוגדרה כאתר היסטורי-אמנותי בשנת 1980 וכיום היא מנוהלת כמוזיאון חופשי באוויר הפתוח (בפיקוח של סוכנות הפארקים הלאומיים האוטונומיים). באשר לתושבים, הם וצאצאיהם נפגשים פעמיים בשנה בחזרה בעיר, בליל כל הקדושים (1 בנובמבר) ובחג עליית מרים (15 באוגוסט), וכולם מתפללים בכנסייה הישנה, ומבקרים את האהובים שלהם בבית הקברות של הכפר.
