"המוות הוא התחביב האהוב על הסיציליאנים", כתב תומאזי די למפדוזה, הידוע שבסופריה של סיציליה, וכשרואים את בתי הקברות המפוארים באי ואת ההלוויות ההדורות - שסיציליאנים חוסכים לכבודן כל החיים, כדי להוביל את עצמם לסיבוב אחרון בארון מפואר במכונית נוצצת - אפשר להאמין לו. עם זאת, אין לטעות - סיציליה רחוקה מלהיות מקום קודר. למעשה זהו אחד המקומות הכי מלאי שמחת חיים שראיתי מימיי. במיוחד פלרמו, הבירה, היא עיר שמחה, בליינית, כיפית, עם מסעדות מלאות וברים מפוצצים, ובסופי שבוע עם פקקים בדרך לאזורי הבילוי גם בשלוש לפנות בוקר.
אפילו מקום מורבידי כמו הקטקומבות של הקפוצ'ינים בפלרמו, אתר שיש לו פוטנציאל לא מבוטל להיות מבעית ומצמרר, הוא יותר משונה מאשר מפחיד. לא פחות מ-8,000 גופות חנוטות אמיתיות לגמרי שוכנות שם, במה שהוא בו זמנית גם בית קברות וגם אתר תיירות פופולרי עם דוכן מזכרות וגלויות. יורדים במדרגות אל מתחת לאדמה, ושם מהלכים במסדרונות מקומרים שאל קירותיהם המתקלפים ומוכי הרטיבות נשענות-מוצמדות המומיות - גברים, נשים וטף.
החנוט הראשון היה נזיר מהמסדר הקפוצ'יני שמת ב-1599. בעקבותיו באו רבים אחרים - נזירים בגלימות, אנשי צבא במדים, נכבדים בחליפות, גבירות בשמלות שהיו מיטב אופנת פלרמו ב-300 השנים האחרונות, והכי שוברי לב - הילדים. החניטה הפכה לסמל סטטוס, וכל מי שידו הייתה משגת - נחנט. בסוף המאה ה-19 נאסרה החניטה, והמסורת המפוארת הופסקה.
מצבם של החנוטים היום לא משהו. החניטה, מתברר, אינה ביטול גזר הדין אלא רק דחייה במועד ריצוי העונש. כיום המומיות הנכבדות הן לא יותר מאשר אוסף שלדים בבגדים קרועים ומחוררים שכרסמו הזמן, העש והעכברושים. לחלק מהגולגולות הקירחות עדיין מודבקים אניצי שיער, והן בוהות קדימה מחורים חלולים שפעם היו עיניים. Memento Mori.
יש רק יוצאת דופן אחת, הילדה רוזליה לומברדו, שעדיין נראית כמו ילדונת חמודה בת שנתיים. אלא שהתנומה של רוזליה נמשכת כבר כמעט מאה שנה. היא נולדה ב-1918 לאב שיצא להילחם במלחמת העולם הראשונה, ומתה ב-1920 ממחלה לפני שהספיק לחזור. אמה שבורת הלב לא יכלה להסכים לכך שהאב לא ידע אפילו איך נראתה בתו, ולכן פנתה אל החונטים. רוזליה זכתה לחניטה בלתי חוקית, אך מקצועית. רוזליה היא אחרונת החנוטות בקטקומבות, וכיום היא הסלבריטי של בית העלמין, וגלויות עם תמונתה בארון המתים נמכרות בדוכן המזכרות.
האתר הביזארי לא מקלקל לאף אחד את התיאבון לאחת מארוחות הצהריים העשירות ממיטב המטבח המקומי - אנטיפסטי סיציליאניים, עם הרבה חצילים, קישואים, ארטישוקים ועגבניות מיובשות נהדרות; פסטה עם סרדינים טריים, לזניה, יין מקומי פשוט וטוב, ולקינוח קאנולי (Cannoli) - המעדן הלאומי - בצק פריך מגולגל שבתוכו גבינת ריקוטה מתוקה. אכול ושתה, כי מחר נמות.
מערב פוגש מזרח
אף שסיציליה היא לגמרי איטליה - השפה, האדריכלות, הנוף, הפסטה, אהבת העיצוב והאופנה, התשוקה לאופנועים ולמכוניות - בכל זאת, היא אחרת. אמנם כיום היא נחשבת לפרבר נידח משהו של איטליה, אבל בעבר היא הייתה אחד המרכזים החשובים של העולם העתיק. כולם חשקו בה - פיניקים, יוונים, רומאים, ביזנטים, נורמנים, ערבים, ספרדים - מעבר למיקום המצוין בלב הים התיכון, בין אירופה לצפון אפריקה, היו בה גם מרבצי מלח, שנחשבו באותם ימים ל"זהב הלבן", מטבע עובר לסוחר. בימים שלפני המקררים שומרו הבשר והדגים במלח, ובלעדיהם צבאות לא היו יכולים לנוע.
כל כובשיה השאירו בה השפעות. פה מקדש יווני או רומי, שם כנסייה שנראית כמו מסגד, כאן קשתות שמזכירות את דרום ספרד, שם שיבוצי אבנים צבעוניות כמו במרוקו, ליד פסיפסי זהב ביזנטיים כמו בקונסטנטינופול או מבצר נורמני שמזכיר טירות מצרפת או מאנגליה. מאותם ימים נשארו בסיציליה אוצרות של היסטוריה, ארכיאולוגיה ותרבות.
בעיירה סג'סטה שמחוץ לפלרמו נטוע מקדש יווני עתיק ומרשים. מהתקופה הרומית הושארה מזכרת מפוארת במיוחד - וילה קסאלה דל רומאנה, שליד העיירה פיאצה ארמרינה. זהו בית תענוגות של אציל רומאי עשיר, אולי הקיסר עצמו, מהמאה הרביעית לספירה.
בווילה 65 חדרים, וכולם מכוסים במאות מטרים של פסיפסים נדירים ביופיים - סצנות ציד, סצנות ארוטיות ושאר פסיפסים, המעידים למה שימש הבית. המפורסמים ביותר הם אלה המתארים את "נערות הביקיני", שמוכיחים שבגדי ים זעירים ואפילו פירסינג לא הומצאו במאה ה-20.
במונטה פלגרינו, הר הצליינים המשקיף אל פלרמו, ישנה מערה מקודשת שבתוכה קאפלה, הכנסייה של רוזליה הקדושה - נסיכה נורמנית שמאסה בחיי החצר והתבודדה במערה כנזירה מרפאה עד יום מותה. היא נחשבת לקדושה הפטרונית של פלרמו, ומאמינים שבזכותה ניצלה העיר מהמגפה השחורה. המערה היא מרכז של עלייה לרגל, והמעיין הזורם בה נחשב לבעל סגולות מרפא. המוני חולים ונכים מגיעים לשם בתקווה להירפא.
דוגמה מרשימה במיוחד לתפארת העבר כמו גם לאקלקטיות הסיציליאנית היא הקתדרלה של המלכים הנורמניים, השוכנת בעיירה מונריאלה (Monreale), כשמונה קילומטרים מפלרמו. זוהי קתדרלה ענקית מהמאה ה-12, הנחשבת לאחת היפות באיטליה. היא משלבת מאפיינים ממזרח וממערב, מהנצרות, מהיהדות ומהאסלאם. מרשימות מקבלי השכר בארכיון המלך עולה שגם יהודים היו בין האומנים שעיצבו את הקתדרלה.
המלכים הנורמנים הוקסמו והושפעו מרעיונות הסובלנות והקדמה של האסלאם בימי הביניים, ובתקופתם פרח תור זהב נוצרי-יהודי-מוסלמי בדומה לזה שהתקיים באותה עת בספרד. חצרותיהם היו מקום מפגש למלומדים, למדענים ולאמנים בני שלוש הדתות, והמלך רוג'ר השני, שבנה את הקתדרלה הנהדרת הזו, קידם את היהודים בברכה. ברחובות שבהם שכן הרובע היהודי של פלרמו קבועים שלטי רחובות בעברית (חלקם עם שגיאות כתיב, עדות עצובה לכך שכיום אין קהילה יהודית באי), כמחווה לאותם ימים שבהם שגשגה פה קהילה מפוארת.
תור הזהב הסיציליאני הסתיים יחד עם זה הספרדי ב-1492. ממלכת סיציליה נכבשה על-ידי הספרדים, ומשעלו המלכים איזבלה ופרדיננד לשלטון והקימו את מדינת ההלכה הקתולית שלהם, לא היה בה כבר מקום ליהודים או למוסלמים. רוב היהודים עזבו, חלקם התבוללו, והעוזבים מעולם לא שבו.
לא רק בארכיטקטורה, גם במטבח רואים את השלב-ערבב הזה: קוסקוס עם דגים או עם פירות ים, לזניה שבוזקים מעליה פיסטוקים גרוסים, מין קובה סיציליאני ממולא ריזוטו שנקרא ארנצ'ינו, ועוד ירושה מהמטבח הערבי - אהבה גדולה למתוקים, במיוחד עוגות ומרציפנים, שמפסלים מהם צורות יפהפיות של פירות אמיתיים למראה.
מושחתים, נמאסתם
רק שלושה קילומטרים ו-300 מטרים מפרידים בין דרום איטליה, ה"אצבעות של המגף", לבין האי סיציליה בנקודה הצרה ביותר של מצר מסינה. מרחק זעיר, שניתן לחצות אותו בשחייה אפילו, אבל בפועל תהום גדולה פעורה בין השניים. את המצר הזה חוצות כמה וכמה פעמים ביום מעבורות ורחפות, אוניות וסירות, אבל גשר - אין. למה לא? שאלה טובה.
לכאורה גשר הוא הדבר המתבקש ביותר. הרעיון הועלה כבר בידי הרומאים, ומאז חזר והועלה שוב ושוב, גם בקמפיין הבחירות של לא מעט פוליטיקאים, כולל ברלוסקוני. בתחילת שנות האלפיים אפילו התחיל תכנון של הגשר, אך הפרויקט הוקפא בשנת 2006 על-ידי ממשלת איטליה. למה? שאלה טובה. האוטוסטרדות הגדולות שנבנו כדי לחבר את התנועה בין האי וה"יבשת" נותרו שוממות.
נראה שיש יותר מדי גורמים שנוח להם להשאיר את המצב כמות שהוא. למילאנו ולוונציה אין שום אינטרס בהמוני סיציליאנים שישטפו את צפון איטליה. גם לא למאפיה השלטת בנמלים ומקבלת אגרות מעבר מכלי השיט שחוצים את המצר. גם במסדרונות השלטון ברומא זוכרים למי הם חייבים טובה או שתיים. לא פלא שה"אין גשר" הזה הוא סמל להרבה דברים שמכעיסים את הסיציליאנים.
אמנם בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות הפופולרית ה"קוזה נוסטרה" מצטיירת כרומנטית וכשרמנטית, אבל ברור שהמאפיה היא ה"מושחתים, נמאסתם" של סיציליה, סרטן חברתי שגרורותיו תוקעות מקלות בגלגלי התפתחותו של האי.
כמו שבארץ יש אנדרטאות לזכר קורבנות פיגועים ומלחמה, בסיציליה יש גלעדים וימי זיכרון לזכר קורבנות המאפיה - שופטים, שוטרים, וסתם אזרחים. ההנצחה הבולטת ביותר היא שדה התעופה על-שם ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו, שני שופטים חוקרים שניהלו מלחמת חורמה במאפיה. הם הביאו כמה וכמה דונים לבית המשפט ולבית הכלא, אבל שילמו על כך בחייהם.
בורסלינו נהרג ב-1992, בהתפוצצות מכונית ממולכדת יחד עם חמישה מאבטחים. מכוניתו של פאלקונה עלתה על מטען חומר נפץ רב עוצמה, לא רחוק משדה התעופה, שהרים חצי אוטוסטרדה. יחד איתו נרצחו גם אשתו ושלושה משומרי ראשו, ונפצעו 23 נהגים נוספים. מהכביש ניתן לראות את הבודקה שמתוכה הופעל המטען, ועל קירותיה גרפיטי בוהק: No Mafia.
עם זאת, הסיציליאנים מודעים לאטרקטיביות של המאפיה כמוצר תיירותי: חנויות המזכרות מלאות בשמונצעס הנושאים את דיוקנו של דון קורליאונה, מטי-שרטס ועד מגבות מטבח; יש סיורים מודרכים לכפר קורליאונה ולאתרים אחרים שבהם צולמו סצנות של "הסנדק", כולל תיאטרון מאסימו המפואר (מי ידע שבפלרמו נמצא התיאטרון השלישי בגודלו באירופה, אחרי וינה ופריז?), שבו צולמו סצנות מ"הסנדק 3". האנדרטאות לקורבנות המאפיה אינן מסומנות במפת האטרקציות. למה לעשות לתיירים מצב רוח רע.
מידע מעשי
סיציליה היא אחד המקומות ש"התגלו" למטיילים ישראלים במסגרת הניסיונות למצוא חלופה הולמת לטורקיה. כמוה גם סיציליה פונה למגוון רחב של קהלים - שוחרי נופים, חובבי תרבות והיסטוריה, תיירי בטן-גב, בליינים ועוד. סיציליה אינה יעד חדש, אך החידוש הוא שבניגוד לתיירות הקיץ, יש טיסה ישירה לפלרמו, שהיא הבסיס, ולא קטניה או סירקוזה. מפלרמו אפשר לכסות בטיולי יום או חצי יום את מרבית האטרקציות שנזכרו בכתבה.
טיסות: החל מנובמבר (ועד מארס) משווקת חברת אשת טורס את פלרמו וסביבותיה כיעד חורפי (החורף חמים, כחמש מעלות יותר מאשר בארץ). החבילות הן של שלושה-ארבעה לילות בסוף שבוע או באמצע שבוע, בטיסה ישירה. המחירים נעים בין 400 ל-600 אירו לאדם, בכל הוואריאציות: טיסה בלבד, טיסה מלון, חבילות טיסה רכב, חבילות טיסה מלון רכב, טיול מאורגן מלא או רכישת סיורים מודרכים אל מחוץ לפלרמו. טיסות ההלוך יוצאות מוקדם בבוקר וטיסות החזור הן מאוחר בלילה, מה שגורם לך לחזור מפורק מעייפות אבל ליהנות מימים מלאים.
בילויים: מרכזי הבילוי בפלרמו נמצאים ברחובות הקטנים שליד תיאטרון מאסימו ובאזור לה ווצ'רייה, לשעבר שוק הדגים. בשנים האחרונות האזור משמש מרכז של חיי לילה לצעירים, עם הרבה ברים ומועדונים ועם הופעות של מוזיקה חיה.
אוכל: מסעדות, בתי קפה וקונדיטוריות של מתוקים למיניהם יש תחת כל עץ רענן. לארוחת צהריים כדאי לנסות את המסעדות העממיות שברחובות הקטנים ליד תיאטרון מאסימו, במיוחד את אלה של המאמות האיטלקיות שנותנות להיכנס אל מאחורי הדלפק ולהעמיס ככל יכולתך מתוך הסירים המלאים באוכל ביתי משגע.
קניות: חובבי מותגים ישמחו להכיר את ויאה ליברטה בפלרמו, רחוב שיש בו ייצוג נאה לחנויות מז'אנר לואי ויטון, פראדה, ורסצ'ה ודומותיהן. יש גם חנויות עממיות יותר (זארה, H&M) וגם שוק, אך אין בו מבחר גדול או מעניין במיוחד.
* הכותבת הייתה אורחת של חברת אשת טורס.