כריסטינה מטארה נולדה, גדלה וחיה על אי וולקני קטן בים שעליו טירה גדולה – טירת אראגונסה. האי הקטן נמצא צמוד לאי איסקיה (Ischia) שבחבל קמפניה (Campagna), איטליה, מחוז נאפולי והטירה שלו עומדת כאן מאז 474 לפניה"ס, אם כי מאז ובמהלך מאות השנים הארוכות, הכיבושים והאוכלוסיות המשתנות שאכלסו את האי, הוא עבר שינויים: מבנים נוספו ושינו את יעודם המקורי.
בשנת 1911, כשהיה סבה של מטארה עורך דין צעיר, הוא רכש את האי שהיה נטוש ומוזנח ומלא הריסות תמורת 25,000 לירות. שנים רבות הוא השקיע בשיפוץ ושימור האתר ההיסטורי שמקבל את פני הבאים דרך הים לאיסקיה והיום הוא אחת הנקודות החשובות שאסור לפספס למי שמטייל באזור.
כשאומנות, היסטוריה ויין נפגשים
הכל דרמטי כאן מצד אחד – חומות הטירה, הצוק עליו היא עומדת, הגשר המוביל אליה מאיסקיה, והכניסה אליה שעוברת דרך מנהרות רחבות וגבוהות. ירד גשם ביום בו ביקרנו כאן, והשמיים היו קודרים מעל הים הפרוס לפנינו. מצד שני הגשם ירד על הצמחייה והגידולים הרבים בהם מלא האי וכשמביטים בכרוב הבוקע מתוך האדמה, מכוסה טיפות, הדרמטיות של המקום מקבלת גוון פשוט יותר, אך לא פחות יפה.
משפחת מטארה מחזיקה את כל האי הזה שפתוח לטובת הציבור בכל ימות השנה ומקיימת בו אירועי תרבות – תערוכות, קונצרטים, הצגות. משפחת מטארה ידועה באיטליה כפטרונית של אומנים. יש כאן בית מלון ומסעדה שמגישה מנות מורכבות מתוצרי הגינה והיין שמכינים מענבים הגדלים על האי, אחד היינות הטעימים ששתיתי והוא מוגש אך ורק במסעדה. למסעדה, אגב, צריך להזמין מקום כמה חודשים מראש.
שאלתי את מטארה איך היה לגדול על אי מלא בהיסטוריה ואומנות והיא ענתה שזאת הייתה ילדות מאושרת מלאת הרפתקאות. "אני רוצה להראות לכם מקום מיוחד", היא אומרת ומובילה אותנו דרך מדרגות תלולות מטה, אל מעמקי הטירה, היכן שאין חלונות והחלל נהיה צר וחצוב בסלע, עם שני חדרים לא גדולים ובהם כיסאות אבן משונים עם חורים בתוכם. בפנים מסייר זוג מבוגר. "מה זה?", שואלת האישה ברוסית. "אני חושב שאלו שירותים", עונה לה בן זוגה. אבל הוא טועה.
"פעם היה כאן מנזר וחיו בו נזירות", מספרת מטארה, "וכשהן היו מתות, הנזירות האחרות היו מביאות אותן לכאן, מושיבות את הגופות על הכיסאות האלה ונוזלי הגופות היו יורדים דרך החור שבכיסא. הנזירות החיות היו צריכות לבוא מדי יום לכאן להתפלל ולהיווכח במו עיניהן בזמניותו של הגוף והיותו חומר בלבד. כשסבא שלי קנה את המקום, הוא לא ידע על בית הקברות הזה וכשמצא אותו יום אחד גילה שהוא מלא בשלדים. הוא הביא אותן לקבורה כאן על האי".
לעשות מהלימון לימונצ'לו
איטליה, אחת הארצות היפות בעולם, יש רבים שיגידו שהיא היפה שבהן ויהיה קשה להתווכח איתם. היא מלאה בהיסטוריה וסיפורים כמו זה של משפחת מטארה, היא עשירה בטבע שבו קשה להרגיש אומלל.
בחודש מרץ השנה סאן דור, חברת הבת של אל על, חידשה את קו הטיסות הישירות לנאפולי עם שלוש תדירויות שבועיות. תוך שלוש שעות בלבד נחתנו בנמל התעופה של העיר אל תוך יום גשום. זה היה יום אחרי חגיגות הניצחון של קבוצת הכדורגל המקומית, ניצחון ראשון מזה 33 שנה וכל נאפולי והסביבה שלה היו מקושטים בדגלים כחול לבן צבעי הקבוצה. לא נשארנו הרבה בעיר בגלל מזג האוויר ובגלל שאת הלילה היינו עתידים להעביר בסורנטו, אחת הערים היפות והעתיקות אליה אוהבים להגיע המטיילים באזור נאפולי וחופי אמאלפי.
סורנטו היא עיר קטנה עם היסטוריה של אלפי שנים שנמצאת בדרום מפרץ נאפולי, על חוף הים. הדרך אליה עוצרת נשימה, היא מלאת עצי הדר, לימונים בעיקר וידועה בכל העולם בלימונצ'לו שלה.
באזור הזה של איטליה, לא תמצאו הרבה רשתות מזון מהיר, אבל תמצאו לא מעט עסקים משפחתיים קטנים ונהדרים. בסיור הקולינרי הזה בו היינו אורחים של סאן דור ומשרד התיירות האיטלקי ENIT, הכרנו כמה כאלה והראשון שבהם היה מפעל קטן ומשפחתי של לימונצ'לו שנקרא I Giardini di Cataldo. המילה "מפעל" היא הדבר האחרון שעולה לראש כשנכסים אל שעריו מאחד הרחובות שבמרכז העיר.
לפני שנים רבות נשתלו כאן עצי לימון ותפוז לצורכי ייצוא, אך לפני 25 שנה, החליט סלבאטורה, שפוגש אותנו יחד עם בתו רוזאלה וכלבו אותו הוא מכנה "בוס", לעשות מהלימונים לימונצ'לו. זהו גן יפה ושליו בו תפסנו הפקת אופנה הונגרית עם דוגמניות בעלות פנים רציניות מצטלמות בין עצי הלימון והמנדרינות שגם מהם מכינים ליקר שטעמו מתפוצץ בפה. במפעל הקטן מייצרים בעבודת יד ליקרים מיוחדים וטעימים, מרמלדה שנמסה בפה, ריבות נהדרות וסורבה לימון שהוא ענן של רעננות שעורר קריאות התפעלות מכל הטועמים.
בבוקר למחרת התעוררתי באימפיריאל – בית מלון אלגנטי ועל מרפסת המשקיפה לים שתיתי את הקפה האחרון בעיר אותה לא רציתי לעזוב. ירד גשם עדיין והכל נטף מים והאוויר היה נקי ומלא ריח הדרים.
האי איסקיה: ריזורטים ומעיינות חמים
אל האי איסקיה מגיעים דרך הים במעבורת ולמרות שהיה קריר והרוח הייתה חזקה, לא יכולנו שלא להיות על הסיפון בחלל הפתוח, מוכי רוח, ושמחים כמו ילדים קטנים. באי המפורסם קאפרי, החלפנו מעבורת ואחרי כ-45 דקות הגענו לאיסקיה – האי הפחות מפורסם, אם כי בשנים האחרונות הוא זכה לחשיפה בסדרת הספרים המפורסמת של אלנה פרנטה: "החברה הגאונה שלי".
זהו אי וולקני עם הר געש פעיל. בעוד כשנה הר הגעש ייפתח לקהל הרחב, ואילו אנחנו זכינו לצעוד מעל האדמה הרותחת, מפלסים את דרכנו בתוך ריח חזק של גופרית. "ישנם מחקרים שאומרים שלנשום את האוויר כאן משפר את חיי המין", סיפר לנו המדריך. זאת חוויה מאוד משונה, מעניינת ומרגשת להרגיש את האדמה בוערת תחתיך.
בגלל היותו וולקני, על האי מפוזרים מעיינות טבעיים רבים, הוא אחד ממוקדי הנופש הפופולריים באזור הוא שופע ריזורטים ובתי מלון המלאים בתיירים שמחפשים מרפא טבעי למצוקות שלהם או סתם לנוח במקום בעל היסטוריה עתיקה מצד אחד וטבע יפהפה מצד שני.
לא רחוק מהגשר המוביל אל טירת אראגונסה (Castello Aragonese), עומדת המזקקה הראשונה על האי – מזקתת אראגון. זהו עסק קטן והוא פנינה אלכוהולית מעודנת של בני זוג אנה ואלסנדרו דיבונו. שניהם ילידי איסקיה, ב-2016 שבו למולדתם אחרי שנים בהן אלסנדרו למד וחקר אודות הכנתם של משקאות בעלי היסטוריה עתיקה.
בתוך מבנה עם עיצוב מינימליסטי עומדים הבקבוקים האלגנטים – אנה עיצבה אותם, היא גם עיצבה את החלל הנאה. מהבקבוקים האלה אלסנדרו מזג לנו יין תפוזים, ליקר תאנים, ברנדי חרובים שגם אלה בינינו שאינם מאוהבי אלכוהול, התפלאו מהטעמים שהיו חזקים ומעודנים בו זמנית. אלסנדרו מסביר על ההיסטוריה של המשקאות ואופן הכנתם והתשוקה של הזוג לאומנותם מעוררת הערכה, כי יש בה הרבה מעבר להכנת משקאות ועשיית רווח, אלא רצון לשמר את הזיקוק המסורתי של האזור.
מישלן על נופי הים התיכון
ביום הלפני אחרון הפלגנו לפוצואולי (Pozzuoli), עיר הנמצאת במרחק כ-20 קילומטר מנאפולי. צמוד לפאוצולי נמצאת באקולי – זאת הייתה עיר נופש של האצולה הרומית במאה הראשונה לספירה. כל המי ומי, אומרים גם יוליוס קיסר, היו מגיעים לאזור הוולקני למרחצאות. הפלגנו לחופיו על סירה בעלת רצפה שקופה. המדריכה שסיפרה על ההיסטוריה של המקום צללה מטה אל הקרקעית שם ניקתה את החול וחשפה בפנינו פסיפס מאותה התקופה.
ואז נסענו מעלה מעלה, אל מסעדת המישלן Caracol, שגם אליה יש להזמין מקומות חודשים מראש והיא עומדת על קצה צוק. מהמרפסת הרחבה שלה נשקף נוף שהעתיק את נשמתי.
האם האוכל חשוב כשיש נוף כזה וקשה לעזוב אותו ולהיכנס פנימה? הוא כנראה לא חשוב, אבל כשמתיישבים בתוך המסעדה הלא גדולה, בה כל פרט ופריט נבחרו בקפידה וטעם טוב, כשמביטים בשף והסו-שף שלו מראים לנו את מלאכתם שהיא אומנות, והמלצרים זקופי הגב מגישים לנו מנות יפיפיות, עשויות מחומרי המקום שהאדמה הוולקנית משאירה את חותמה עליהם ומעניקה להם את הטעם המיוחד רק לאזור הזה – לזמן מה שוכחים מהנוף.
זאת לא הייתה ארוחה טעימה מאוד, זאת הייתה שירה קולינרית. ואחרי שהיא הסתיימה לקול מחיאות הכפיים, יצאתי למרפסת עם הנוף היפה בעולם וחשבתי על הנזירות המתות ואלה ששמרו עליהן ואיך הייתי רוצה לקחת אותן לכאן לכוס יין וריזוטו שמימיים מול הים והצוקים שנוכל לרגע לשכוח את כל מה שמטריד אותנו.
* הכותבת הייתה אורחת מטעם סאן דור uלשכת התיירות של חבל קמפנייה