חברות הציעו לי לטוס איתן לחצי מרתון וינה. ההחלטה התקבלה מאוחר מידיי, מהר מדי, והיא אחת הטובות שקיבלתי. זה נשמע לי כמו חווית ריצה ראויה, ולווינה תמיד יהיה לי מקום מיוחד בלב. כשבדקתי תאריך ופרטים, גיליתי שיש גם מקצה מרתון למרחק המלא: 42.2 ק"מ של ריצה. משהו רטט בי. התחלתי להתרגש. ידעתי שאין לי מספיק זמן להתכונן כמו שצריך, שלא בטוח ששנה אחרי טיפולים זה מאמץ חכם, אבל גם הבנתי שאין דבר שאני רוצה יותר.

> המדריך המלא למטייל בוינה

בדיוק שנה קודם לכן חזרתי מוינה, אחרי שהייה של חודשיים לצורך טיפולי הקרנות, בגלל גידול בראש שאיים על הראייה שלי. אלה היו חודשיים עמוסים, מורכבים, אבל גם מאד מיוחדים עבורי ועבור המשפחה שלי. הילדים שלי הצטרפו אליי לכל התקופה, ובין הטיפולים והנסיעות לבית החולים, מצאנו את הזמן גם לגלות את וינה. לכולנו זה היה ביקור ראשון בעיר ואת ההפוגות בין הטיפולים ניצלנו לטייל, לבלות ובעיקר להתאהב בה.

הרעיון לחזור לווינה לא כמטופלת, אלא כמנצחת, לא הרפה ממני. הרגשתי שיש לי הזדמנות לסגור מעגל בצורה מרגשת ולא שגרתית. סגירת מעגל שאני חייבת לעצמי ולילדים שלי. החלטתי לנסות ולהתאמן למרתון, בלי לצאת בהכרזות. קראתי לזה "המרתון המוכחש שלי". לא ידעתי אם אצליח לעמוד באתגר. הבחירה ביעד כה מיוחד, היא שנתנה לי את הכוח לקום מוקדם, לפעמים בחושך, לפעמים בגשם, בסופה (זוכרים את ברברה?) ולעיתים מול הרוח. הייתי רצה וחוזרת הביתה רצוצה אך מרוצה.

מרתון וינה (צילום: חזי שוחט )
שנה אחרי ההקרנות, למרב חיכה אתגר חדש בווינה | צילום: חזי שוחט

רצתי שעות על גבי שעות. אימונים סיזיפיים, מפרכים, עם עצמי, אבל לא לבד, מלווה קבוע בחבורת שדים שלא חדלו מלהפריע: מה עבר לך בראש (חוץ מקרינה), למה להעמיד את הגוף שלך בכזה מאמץ, את שנה בלבד אחרי ההקרנות, תרוצי חצי מרתון, למה להשתגע, אין לך מספיק זמן להתאמן כמו שצריך, ובכלל מדובר בהרפתקה מוגזמת, טרום זמנה. לצד אלה, המחשבה שלי על קו הסיום, למרגלות בית העירייה במרכז וינה, גרמה לי להתעלם גם מדברי הקרובים אלי, שמדובר ברעיון לא חכם, במקרה הטוב, וטיפשי, במקרה הרע.

וכך מצאתי את עצמי על קו הזינוק של מרתון וינה, שבעצמו ציין ארבעים שנות והיה חגיגי ושמח במיוחד. עשרות אלפי רצים מכל העולם ואני ביניהם. מתרגשת, חוששת, ומתפללת שהכל יעבור בשלום. שהכאב המציק שהתעורר בברך שמאל לא ישפיע על סוף הסיפור שבאתי לכתוב.

"עם יד על הלב, רוב הזמן היה לי קשה פיזית"

הכרוז ספר לאחור את הזמן שנותר לזינוק. אני עומדת דרוכה והדמעות עומדות בגרון. דריי, צויי, איין, GO. יצאנו לדרך, נחיל אנושי, צבעוני ורעשני. אחר כך יהיה להם פחות כוח לקשקש, אבל ההתחלה הייתה שמחה ואנרגטית במיוחד. רצנו לאורך הדנובה הכחולה והיפה, מעלינו שמיים כחולים, בלי אף ענן, ושמש במלוא תפארתה. זה נשמע נהדר, פסטורלי, אבל למרתון זה הרבה פחות מוצלח.

מרתון וינה (צילום: מרב מילר)
הנופים מהממים, אבל מזג האוויר לא היה אידיאלי | צילום: מרב מילר

יום קודם היה די קריר והשמיים היו אפורים, כיאה למזג אוויר אירופאי באפריל. אבל דווקא ביום המרוץ, המעלות טיפסו ליותר מעשרים מעלות והלמו אקלים ישראלי של ראשית הקיץ. היה חם, חם ממה שתכננתי וקיוויתי. האמירה שצרת רבים מנחמת לא עבדה לי הפעם. עם יד על הלב, אפשר להגיד שרוב הזמן היה לי קשה פיזית. בריצה כל כך ארוכה יש מקטעים שבהם הגוף מתרגל, נכנס למוד של שיוט, אפילו מדיטטיבי. הפעם זה לא קרה. הרגשתי בגוף כל קילומטר, ולא הייתה לי שום הנחת כמות.

הרמתי עיניים אל הנופים, ארמון שונברון המרשים, מוקף בגנים ירוקים ומטופחים. רחוב מריה הילפר, מדרחוב הקניות הגדול של וינה (יום ראשון הכל סגור, אז אין מה לחשוש מפיתויים), פארק פראטר האהוב עלינו, עם כל המתקנים, הגלגל הענק שנראה למרחוק ובעיקר- סוף סוף צל.

בקילומטר ה-28 שיצא בלב פארק פראטר, קבעתי עם הבנים שלי שיחכו בנקודת העידוד. כבר מקילומטר 23 התרגשתי לקראת המפגש איתם והדמעות לא היססו לבוא. שוב. את קריאות ה"אמא, אמא" שלהם בעברית, אי אפשר היה לפספס גם מרחוק. השמחה האמיתית והספונטנית שלהם לראות אותי מגיחה מולם בין אלפי הרצים, נתנה לי דלק להמשך.

מרתון וינה (צילום: חזי שוחט )
"הילדים נתנו לי דלק להמשיך" | צילום: חזי שוחט

"עוד שני קילומטרים, עוד אחד, עוד ארבע מאות מטרים לסיום"

נהוג לומר שמרתון מתחיל בקילומטר ה-32. שם הגוף העייף מבין ש"אוקיי, הדבר הזה עוד לא קרוב להיגמר" ומתחיל הקרב המנטלי. שם המשחק מעכשיו הוא תזונה ונחישות. אני לא מדלגת על שום תחנת מים, לוקחת ג'ל אנרגיה בדיוק לפי הוראות המאמן וכל הזמן מדמיינת את עצמי בקו הסיום, מחבקת את שני ילדיי ועושה וי ענק למצלמה, לשמיים, לחיים עצמם.

אין גיד שלא כאב לי ולא הרגשתי כלום, מתרכזת רק במחשבות טובות. הדמעות יורדות ואני נלחמת לעצור אותן. שתדעו שמאד קשה לרוץ עם דמעות שחונקות את הגרון. מרתון יזע ודמעות. רצתי בלי אוזניות, מזייפת לעצמי שירים שעושים לי טוב וסופגת את כל מה שקורה סביבי. אני באמצע פסטיבל, וגם אם קשה, עבורי זה יום חג. גם כשהרגשתי שהסוללה ריקה, היה לי ברור שאני מסיימת ויהי מה. עוד רגע אני מגשימה חלום. הבנים שלי מחכים לי ואם צריך גם אזחל לשם.

אבל לא הגעתי לזה. הכל בראש זוכרים? וככה, על אדי הרצון והדמיון, אני רצה את העשרה קילומטרים הנותרים. אני מתרגשת בטירוף. כבר אפשר להריח את הסוף. אנשים מתגודדים לאורך המסלול ומעודדים אותנו. עוד שני קילומטרים, עוד אחד, עוד ארבע מאות מטרים לסיום. אני בוכה, אני צוחקת ורק עכשיו מרשה לעצמי להבין שהנה זה קורה.

מרתון וינה (צילום: מרב מילר)
"בדיוק כמו שדמיינתי". מרב והילדים בקו הסיום | צילום: מרב מילר

כששואלים אותי למה אני רצה, אני תמיד עונה בחיוך: כי אני יכולה. תוך כדי הריצה אני מזכירה לעצמי ששום דבר לא מובן מאליו. לא להיות כאן, לא להרגיש טוב, לא לראות ולשמוע הכל. אני כאן כי אני רוצה וכי אני יכולה, וזה המון.

חציתי את קו הסיום, מוצפת דמעות (שוב) ומאושרת. לקח לי רגע להסדיר נשימה. נעמדתי ופתאום אני שוב שומעת: "אמא, אמא". הבנים שלי! כל מה שדמיינתי ובדיוק מושלם. שלושתנו מתחבקים מאחורי שער הסיום, הם כמעט מפילים אותי מרוב התרגשות וגאווה. אני מניפה את היד למעלה ומסמנת וי באצבעות. עשיתי את זה.


הגעתם לוינה? אלה הדברים שאסור לכם לפספס 

ארמון שונברון - Schönbrunn

מרתון וינה (צילום: Severin Wurnig)
צילום: Severin Wurnig

אתר התיירות הקלאסי בווינה, ארמון הקיץ של הקיסרות האוסטרית. ביקור ותמונה באתר זה הם בגדר חובה. תוכלו לטייל בגנים המטופחים מסביב ובין המזרקות ובריכות המים. אם יש לכם זמן אני ממליצה על ביקור בפנים. בארמון 1,441 חדרים, רק כ-40 מהם פתוחים לציבור. הטיפ שלי: להסתפק בסיור הקצר יותר, "רק" 22 חדרים בסיור עצמאי עם הדרכה קולית שאורכו כחצי שעה עד 40 דקות. אחריו, קחו אוויר ותעלו לגבעת הגלורייט (Gloriette) ממנה תקבלו תצפית מרהיבה לווינה ולארמון (יש גם קפה טוב ויקר, מוטיב חוזר כפי ששמתם לב). משם: לגן החיות.

גן החיות של וינה Tiergarten

מרתון וינה (צילום: Julius Hirtzberger)
צילום: Julius Hirtzberger

גן החיות העתיק ביותר בעולם, ואחד הגדולים והמפורסמים שבהם נמצא ממש סמוך לארמון ולכן אפשר לבקר בהם ביחד. הגן נוסד ב-1752 על ידי הקיסר פרנץ שטפן, חובב החיות וכיום יש כ-8,500 בעלי חיים מכל היבשות, שחיים בתנאים המדמים (או לפחות מנסים לדמות) את חייהם בטבע. לוקח שעות ארוכות לכסות את כולו ואנחנו לא הספקנו, אבל זו סיבה טובה לחזור שוב. הטיפ שלי: לקנות כרטיס משולב לארמון ולגן החיות. אם אפשרי להזמין מראש לחסוך את התור.

MYTHOS MOZART STEFFL

View this post on Instagram

A post shared by Edita Bednarova (@edita.bednarova)

כשמוצארט פוגש את הבינה המלאכותית והמציאות המדומה. תחנות חייו של המלחין המיתולוגי בטכנולוגיית תלת מימד, סאונד משוגע ומיצגים משוכללים. תוכלו לנגן יחד את "מוזיקת לילה זעירה", ובלי לגלות יותר מידי, תרוויחו ביקור אינטראקטיבי חווייתי של שעה לכל המשפחה. המוזיאון נמצא בבית האחרון בו גר מוצארט, היום הוא הכל-בו STEFFL המוכר. אם אתם בעניין של קניות, אל תשכחו למלא טופס החזר מס (ולהגיש בשדה עוד לפני הצ'ק אין). הטיפ שלי: לעלות לבית הקפה בקומת הגג, להזמין קפה קר מצוין ויקר, ולהרוויח תצפית מהממת לעיר.

מוזיאון העולם של וינה Weltmuseum

מרתון וינה (צילום: Julius Hirtzberger)
צילום: Julius Hirtzberger

המוזיאון (בעבר המוזיאון האתנולוגי) עבר שיפוץ וכיום נקרא "מוזיאון העולם של וינה" שמספר באמצעות יותר מ-400 אלף פריטים את סיפורן של ארצות רחוקות ותרבויות אחרות מכל העולם. המוזיאון יושב באגף של ארמון הקיסרות וככזה הוא מרשים ומלכותי. משושלת המלוכה הקדומה באתיופיה, דרך מעמקי הים ועד לאומנות בת זמננו. גם אם אתם לא חובבי הסטוריה מובהקים, לא תישארו אדישים למבנה המהמם והיפהפה גם מבפנים. שוטטו בין 14 הגלריות, ותוכלו להתרשם מתערוכות הקבע והמתחלפות. המוזיאון נמצא בכיכר הלדנפלאץ Heldenplatz, מול ארמון הופבורג (Hofburg) של שליטי האימפריה האוסטרית. בדיוק כאן הכריז היטלר על סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית (האנשלוס). הטיפ שלי: הזדמנות לסיור בארמון, בכיכר, בגינה ובפסלים למרגלותיו. היום אגב זהו משכנו של נשיא אוסטריה.

סודות מהאורוות

הווינאים מאוד גאים במסורת גידול הסוסים שלהם. צאצאים לסוסים שהיו בשרות הוד מלכותם, ועדיין משתתפים בתחרויות ומופעי ראווה. תאמינו או לא, גם היום, קשה להשיג לזה כרטיסים. אנחנו בחרנו לחוות את זה קצת אחרת ולבקר "מאחורי הקלעים", לראות את הסוסים בבית הגידול שלהם ולהתרשם מסדר היום שלהם. האכלנו את הסוסים, ראינו איך מקלחים אותם ואפילו עושים להם פדיקור. שמענו סיפורי שושלת, כשמרקו המארח שלנו מקפיד להדגיש עד כמה אחזקת הסוסים עומדת בתקנים הכי מחמירים ובתנאים מיטיבים, עם ימי חופש מסודרים. הוא מספר בגאווה שחלק מהסוסים משתתפים בסדרות טלוויזיה, כמו למשל "הקיסרית" של נטפליקס על הנסיכה סיסי. הטיפ שלי: להגיע לשם בתחבורה ציבורית, כי הביקור מסתיים ברכיבה קצרה ומהנה על כרכרה רתומה לסוסים, שלקחה אותנו חזרה למרכז העיר .

איפה ישנים?

מרתון וינה (צילום: Susanne Einzenberger )
צילום: Susanne Einzenberger

אנחנו התארחנו במלון הנרייט (henriette). מלון משפחתי ומאוד נעים ומפנק. המלון ממוקם ברובע 2, מהעבר השני של הדנובה שהיום הוא רובע תוסס ומתחדש. בעבר ברובע הזה הוקם הגטו היהודי ועד היום גרות בו משפחות יהודיות רבות ולכן הוא מכונה גם הרובע היהודי. היום האזור שוקק והומה בליינים וצעירים. יש בו שפע של מסעדות, בתי קפה, ברים וגלריות. לא רחוק מהמלון נמצא פארק פראטר (Prater), שבו הגלגל הענק, שהפך לסימן ההיכר של וינה, ועוד עשרות מתקנים. הטיפ שלי: לבוא בשעת השקיעה, או אחריה וליהנות מהלילה שיורד על העיר המוארת. אפשר לעלות לגלגל עם משקה, או אפילו להזמין קרון שבו מוגשת ארוחת ערב רומנטית לאור נרות.

מרתון וינה (צילום: Christian Stemper)
צילום: Christian Stemper

ועוד טיפ קטן לסיום: התחבורה הציבורית בווינה מאד קלה ונגישה. אני השתמשתי ב-VIENNA CITY CARD שתקף לכל התחבורה הציבורית בעיר ליום/שבוע/חודש לפי הצורך, וגם נותן הנחות בכניסה לאטרקציות מרכזיות.

לעוד סיפורים, חוויות ותמונות, מוזמנים לעקוב אחרי האינסטגרם של מרב או להגיע להרצאה שלה

*הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות האוסטרית