בומבי היא העיר הסמויה מהעין שמסתתרת בין השורות של מומבאי, העיר הקונקרטית, ה"אמיתית". מומבאי היא מילה נרדפת לפקקי תנועה שאין להם סוף, לצפיפות שקשה לדמיין, למשכנות עוני שהולכים ומתפשטים כל הזמן, ולפוליטיקה כוחנית שנלחמת בכל כוחה בקוסמופוליטיות של העיר.
מומבאי היא העיר הגדולה בהודו ואחת הערים הגדולות בעולם, עם עשרים מיליון תושבים בערך. קשה לחשב את המספר המדויק כי אין-ספור כפריים ותושבי ערים אחרות באים למומבאי לקושש פרנסה. חלק גדול מהם מתמקמים בסלאמים הנודעים לשמצה של העיר, אבל ממשיכים להיות רשומים במקומות מוצאם. מומבאי היא מרכז עסקים פורח, שכונות חדשות, גורדי שחקים, מלונות פאר, מכוניות יוקרה, ובצד כל אלה פחונים, עוני ורעב.
בומבי היא "העיר האבודה" של סלמאן רושדי. רומנטית, אקזוטית, יפהפייה. כאן תמצאו את מסעדת סורי נו (מצטערים, אסור), מ"האנחה האחרונה של המורי". היא קרויה כך, רושדי מסביר, כי על לוח גדול בכניסה כתוב: "מצטערים! שתיית אלכוהול אסורה, נא לא לשאול על כתובות בשכונה, אסור להסתרק, לא מגישים בשר, נא לא להתמקח, מי שלא מזמין אוכל לא מקבל מים, אסור לקרוא עיתונים ומגזינים, אסור לעשן, נא לא לבקש גפרורים, אסור לדבר בטלפון, אסור להביא אוכל מבחוץ, אסור לדבר על סוסים, אסור להרים את הקול, אנחנו לא פורטים כסף, ולא מנמיכים את הווליום - ככה אנחנו אוהבים!".
רושדי משרטט כאן קווים לדמותה של בומבי. זאת עיר של מוזיקה ושל סרטים (עוד מעט נגיע לסרטים), של מירוצי סוסים והימורים, עיר בווליום מחריש אוזניים, הכי רחוק שיש משאנטי. ודווקא בתוך הבלגן הזה מסתתר איזה חופש. כמו ללכת עם מטרייה בגשם שוטף, גשם של מונסון, כשאתם כבר כל-כך רטובים שאין טעם להחזיק את המטרייה או לנסות לתמרן בין השלוליות. כל מה שנשאר זה ליהנות מהרגע, להתמסר, לא להתנגד. זה החופש שבומבי יכולה להציע.
אבל בומבי היא גם קולוניאליזם. הארכיטקטורה המודרניסטית האנגלית שאי-אפשר לפספס בדאון-טאון בומבי, ותחנות הרכבת הענקיות שהאנגלים השאירו כאן לא בהכרח מעוררות געגועים לשלטון האנגלי. לכן שונה שמה של העיר ב-1995, כדי לגרש את הצליל הזר. השם מומבאי (וגם בומבי) נגזר משמה של האלה המקומית מומבה-דווי.
אימא קופה ואימא חתולה
אני נוחת במומבאי אחרי כמעט שעתיים טיסה מג'ייפור. יום חג הוא היום, גורו-פורנימה, "הירח המלא של הגורו". אני שם פעמיי לגורוקול קטן בג'וגשוורי, שכונה פרברית של העיר. גורוקול הוא בית ספר מסורתי, מילולית: "המשפחה של הגורו". הרעיון הוא שהתלמידים הם בני משפחה, לא פחות. הגורו, כלומר המורה, הוא "האבא", ואם זאת גורואית, אז "האימא".
הגורו והפילוסוף ולבהא-אצ'ריה, איש המאה ה-14 או ה-15, תיאר את הגורו (בין אם גבר או אישה) דווקא כאימא. הוא קטלג את הגורואים לשלושה סוגים: גורו שהוא כמו אימא קופה, כמו אימא חתולה וכמו אימא דגה. אימא קופה, הוא הסביר, מחזיקה את הקופיף, והוא אותה. כלומר הגורו והתלמיד שניהם תורמים למשימה הרוחנית שלשמה התכנסו, ה"עבודה" מתחלקת בין שניהם. אימא חתולה (כולנו יודעים) מחזיקה את החתלתול בפיה. הוא לא עושה כלום, רק מניח לה לקחת אותו. במודל הזה הגורו "עושה הכול". התלמיד צריך לשים את מבטחו בגורו, לוותר על עצמו כפי שהכיר את עצמו עד עכשיו. הוויתור הזה, מסביר ולבהא-אצ'ריה, קשה מאין כמוהו. יותר קשה "לא לעשות" מאשר "לעשות".
במודל השלישי הגורו הוא אימא דגה, התלמיד דגיג. האימא שוחה, והדגיג צריך לשחות בעקבותיה. ישנן אימהות דגות (יודע כל מי שגידל פעם דגי אקווריום) שמנסות (ולפעמים מצליחות) לאכול את צאצאיהן. במודל הזה, האחריות והתשוקה הן בראש ובראשונה של התלמיד. הוא צריך "להשיג", אפילו "לגנוב" את הידע מהמורה.
באשרמים הגדולים, אצל הגורואים הגדולים, חוגגים את הגורו-פורנימה ברוב טקס. החסידים מביאים לגורו מתנות יקרות, ומחכים שעות בתור כדי לראות אותו לרגע. אבל הגורוקול שאני בדרכי אליו הוא בית ספר קטן למוזיקה הודית קלאסית. לומדים כאן לא יותר מעשרים-שלושים תלמידים, שהלילה יחגגו עם הגורו שלהם את החג שלו, שהוא גם החג שלהם, או בעצם החג של הקשר המיוחד בינם ובינו.
זה המקום לומר שמוזיקה קלאסית בהודו היא סאדהנה, "שביל" עם אופק רוחני. המוזיקה לא נועדה לאוזניים רגילות. מטרתה לחשוף בכל אחד מהמשתתפים, מוזיקאים ומאזינים כאחד, את "הלב האוניברסלי" שבכל אחת ואחד מהם. הרעיון הוא שהמוזיקה צריכה לעורר רגש צרוף, מזוקק, שנוגע במהות האנושית באשר היא. אם זה נשמע לכם רוחני, עם או בלי מירכאות, הצדק איתכם. יש פה משהו שהוא מעבר ליומיומי, משהו שפורץ את הגבולות הבטוחים של "אני" ו"שלי".
התבודדות ליד הבית
שמונה וחצי בערב. ראג'-קומאר, הגורו, יושב ליד ההרמוניום שלו (כלי נגינה שמלווה שירה). התלמידים יושבים סביבו. המקדש הביתי הקטן מקושט ומואר. מתחילים לשיר. קודם כול שרים בהג'ן, או אם תרצו - "שיר תפילה" לגאנש, האל של כל ההתחלות. מיהו ראג'-קומאר, ואיך הוא נהיה גורו? הוא נולד לפני 57 שנים בכפר קטן ליד ג'ייפור, ברג'סטן. מולצ'נד קראו לו כשנולד, "ירח חדש".
הוא בן למשפחת מוזיקאים. אביו היה זמר מקדשים. בימים של טרום טלוויזיה, אנשי הכפר היו מתכנסים בכל ערב במקדש המקומי, אחרי העבודה בשדה, ומקשיבים ל"זמר שלהם" שר ומספר, ובעיקר מצנן בשירתו את לילות הקיץ החמים. כשהיה בן 5 נפטרה אמו של מולצ'נד, ואביו נישא בשנית. האישה החדשה לא רצתה את הילד מהנישואים הקודמים, ומולצ'נד נזרק לרחוב. ממש כך. הוא מצא את דרכו לג'ייפור הסמוכה, ישן במקדשים, אכל כשהיה מה לאכול, הקשיב בשקיקה לזמרי המקדש, והיה נחוש בדעתו להפוך למוזיקאי.
השנים חלפו, הוא מצא גורו, זמר מג'ונפור ליד ורנאסי, ראג'ה-ראם שוקלה שמו, שבא להופיע בג'ייפור. מכאן ואילך הוא התחיל לנדוד עם מורהו מעיר לעיר וממקדש למקדש. הגורו העניק לו שם חדש, ראג'-קומאר, "הנסיך". חלפו עוד שנים. "הנסיך" מצא לו "נסיכה", התחתן, הוליד ילדים והשתקע בבומבי, עיר החלומות. חלומו היה להיות זמר מפורסם, אבל בינתיים כסף לא היה לו, והוא שכר דירת חדר וחצי במשכנות העוני הצמודים לתחנת הרכבת של ג'וגשוורי.
השנים המשיכו לחלוף. "הנסיך" לימד מוזיקה בבית ספר יסודי בשכונה, והופיע לפעמים במקדשים, כאן ושם. הפריצה לא הגיעה. לא תמיד היא מגיעה. צריך כישרון, ועבודה קשה, וכולנו יודעים שקשרים לא מזיקים, וגם קצת מזל. לפני עשור בערך הוא קיבל החלטה. הילדים גדלו, והיומיומיות תמיד שוחקת. "הנסיך" החליט להיות סאדהו, "איש קדוש", לעזוב הכול "ולצאת ליער", המונח ההינדואי לחיים של נזיר מתבודד. יער הוא ה"נגטיב" של עיר, כמו שבומבי היא תמונת המראה של מומבאי.
אבל הלב לא נתן ל"נסיך" ללכת להתבודד בהימלאיה או בברינדאוון, עירו של האל קרישנה על גדות היאמונה. הוא היה קשור מדי לילדים ול"נסיכה" שהולכת איתו כל-כך הרבה שנים. ליד החדר וחצי שלהם יש תעלת ביוב פתוחה, ומעבר לה נמצאת מסילת הרכבת. אז הוא בנה לו סוכה מעבר לתעלה, ליד המסילה. כאן הוא גר וכאן הוא שר, בין צפירת רכבת אחת למשנה, מרחק צעקה מהמשפחה. לבד, אבל יחד איתם.
הכוכבת והנזיר המתבודד
לא סיפרתי לכם שהוא זמר נפלא, גם אם אף אחד לא שמע עליו. לא סיפרתי גם שהסוכה שלו נמצאת לא רחוק מהאולפנים המפורסמים של בוליווד. בבומבי, ב' זה לא בית. כאן ב' זה בוליווד, תעשיית הסרטים הגדולה בעולם. אלפי צעירים מגיעים לעיר בכל שנה בתקווה להשתלב בתעשייה. חלקם חולמים להיות לאו דווקא שחקנים, אלא זמרים. "סרט מסאלה" הודי (המקבילה פחות או יותר של "סרט בורקס" אצלנו) הוא מיוזיקל. אבל השחקנים לא באמת שרים. מאחורי תנועות השפתיים שלהם מסתתרים זמרים, חלקם מפורסמים לא פחות מכוכבי הקולנוע. הקול האלוהי של הזמרת לאטה מנגשקר הוא רק דוגמה אחת מני רבות.
ובכן, זמרת-כוכבת כזו בשם ג'אנקי פאריק, שהגיעה למקום הרביעי ב"אינדיין איידול" ("כוכב נולד" של הודו) לפני כמה שנים, שמעה ממישהו ששמע ממישהו על "הנסיך". הסקרנות בערה בה, ויום אחד היא הופיעה בסוכה. הם שרו יחד, נוצר קליק מוזיקלי. די מהר השמועה על "הנסיך", שהפך עכשיו ל"גורוג'י", עברה מפה לאוזן בקרב הזמרים הצעירים של בוליווד והוואנביז שחולמים להיות ג'אנקי פאריק הבאה.
תשע וחצי. בחוץ גשם זלעפות. כולנו דחוסים בסוכה. ליד "הנסיך" יושבת סורבהי, צעירה מבילוורה, עיירה ברג'סטן. כבר שלוש שנים היא שרה איתו. כולם משוכנעים שהפריצה שלה קרובה. לידה יושב פראטיק, הבן של גורוג'י ונגן טאבלה ("תופים קלאסיים") מחונן. לפי המבטים והצחקוקים, אני חושד שהם מאוהבים. לידם יושב דיפאק מנניטאל שבהימלאיה. חולם להיות זמר בבוליווד, ובינתיים עובד בקול סנטר. לידו יושב רפיק בהאי, במקור מדלהי, סולן של להקת "רוק סופי" מצליחה.
באיזה מובן "הנסיך" הוא הגורו של כל הצעירים והצעירות האלה, שמחנים את הג'יפים העירוניים שלהם ליד תחנת הרכבת, חוצים את המסילה ובאים אליו לסוכה עם אייפונים, עם שרירים של חדר כושר ובחצאיות מיני? בלי להתכוון, הוא הפך לאחד ממאמני הקול הפופולריים בתעשייה. הם לומדים ממנו מוזיקה קלאסית, וב"עבודה" שרים מוזיקה פופולרית. הוא מראה להם תשוקה אמיתית מהי, ונותן להם להרגיש את כוחה של המוזיקה. הוא לוקח אותם למסעות רחוקים, מעבר לכל מה שאי-פעם דמיינו, בלי לזוז מילימטר מהסוכה. וחוץ מזה, כבר הבנתם, הוא קצת אבא ואימא של כל החבורה הזאת.
עשר וחמישה. הסוכה הוצפה. עברנו "הביתה". בערך בחצות תתחיל הפוג'ה, הטקס. כל תלמיד יניח מחרוזת פרחים על צווארו של גורוג'י וייתן לו מתנה. הוא מצדו יקשור חוט אדום על פרק היד של כל אחד מהם. המוזיקה תימשך עד הבוקר. תפסיק כבר לכתוב, גורוג'י אומר לי. תתחיל לשיר!
