אחרי שהיינו בבנגקוק קו הרקיע השתנה חיש מהר. 70 מיליון תושבים חיים בתאילנד, כל אזרח שביעי לערך מתגורר בבירה, לעומתה "רק" 300 אלף איש מתגוררים ביעד הבא שלנו - קנצ'נובורי (Kanchanaburi) - עיר הזהב בתרגום מן השפה המקומית - יש כאלו שמצפינים עד לפאי או צ'אנג ריי, אבל אנחנו לקחנו מערבה - יותר טבע ופחות תיירים בטח בעידן הפוסט קורונה.
>> כך נראתה הנחיתה בבנגקוק - חלק ראשון
ריקי המדריך (גם יפה וגם חתיך) הציג בפנינו תמונות של לפני ואחרי: "אתם הסנונית שמבשרת את בוא האביב" הוא אמר וגילה שבתקופה השחונה הוא התפרנס ממכירת מוצרי יד שניה. "מדריך תיירים הוא מקצוע נחשב בתאילנד ומבוקש כמו אחות או רופא" הוא הוסיף. "הנהג שלנו עבר לדוג את האוכל שלו בימים האלו", הוא שיתף אותנו בחצי חיוך.
דגל ממלכת תאילנד מורכב מפסים: אדומים, לבנים וכחולים המייצגים את האומה, הדת ומשפחת המלוכה. הכחול עבה מן היתר וממחיש את המעמד המיוחד שרוכשים פה למלך. זכור לי איך בטיול שעשיתי לפני עשרים שנה נעמדנו דום למשמע שיר למלך בתחילת כל סרט. כשאני מנסה לדלות מידע על המלך, ביקש ממני הנהג לואי: "מוטב שתחפש ותקרא עליו בגוגל, אסור לנו להגיד דברים רעים על המלך".
אז דיברנו על להיות נהג מונית בתאילנד ועל אפליקציית בולט, גרסת האובר, אותה מכירים גם האירופאים, ומוזילה משמעותית את מחירי המוניות (לדאבונם של הנהגים). למשל, מונית משדה התעופה למלון (2,000 באט בהלוך) עלתה רק 600 בחזור באמצעות השימוש באפליקציה. אלי ממודיעין שפגשנו במסענו, בחר יחד עם אשתו ושתי בנותיהם דווקא להשכיר רכב (800 באט ליום) עבורם מדובר בפתרון תחבורתי שמשתלם ממונית אבל לאו דווקא מתאים לכולם.
מספארי פתוח ועד אגמים מרהיבים: סויר של שלושה ימים באזור קנצ'נבורי
יצאנו יחד עם חברת קוקו טורס לסיור של שלושה ימים. ברמת ההפקה זה הרגיש כמו טיול בר מצווה וכלל לינה בצמוד לגשר על נהר הקוואי (Kwai), שקיבל את שמו בעקבות הסרט עטור האוסקרים והשריקה המפורסמת, איתה פתחנו את הבקרים.
התחנה הראשונה היתה מקלונג (Maeklong) - שוק הרכבת שמתקפל שש פעמים ביום (8 בסופ"ש) בזמן שהרכבת חוצה את המתחם ומאלצת את הרוכלים לצמצמם את שטחי הממכר. משם המשכנו אל חוות הקוקוסים - הפרי המיוחד והכה שימושי הזה המשמש לשתייה, מאכל והפקת מזכרות לילדים. בשוק הצף Damnoen Saduak רק התמונות המחישו לנו את מה שעבר ונעצר פה בשנתיים האחרונות, האזור הסואן והצפוף הזה נותר עם סירות בודדות המשוועות לימים עברו. מכרו שם מגוון פירות אקזוטיים: אננס, אבטיח ומנגו בכמויות, אבל אני גיליתי שם את הטומפו, שילב של אגס ותפוח.
את מסעות הפילים המסורתיות מימים עברו, מחליפות היום חוות טיפוליות, בדומה לפרה המקודשת בהודו, בתאילנד יש לפיל (צ'אנג בפי מקומיים, וסמלו של משקה הבירה הפופולארי) מעמד מיוחד עוד מימי קדם, עת שימש היונק היבשתי הגדול ככלי מלחמה. פילים אסיאתיים קטנים אך חכמים יותר מאלו האפריקאים, ישנים שעתיים ביום ואוכלים 200 ק"ג, מעתה אמרו: רעבים כמו פילים.
ספארי פתוח (כבר אמרנו, טיול בר מצווה מוקדם) הפגיש אותנו עם ג'ירפות, גמלים, איילים וזברות. הסדרנו דופק עם רפטינג בסירות במבוק שהפגיש אותנו עם מלונות צפים על הנהר. למי שיש זמן בתכנון מוקדם – מומלץ בהחלט.
כשטיילנו בשמורת ארוואן (Erawan) ושבעת המפלים, גילינו בכניסה רעיון פשוט מבריק שאם הבית, לינר, הציעה לאמץ גם בארץ הקודש: דמי בקבוק - נכנסת עם בקבוק, תשאיר פיקדון אותו תקבל כשתחזור עם הבקבוק.
גולת הכותרת של הטיול הייתה בית הקפה מינה או מיי בודהה: שדות האורז מול מקדשים מרהיבים (שהזכירו לי את חווית הביקור בטיול ההוא, לפני עשרים שנה בטאג' מאהל ההודי). האוכל כאן טעים אבל הלוקיישן הופך הכל למיוחד הרבה יותר. כמו סט צילום לאלבום חתן וכלה, אבל הפעם עם כל המשפחה.
ההנאות הרגעיות שמלמדות אותנו שוב להעריך את הדברים הקטנים, פסק זמן בניתוק מציאות – בלי פוליטיקה, אין מכבי, כלום. ה-FOMO הפך ל-JOMO(joy of missing out).
בשוק הלילה, בזמן עוד עיסוי רגליים לבנות הבית, אני התענגתי על קינוח המנגו עם סטיקי רייס וחלב קוקוס, מעדן על ממש – כמה פשוט ככה טעים.
אם יש מקום עם טעם של עוד הוא אתר סכר srinagarind, שהפך לאגם תכול רחב ידיים ואתר נופש נחשק למקומיים, ישנם מספר אגמים מלאכותיים בתאילנד, אחד המומלצים הוא צ'ו לונג, באיי הדרום.
טיפ לסיום: ילדים זה כביסה. בבתי מלון המחיר הינו פר פריט ולכן מציעים לעשות זאת במכבסות בחוץ. כששמים כמה קילוגרמים מדובר בחסכון משמעותי פלוס חוויה (כדאי להקפיד שיהיו מכונה ומייבש באותו המקום ולא לשכוח להמיר את הכסף למטבעות ייחודיים למכונה).