בבוקר הראשון שלי ברפובליקה הדומיניקנית התעוררתי מוקדם. ליאות הטיסה הממושכת של אמש נעלמה כלא הייתה. בחוץ היה אור רך של טרם זריחה, ואני לבשתי את דמותה של הגיבורה הספרותית הדומיניקנית החביבה עליי, אוראניה קאברל, מספרו של מריו ורגס יוסה, "חגיגת התיש" (יצא בעברית בהוצאת כתר). כמוה נעלתי את נעלי הריצה ויצאתי לרוץ לאורך קו החוף. כאילו במיוחד לכבודי הווריד פס ראשון מעל האוקיינוס. החוף היה ריק, חוץ מכמה עובדים שיצאו טרם אור לאסוף את האצות שנסחפו בלילה לחוף, כדי לפנות לאורחי אתר הנופש את החול הרך.
למרות הלחות הגבוהה האופיינית כל-כך לאיים הקריביים, האוויר דווקא היה מרענן, אפילו משמח. רוב הכיסאות מתחת לסככות ענפי הדקל עוד היו ריקים. את קו החוף קישטו עצי קוקוס. בחרתי שביל שנפרד מעט מהחוף ונכנס למטע קוקוס, עם ריח שופע וטרופי של עלים שנשרו ועם קליפות אגוזי קוקוס. פה ושם נראה בית קטן צבוע בצבעים עזים, תכלת או ירוק. בימים שיבואו לא אשבע מלראות עוד ועוד בתים כאלה, כל בית בצבע או בצבעים אחרים, בוהקים, חזקים, בולטים על רקע הצמחיות הטרופיות גדולות העלים.
אמנם הייתי בפונטה קאנה, אזור נופש לאורך החוף הדרום מזרחי של הרפובליקה על החוף, ולא ברחובותיה הרועשים וההומים של עיר הבירה סנטו דומינגו, שם רצה אוראניה קאברל מחגיגת התיש כשהיא מיוזעת ומוצפת זיכרונות בין צפירות המכוניות. אבל הפרט הזה לא פגע באלמנט הטקסי של הקדשת ריצות הבוקר שלי לאוראניה.
סיור חודרני
בספר, אוראניה היא בת לבכיר בשלטונו של הדיקטטור רפאל לאונידס טרוחיו, דמות היסטורית אמיתית לגמרי, הדיקטטור ששלט ביד רמה ואכזרית ברפובליקה במשך שלושים שנים, עד שנרצח בידי מתנקשים ב-1961. אוראניה הוברחה בגיל 14 בידי נזירות לארצות הברית, מסיבות שהולכות ומתבהרות רק בסוף הספר, והיא חוזרת אל האי אחרי 35 שנים של ניתוק מוחלט.
מרבית הדמויות בספר מבוססות גם הן על אנשים אמיתיים - מחבורת המתנקשים ועד הרודן טרוחיו. הדיקטטור מתואר בשנותיו האחרונות: רודן זקן המוטרד מבריחת שתן, מבעיות בתפקוד המיני, אבל יותר מכול - מ"בגידת" האמריקאים, שתמכו בו במשך שנים כמעוז-נגד-הקומוניזם, תוך עצימת עיניים מרצח של אלפי אנשים. אך כשהנכס האסטרטגי הפך לנטל, מתנגדי המשטר קיבלו סיוע של ה-CIA. דווקא אוראניה, שאיתה אני מזדהה בכל צעד ריצה בלחות הטרופית הזאת, היא פרי דמיונו של יוסה.
גם בסיור שלנו, קבוצת העיתונאים, אנחנו חווים מציאות שחלקה מומצאת וחלקה מעובדת לתיירית. בבוקר מאוחר אנחנו יוצאים לסיור בג'ונגל, עם חברת בווארו ראנרס, השייכת לאחד מאילי ההון הדומיניקנים, בעלי מטעי סוכר ועסקי תיירות. זהו חבל ארץ רחב ידיים, המשתרע על-פני קילומטרים רבים, וחלקו משמש מגרש המשחקים הכמעט פרטי של הראנרס. הצלמים שבחבורה מצלמים בהתלהבות את הבתים הצבעוניים בדרך, ואפילו מבקשים ומקבלים מקשישה חביבה וחייכנית רשות להיכנס עמה לביתה ולצלם אותה בסלון שלה, על רקע השולחן המכוסה שעוונית ותמונות הקדושים על הקיר. אבל רנה, המדריך מטעם הבווארו ראנרס, רוטן, "מה אתם מצלמים את זה. זה סתם בית. עוד מעט נגיע לבית טיפוסי".
הבית הטיפוסי הוא לא רק בית, אלא חווה קטנה שבה לומדים שיעור נאה על הגידול ועל ההכנה המסורתיים של הקקאו והקפה, על גידולים שונים כמו הקינמון והבננות הירוקות המקומיות שטעמן אינו מתוק. הביקור מספק לא רק הצצה אלא סיור חודרני בביתם של מריה, בעלת הבית, ובני משפחתה. זה שנים אחדות מריה ובעלה, שלושה דורות על הקרקע הזאת, אינם עוסקים בחקלאות אלא הפכו את עצמם ואת ביתם, כולל חדר השינה והמטבח (שבו הבת מדגמנת ערבוב ירקות בתוך הסיר, למוצג של חברת בווארו ראנרס. אף שבני המשפחה הם אנשים מציאותיים, תוקפת אותי תחושה של חוסר מציאות, ובראשי מתנגנת שורה מתוך השיר הידוע, "I owe my soul to the company store".
המציאות האותנטית בשליטת חברת נסיעות הספארי ממשיכה ומובילה אותנו לאומגה מעל אגם אנמויה ויער הגשם שסביבו; במדריכי התיירות נטען כי זהו קו האומגה הארוך ביותר בכל הקריביים, ואחר כך למסעדה עם "אוכל טיפוסי" המוגש בסירי פח - אורז, שעועית, בשר טחון, בננות, וכמובן פירות טרופיים לקינוח. אם יש דבר שיש כאן בשפע, אלה הפירות הטרופיים, שלוקח זמן להפסיק לזלול מהם במלוא פה: האננס הטרי שטעמו הרענן מתקתק גורם בפעם הראשונה לעצימת עיניים של עונג, המנגו, הקוקוס הקרמבולות ועוד מיני פירות פחות מוכרים לנו.
גם הרום והסיגרים המפורסמים של המקום זוכים לכבוד המגיע להם, ואנחנו מבקרים במזקקת רום להדגמה של הפקת המשקה בסגנון המסורתי, עם שור המסתובב כדי לטחון את קני הסוכר שממנו מופק הרום. אנחנו מקנחים בביתן הדגמה של הכנת הסיגרים הדומיניקניים המפורסמים, שנהנים מאוד מהחרם האמריקאי על סיגרים קובניים. זהו מפעל תיירותי מושקע ומלמד, אבל אין בו דופק החיים האמיתיים שאפשר לחוות בסתם הסתובבות. בדרך חזרה עוצרים ליד בית אחר, גם הוא צבוע בשלל צבעים, קצת מתפלאים מכך שתושביו מחייכים בנימוס להצצה החודרנית באמצע ארוחת הצהריים שלהם, עד שמתברר: זה בית של חברת ספארי מתחרה.
עוני מרוכך ביופי
לא קל להגיע מישראל לרפובליקה - אין טיסות ישירות, והדרך ארוכה מאוד ולא זולה. אבל שגריר הרפובליקה הדומיניקנית בישראל, אלכס דה לה רוסה, שהוא גם המארח שלנו בסיור הזה, משוכנע שההתלהבות שלו לחבר בין שתי אהבותיו - ארץ הולדתו וישראל, שבה הוא מאוהב כליל - תישא פרי ותניב טיסות ישירות.
בינתיים מציעה חברת פליי קלאב חבילה של טיסה לפונטה קאנה, עם עצירה במדריד ועם שבעה לילות ברשת המלונות Be Live Hotels (שבמלונות שלהם אנחנו לנים), כולל העברות, ב-2,600 דולרים לאדם.
מיהם הלקוחות הפוטנציאליים של חבילה כזאת? אומרים לנו שזוגות בירח דבש שרוצים להמתיק את אהבתם בשקיעה קריבית מול ים טורקיז ובקוקטייל עם שמשייה קטנה; זוגות מבוגרים שילדיהם פרחו מהקן ורוצים לחגוג את החירות החדשה, אולי גם משפחות עם ילדים שכבר ראו כמעט הכול. תשובה אפשרית נוספת לשאלה הזאת מצויה אצל כמה מחברינו למסע: שני ראשי ועדים של בנקים, מלווים בסוכן נסיעות המתמחה בוועדים, שהחליטו להקריב את גופם כדי לבדוק את היעד עבור עובדי הבנק הצמאים לחידושים.
נכון שהביקור שלנו סטרילי ומאפשר מגע מוגבל עם המקום, אולי בשל גודל הקבוצה ואולי בשל קוצר הזמן. אנחנו מסיירים בעדר גדול ושומעים רק את ההמולה שהוא מקים, מתארחים באתרי נופש בסגנון "הכול כלול" - מושקעים, מטופחים, ג'קוזי בחדר וים ובריכות מכל עבר - אבל כדרכם של אתרים כאלה, הם מנותקים מסביבתם.
למרבה המזל, למרות קוצר הזמן והסטריליות של הביקור, בסיורים השונים מתפרצים היופי הצבעוני היוקד של המקום, היערות עשירי העלים שבהם הירוק מנוקד בכתום בוהק של עץ היקרנדה או בדוכני הפירות הטרופיים לאורך הדרך, שורות-שורות של אננסים ושל קרמבולות ועוד מיני פירות שקשה לזהות. בכל צומת גדול בדרך מתרוצצים בין המכוניות מוכרי ממתקים צבעוניים שמכינים מחלב, מג'ינג'ר ומקוקוס. אפילו השפה כאן חמימה ועצלנית, ספרדית שאיבדה עם השנים חלק מסופי המילים וחלק מעיצוריה לטובת תנועות מתנגנות, והיא מדוברת "באותה התענגות ושמחה המאפיינות את השפה ברפובליקה הדומיניקנית", כפי שמגדיר זאת יוסה.
רבים מהילדים ומהצעירים והצעירות זקופי הגו שנראים בדרך, הלבושים בכל השנה בבגדים קלים וקצרים, הם יפים מאוד; תולדה של ה"מולאטיזיציה" שהתרחשה עם השנים בין המתיישבים הספרדים ה"לבנים" ובין העבדים שהובאו מאפריקה כדי לעבד את האדמה. את העוני שבו חיים חלק מהם אפשר לראות רק על המבוגרים יותר - זקן עני, שעבד עבודה פיזית כל חייו והתקשה לממן טיפולי שיניים, בדרך כלל נראה זקן בהרבה מבן גילו ממעמד גבוה יותר. אבל העוני הכפרי הזה מרוכך ביופי שמסביב, ובידיעה - כך לפחות מבטיחים לנו - שזהו עוני ללא רעב, שכן קל מאוד לגדל כאן את צרכיה הבסיסיים של משפחה.
אושר עצל וחמים
מסענו מדרים לעבר הים הקריבי, לעבר באיאהיבה (Bayahibe), אזור חוף שעונה על כל הפנטזיות על הים הקריבי. המים מפתים בגוני טורקיז-כחלחל-ירקרק והחופים החוליים שלווים עם עצי הדקל והקוקוס. אנחנו שטים בסירה בתוך המים המכשפים האלה, ואז עוצרים את הסירה מול חוף ומשכשכים במים. כוכב ים שהבעתנו מתחפר ומעלה ענן חול קטן, בסירה מישהו מכין כוסות צוננות של קובה ליברה, רום עם קוקה-קולה. כל קלישאות "גן העדן הקריבי" חוברות כאן יחדיו, אבל מה אכפת לי. מעטה הציניות שלי נמס בשמש ונעלם, ואני נכנעת לאושר עצל וחמים וצלול כמו המים סביב.
בדרך, המדריך מטעם משרד התיירות הדומיניקני, קרלוס בטיסטה ולסקז, מעביר בינינו את תעודת הזהות שלו, שבה כתוב "בעל גוון עור אינדיאני". טרוחיו רצה להרחיק עד כמה שאפשר את ה"שחור" מזהותם של אזרחיו, ועד היום, גם הכהים ביותר ביניהם נושאים את הסטטוס הגזעי האמור בתעודות. במציאות, מעט מאוד דם אינדיאני זורם בעורקים הדומיניקניים.
כאן גאים מאוד בעובדה שהאי הזה היה הראשון שאליו הגיע כריסטופר קולומבוס במסעו השגוי להודו, אבל הגעת הספרדים למקום, בעקבות הזהב ואחר כך הסוכר וכל השאר, סימנה את תחילת סופה של האוכלוסייה הילידית האינדיאנית.
זו שועבדה, ובתוך פחות משני עשורים חוסלה כמעט כליל בשילוב של עבודה קשה, מחלות ומעשי הרג המוניים. אגב, במפת האי המחולקת לנו, שעדיין נושא בגאווה את השם שהעניק לו קולומבוס, לה היספניולה, השליש המערבי הוא כתם חום. הכתם הזה הוא האיטי, וההאיטיינים שנואים על הדומיניקנים, ונחשבים על ידם לפרימיטיביים יותר, לעניים יותר, ובעיקר לשחורים יותר.
אולי מפני שהאיטי מייצגת את ההפך: זה היה המקום הראשון שבו התקוממו העבדים השחורים נגד בעלי האחוזות הלבנים, וזה היה מרד העבדים היחידי שהצליח להקים מדינה עצמאית כבר בתחילת המאה ה-19. ההצלחה הזו הטילה פחד על המעצמות שהמשיכו להתבסס על הסחר בעבדים ועל ניצולם. אף מדינה לא הכירה ברפובליקה השחורה החדשה, ובשנים שחלפו מאז המשיכה האיטי לסבול מצורות שונות של אמברגו ומסנקציות אמריקאיות ובינלאומיות שמנעו את התפתחותה.
יש היסטוריה עקובה מדם בין שני חלקי האי, ורבים מההאיטיינים המתגוררים ברפובליקה מועסקים בה כ"פועלים שחורים". "זה כמו הפלסטינים בשבילכם", מנסה מישהו לייצר הקבלה שתסביר לנו את פני הדברים.
ואז, הרגנו את הדיקטטור
רשת המלונות שאנחנו מתארחים בה שייכת לטייקון ספרדי, חואן חוסה אידלגו, בעל השליטה בחברת גלובליה. קולוניאליזם תאגידי מחליף את הקולוניאליזם הקלאסי. מנהל המלון בבוקה צ'יקה, העיר הסמוכה לסנטו דומינגו, ממפה עבורנו את הרפובליקה מבחינת הנופש: האזור הדרומי של באיאהיבה - למי שמחפש את החופים המופלאים; אזור סנטו דומינגו - לחיי לילה ולמסיבות חוף, אזור פונטה קאנה מספק משניהם (אם כי חופיו אינם עוצרי נשימה כמו אלה של באיאהיבה), ואילו חובבי הנוף ההררי והפראי יותר, הצוקים, ספורט המים וגלישת הגלים יצפינו לאזור פוארטו פלטה.
שמו כריסטיאנו ברטלי, מלונאי איטלקי שחי שנים באזורים הקריביים, והוא נע מריזורט לריזורט עם אשתו ועם הכלב הדלמטי שלהם, שאותו אימצו בקובה. לדבריו הוא "מכור" לחום, לאנושיות ולשמחת החיים הקריבית. לבוקה צ'יקה הגיע רק לפני שבועיים. למלון עצמו, לעומת זאת, היסטוריה קצת יותר ארוכה. הבניין המרכזי במתחם הוא המלון הראשון שהוקם ברפובליקה, ביוזמת טרוחיו, מלון המקה ((Hamaca. המלון עמד סגור במשך שנים עד שנרכש והורחב בידי התאגיד הספרדי.
"ואז, הרגנו את הדיקטטור", מצהיר בחגיגיות קרלוס, שנולד ב-1970, תשע שנים לאחר ההתנקשות. אבל הרודן שכה אוהבים פה לשנוא גם מינף מאוד את הכלכלה. הוא עשה זאת בדרך הכי מושחתת שאפשר, תוך יצירת מונופול על הכלכלה דרך חברות ממשלתיות שבשליטת משפחתו. אבל בשנים הראשונות לאחר מותו, דומיניקנים רבים היו נדים בראשיהם ואומרים, לפחות הייתה לנו אז עבודה, ולא היה פשע.
אבל בעיקר, הרפובליקה הדומיניקנית הייתה ונשארה מעין גרורה אמריקאית. החלום הכי מקובל פה הוא להגיע ליבשת המוזהבת שממול. ילדים שוקדים על אימוני הבייסבול שלהם כדי שאולי יגלו אותם ציידי הכישרונות של הקבוצות האמריקאיות. כלכלת המדינה נשענת בכבדות על דומיניקנים שעזבו, בעיקר לניו יורק, ושולחים מדי שנה מיליארדי דולרים לתמיכה במשפחות שנשארו. די מתפארים פה, למשל, במעצב האופנה אוסקר דה לה רנטה, יליד הרפובליקה.
אסתר, היחצ"נית של מלון Be Live Grand Marien בפוארטה פלטה, היא בת 28, משכילה, וחיה עם החבר שלה, רופא. היא שייכת למעמד חדש וקטן יחסית של צעירים שכבר לא מתחתנים בגיל 20, ובמקום זאת לומדים ומתכננים קריירה. אסתר מודה כי אינה רואה את עצמה מתקדמת כאן, אלא מעבר לים. "אין כאן הרבה אפשרויות בשבילי", היא אומרת. האם היא וחבריה משוחחים לפעמים על הפוליטיקה המקומית? מה פתאום, אין להם שום עניין בה והם לא מרגישים שהיא רלבנטית לחייהם.
טוב ליהודים
סנטו דומינגו די דומה למה שדמיינתי כשקראתי את "חגיגת התיש" - שוקקת חיים, מיוזעת, רועשת מצפירות מכוניות ומשאר רעשים סביבתיים. בעיר הקולוניאלית, הלוא היא העיר העתיקה מתחילת ימי ההתנחלות הספרדית, צדה עינינו מרפסת צרה ומלאת פעילות. איכשהו יוצא שאנחנו עולים לשם, ומסתובבים בדירה הקטנה שחדריה כמו כוכים, כבתוך שלנו, יושבים על הספה, מציצים למטבח. יושבי הבית מקבלים בשתיקה את הפלישה, ומהנהנים בתודה לטיפ של דולר או שניים שנשלפים במבוכה.
לאחר מכן אנחנו מצפינים לאזור פוארטו פלטה, שפירושו נמל הכסף. הרכבל המטפס אל ההר הגבוה בסביבה, פיקו איזאבל דה טורס, מספק מראה לנמל ומבט אל ביצורי מצודה מהמאה ה-16 (סן פיליפה), ששימשה בית כלא בימי טרוחיו.
אבל דווקא באזור הצפוני הזה, למרבה המבוכה, אנחנו נאלצים בפה קפוץ להודות לרודן. הרפובליקה הדומיניקנית תחת שלטונו הייתה המדינה היחידה שהציעה, בוועידת אוויאן שכונסה ב-1938 כדי לחפש פתרון ליהודי אירופה, לתת להם ויזות לארצה. כמה מאות יהודים אכן הגיעו למקום והתיישבו בסוסואה.
מה היו המניעים של טרוחיו? יש האומרים כי היה זה ניסיון לקבל לגיטימציה עולמית, לאחר הטבח של עשרות אלפי הטיאנים שביצע רק שנה קודם לכן, אבל הדבר גם השתלב, כך לפחות טוענים, עם תוכניות הגזע הפרטיות שלו - "להלבין" את האוכלוסייה. במסגרת הזאת נקלטו ברפובליקה גולים ספרדים שנמלטו מפרנקו, איטלקים שהוזמנו להגר למקום ועוד. כל אחד מהמתיישבים - מדענים, עורכי דין וכדומה - קיבל חלקת אדמה וכמה פרות, ובמקום התפתח מעין קואופרטיב חקלאי. היו ש"שתו" את הרכוש ונעלמו, אחרים הצליחו יותר. אבל כיום מתחזקים את המוזיאון ואת בית הכנסת הקטן של הקהילה עשרות בודדות של יהודים שנשארו, ואת יום השנה לסוסואה חוגגים בכל שנה - אבל במיאמי.
* הכותבת הייתה אורחת של שגרירות הרפובליקה הדומיניקנית בישראל ושל משרד התיירות הדומיניקני.
