האם אפשר לברוח מהכפר הגלובלי, הרחק מכל הרעש וההמולה? חוקרים מהבנק העולמי ומ-JRC, מכון המחקר של האיחוד האירופי, ניסו לספק תשובה לשאלה זו, ומצאו כי ל-90 אחוז מהיישובים על פני כדור הארץ אפשר להגיע בנתיב קרקעי או ימי מעיר שבה יותר מ-50 אלף איש בתוך פחות מ-48 שעות.
לטענת החוקרים, הנקודה המרוחקת ביותר בעולם מצויה ברמה הטיבטית והדרך אליה מהעיר הקרובה, שאת רובה צריך לגמוא ברגל, נמשכת כשלושה שבועות. לא בכל נקודה נידחת על המפה מעניין לבקר, אבל יש כמה מקומות שבהחלט שווים את המרחק ואת המאמץ.
הכי מפורסם: פיטקרן, האוקיינוס השקט
קשה לדמיין מה הרגישו מורדי האנייה באונטי ב-15 בינואר 1790, כשמנהיגם, סגן מפקד האנייה פלטשר כריסטיאן, הורה להם לעגון סמוך לאי קטן שחיכה להם כמו נווה מדבר באוקיינוס השקט חודשיים אחרי שגירשו את קפטן ויליאם בליי ואת נאמניו. מצד אחד ודאי שמחו לראות את האי: סיכוייהם לשרוד נראו קלושים לאחר שתושבי טהיטי וטובואיי (Tubuai) גירשו אותם, ולבריטניה, שמהצי שלה ערקו, לא יכלו לחזור. מצד שני הם בוודאי הבינו שלעולם לא יוכלו לעזוב את האי, שהיקפו 9.6 קילומטרים ואורכו ארבעה קילומטרים.
אחרי סיור בפיטקרן (Pitcairn) הגיע פלטשר למסקנה שהאי, הנמצא בארכיפלג הנקרא היום באותו השם ובו עוד שלושה איים אי-שם באמצע הדרך בין ניו זילנד לאמריקה, הוא מקום מסתור אידיאלי: הוא חמים ופורה, והמרחק בינו ובין הנקודה המיושבת הקרובה ביותר - אי הפסחא - הוא כ-2,100 קילומטר.
כשיצאו תשעת המורדים מטהיטי לקחו איתם למסע הימי אל הלא-נודע שישה גברים ילידי טהיטי שישמשו כוח עזר ו-12 נשים שיסייעו למלא צרכים אחרים. בשנת 1800, עשור לאחר הגעתם, נותר באי גבר בוגר אחד, ג'ון אדאמס. השאר מתו בסכסוכים אלימים או ממחלות. אדאמס היה למנהיג קהילה שמנתה עשר נשים ו-23 ילדים, ויצק את יסודותיה התרבותיים כשהקים כנסייה ובית ספר.
במהלך השנים התיישבו בפיטקרן כמה אירופאים שהגיעו לאי בספינות אספקה, והאוכלוסייה הגיעה לשיא של 233 נפשות ב-1937, אבל השטח המצומצם לא הספיק לכולם, ובריטניה ארגנה הגירה לאי נורפוק (Norfolk) שנמצא במרחק של כ-5,800 קילומטר ממולדתם הזעירה. היום חיים באי 48 תושבים. ארבעה מהם הורשעו לא מזמן באונס אכזרי שביצעו בילדות האי, והם מרצים בניו זילנד עונשי מאסר שהטיל עליהם בית המשפט הבריטי, שלו הם כפופים.
איך מגיעים? הספינה MV Claymore II הנושאת נוסעים ומטען קל, מפליגה מדי שבוע אל האי פיטקרן מהאי מנגרווה (Mangareva) בפולינזיה הצרפתית, שאליו אפשר להגיע בטיסה ישירה מטהיטי. ההפלגה נמשכת שלושה ימים.
הכי רחוק מיבשת: טריסטן דה קונה, האוקיינוס האטלנטי
הארכיפלג המיושב המרוחק ביותר מיבשת כלשהי שוכן בדרום האוקיינוס האטלנטי ונושא את שמו של הספן הפורטוגלי טרישטאו דה קוניה, שראה אותו לראשונה ב-1506. שמו של הארכיפלג – שהוא גם שם האי המרכזי בו – שונה לטריסטן דה קונה (Tristan Da Cunha) כשסופח לבריטניה בראשית המאה ה-19. 80 בתי האב בטריסטן דה קונה, המונים פחות מ-300 איש, חולקים רק שמונה שמות משפחה. זה נשמע כמו פרט פיקנטי, אבל ההשלכה המעשית היא בעיה קשה לתושבים, הסובלים מבעיות גנטיות המתבטאות למשל בגלאוקומה.
המקום המיושב הקרוב ביותר לארכיפלג הוא האי סנט הלנה (Saint Helena), הנמצא במרחק 2,400 קילומטר ממנו. מי שרוצה להגיע ליבשת כלשהי ייאלץ להפליג 2,800 קילומטר לאפריקה או 3,300 קילומטר לאמריקה הדרומית.
בשלהי המאה ה-19 נשכח האי בעקבות פתיחת תעלת סואץ, שהסיטה את הנתיב הימי מאירופה לאפריקה, ובשל המעבר לשימוש באניות קיטור שלא היו תלויות עוד ברוחות שנשבו באזור. ב-1856 שרר מחסור במזון ומרבית התושבים היגרו למסצ'וסטס שבמזרח ארצות הברית וליעדים אחרים. באי נותרו רק 28 איש. במלחמת העולם השנייה הוקם על האי המרכזי בסיס צבאי קטן למעקב אחר צוללות גרמניות. אז נבנו בו לראשונה בית חולים, בית ספר ואפילו חנות מכולת שעד היום קוראים לה התושבים "הקנטינה".
ביקור בטריסטן דה קונה מצריך היתר כניסה מהמושל, וגם הזמנת מקומות הלינה (בבתי התושבים או בבקתות ייעודיות) מתבצעת דרך הממשל המקומי. באי המרכזי יש חופים מרהיבים ומסלולי הליכה, וגם הר געש, שפסגתו (Queen Mary’s Peak) מתנשאת לגובה של 2,062 מטר מעל פני הים. אפשר לבקר גם בששת האיים הבלתי מיושבים בארכיפלג, ומומלץ במיוחד האי גוף (Gough).
בני אדם כמעט לא התערבו במערכת האקולוגית של האי גוף, ומצויים בו 12 מינים אנדמיים של צמחים. האי הוכרז בשנת 1955 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בחודשי החורף, מאי-אוגוסט, שוררים בארכיפלג תנאים קיצוניים, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות צלזיוס וסופות עזות פוקדות את המקום. הקיץ חמים והטמפרטורה יכולה להגיע ל-30 מעלות.
איך מגיעים? אפשר להגיע לטריסטן דה קונה רק באנייה המפליגה מקייפטאון בדרום אפריקה. ההפלגה נמשכת שישה ימים.
הכי מנותק: מדוג, טיבט
אזור מדוג (Mêdog) הוא המחוז היחיד בסין ששום כביש סלול אינו מגיע אליו והוא מוקף הרים אדירים. חבל הארץ המרתק הזה ו-9,000 תושביו מנותקים מהעולם החיצון. משנות ה-70 עשו שלטונות סין שבעה ניסיונות לסלול כביש אל המקום, אבל כל הניסיונות נכשלו בגלל התנאים הגיאולוגיים והאקלימיים המסובכים, בהם ריבוי משקעים, מדרון תלול ורעשי אדמה הפוקדים תדיר את האזור. ב-1993 נחנך שביל החצץ הראשון המוליך אל המחוז, אבל רוב ימות השנה תנאי מזג האוויר אינם מאפשרים להלך בו. ב-2009 החלו לסלול כביש, שייחנך ככל הנראה ב-2012 ויחבר לראשונה את המחוז על שמונת כפריו לסין ולעולם החיצון.
חלק מתושבי המחוז שייכים לקבוצה האתנית הקטנה ביותר בסין, להובה (Lhoba), והם דוברים שלוש שפות ממשפחת השפות הטיבטו-בורמזיות. עוד קבוצה אתנית החיה במחוז היא מוניבה (Moniba), שאנשיה ידועים באומנויותיהם – גילוף בעץ, ציור מסורתי על משי הקרוי טאנגקה (Thangka) ואריגת שטיחים. הכלכלה המקומית לא השתנתה במהותה באלפי השנים האחרונות, ורוב משקי הבית מתקיימים מגידולים חקלאיים לצריכה עצמית, בעיקר אורז, סויה וכותנה.
במחוז יש שתי פסגות עטויות שלג עד, זורם בו הנהר הגבוה ביותר בעולם – יארלונג זאנגבו (Yarlung Zangbo), גדלים בו 3,000 מיני צמחים, ובכללם עשרה מיני במבוק, ושוכנים בו אלפי בעלי חיים.
איך מגיעים? עד שייחנך הכביש, המחוז מנותק מהעולם. שתי הדרכים המוליכות אליו חסומות תשעה חודשים בשנה בגלל מזג האוויר. בחודשים יוני-אוקטובר אפשר להגיע למחוז במסלול הררי הנמשך כחמישה ימי הליכה, הכולל גם חצייה של נהרות וגאיות בגשרים תלויים.
הכי מגוון: סוקוטרה, האוקיינוס ההודי
בפאתי מפרץ עדן באוקיינוס ההודי, 340 קילומטר מדרום-מזרח לתימן ו-240 קילומטר ממזרח לחצי האי הסומלי (הוא "קרן אפריקה"), שוכן ארכיפלג סוקוטרה (Socotra), שבו ארבעה איים. הצמחים המוזרים הגדלים באיים הללו מעניקים להם מראה של כוכב אחר. חוקרים סבורים שארכיפלג סוקטורה ניתק מאפריקה לפני מיליוני שנים. בשל הבידוד התפתחו באי צורות חיים שלא נראו בשום מקום אחר בעולם, ומעריכים כי כשליש מ-1,829 הם אנדמיים. בולטים במיוחד העצים המוזרים שצמרותיהם נראות כאילו אמן בונסאי עיצב אותן. אחד המפורסמים בהם הוא "עץ הדרקון" (Dracaena cinnabari) הדומה למטרייה.
באי, השייך לתימן, חיים על פי ההערכות כ-50 אלף בני אדם, שמוצאם אינו ברור. על פי המסורת המקומית הגיעו אבותיהם מחצי-האי ערב, אבל במהלך השנים הגיעו למקום גם הודים, אפריקאים ואירופאים, ובהם גם אותו ספן פורטוגלי ששמו טרישטאו דה קוניה.
איך מגיעים? בסוקוטרה יש שדה תעופה, אלא שרוחות עזות אינן מאפשרות לנחות בו רוב ימות השנה. בעלי דרכון ישראלי אינם מורשים לבוא אל האי, אבל מאחר שהאזור נמצא תחת איומי שודדי ים סומלים, נראה שלאיש לא מומלץ להגיע אליו.
הכי אמריקאי: סופאי, אריזונה, ארצות הברית
סופאי (Supai) הוא ביתם של כ-450 בני שבט הוואסופאי (Havasupai) והיישוב היחיד בארצות הברית שהדואר מגיע אליו על פרדות. כדי להגיע לשם צריך ללכת ברגל או לרכוב על פרדות או על סוסים לאורך 13 קילומטר, עד לקרקעית הגרנד קניון.
אנשי שבט הוואסופאי חיו מאות שנים בתחתית הגרנד קניון, ובחורפים הגשומים, כשהמים איימו לשטוף את הקניון, טיפסו אל הרמה, ובה צדו וליקטו למחייתם. בקיץ ירדו שוב לקניון ושם התקיימו מחקלאות עונתית. בשנת 1882 הוכרז האזור שמורת טבע, ובני השבט רוכזו בשטח של כשני דונמים, שהם 0.2 אחוזים ממרחב המחיה ששימש אותם עד אז. בשל כך הם נאלצו להתקיים מחקלאות ומעבודות מזדמנות. ב-1975, אחרי מאבק משפטי ארוך, הוחזרו להם אלף הדונם שהיו שייכים לאבותיהם. בעשורים האחרונים גילו תיירים את המקום, והיום אנשיו מתפרנסים בעיקר מתיירות.
בגלל הניתוק ארוך השנים הם עדיין מדברים את שפתם, ששמה כשם השבט. רק לפני כמה עשורים החלו לכתוב בני הוואסופאי את שפתם באותיות אנגליות, וב-1984 פורסם המילון הראשון של השפה.
בערוץ שליד היישוב ישנם ארבעה מפלים, בהם מפל הוואסו (Havasu), שרעם המים הנשפכים ממנו לבריכה הכחלחלה שמתחתיו נשמע היטב בכפר. מדריכים מבני השבט מקיימים סיורים במפלים ובשמורת הטבע האדירה, והם מכירים אותה יותר מכל אדם אחר.
איך מגיעים? במייל ה-60 של כביש 66 המפורסם פוגשים את דרך BIA 18, השייכת לתוכנית שמורות האינדיאנים (Indian Reservation Roads Program). נוסעים בה עד שמגיעים לתחילתו של שביל עפר, ובו ממשיכים כמה קילומטרים עד הכפר. באמריקה כמו באמריקה, תיירים מפונקים יכולים לשכור מסוק ולעבור את המרחק במהירות וביוקר.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין מסע אחר, אוקטובר 2010