את צמד המלים "עבודה מועדפת" לא מכירים בבתי המלון בברלין. בעוד רבים מהמצטרפים לתחום המלונאות בישראל עושים זאת אחרי השירות הצבאי, כדי לקבל את המענק הכספי ואולי גם כדי לעזוב את הבית ולגור במלון מרוחק באווירה צעירה - בגרמניה, כדי לעבוד בבית מלון, צעירים צריכים להשקיע קצת יותר מזה.

לפי השיטה הגרמנית, מי שרוצה להשתלב בענף המלונאות חייב לעבוד שלוש שנים בכל המחלקות בבית המלון כחלק מההכשרה - משק בית, ניקיון, קבלה, מטבח, מחסנים ועוד. המשכורת החודשית היא כ-650 יורו.

כך, בעוד בישראל האוניברסיטאות והמכללות עורכות ימים פתוחים לקראת שנת הלימודים הבאה במטרה למשוך מתעניינים, בגרמניה עורכים ימים פתוחים גם בבתי המלון, שאליהם מגיעים הצעירים עם הוריהם. "זה ממש נחמד לראות אותם מלווים את הילדים שלהם ליום הפתוח ודוחפים אותם ללמוד מלונאות. אנחנו מתרגשים מהמעמד הזה ומתייחסים ליום הפתוח ברצינות", אומר הישראלי דניאל רוג'ר, מנכ"ל רשת לאונרדו הוטלס באירופה, שבבעלותה 60 בתי מלון באירופה, רובם בגרמניה וששה מהם בברלין. "בכניסה נותנים פרחים למבקרים, עושים להם סיור בבית המלון, והמנהלים נותנים הרצאות על מה שמצפה לעובדים החדשים שיתקבלו. לאחר מכן, אנחנו בוחרים את המועמדים שנראים לנו המתאימים ביותר".

ההכשרות מתחילות באוגוסט ובפברואר, ובתי המלון מנסים לגייס כוח אדם איכותי, שבסיום הכשרתו ישתכר כ-1,500 יורו בחודש. "זו משכורת שממנה צעיר יכול להתקיים בלי מינוס", אומר רוג'ר. "אחרי כמה שנים הם מתקדמים להיות מנהלי מחלקות, בשכר של כ–3,000 יורו.

לרוג'ר יש המלצה לענף המלונאות בישראל: "ישראל צריכה להעתיק את השיטה הזו מהגרמנים, היא מוכיחה את עצמה. מלונאות צריכה להיהפך למקצוע מכובד, וזה צריך להתחיל בחינוך הצעירים. מי שמסיים שירות צבאי ורוצה ללכת לאוניברסיטה, שיראה את המלונאות כיעד מקצועי - אבל שילמד אותו כמו המודל של הגרמנים. יש לנו בתי מלון עם 270 חדרים שבהם יש 30 עובדים בלבד, כי כולם יעילים בעבודה - ולא צריך יותר עובדים".

ברלין, דניאל רוג'ר (צילום: תומר ושחר צלמים)
"מלונאות צריכה להיהפך למקצוע מכובד בישראל". דניאל רוג'ר | צילום: תומר ושחר צלמים

עוד ב-mako חופש:

רואים שקוף: בתי נופש כאלה עוד לא ראיתם
אילת עם הילדים: המלון המושלם לחופשה משפחתית
חופשת פסח ברגע האחרון: עדיין יש מקום

"אין עתיד 
למלונאים בישראל"

זאב רוזנברג, ישראלי לשעבר, שמנהל כיום את מלון i31 בברלין, שבו 107 חדרים, עבר את התהליך הזה לפני יותר מ-20 שנה. "למדתי את תחום המלונאות על בוריו", הוא אומר. "מכיוון שניקיתי חדרים במשך ששה חודשים, אף עובד לא יכול להגיד לי כיום שאני לא יודע כמה זה קשה".

הוא התחיל את דרכו במלונאות כקופאי במלון דן בתל אביב לאחר שחרורו מהצבא, ובמקביל ניסה להתקבל ללימודים בבית הספר למלונאות תדמור - אך אביו הצליח להכניס אותו ללימודי מלונאות באחד מבתי המלון הטובים בדיסלדורף. "עשיתי את ההשוואה של מה אני יכול להשיג מלימודים בתדמור לעומת לימודים באחד מבתי המלון הכי טובים בגרמניה, שבזמנו גם היה אחד מבתי המלון הטובים בעולם, והתשובה היתה לי ברורה, מבלי להפחית מהמעמד של תדמור", אומר רוזנברג.

הוא עדיין אוהב מאוד את ישראל וקשור אליה. אביו מתגורר בהרצליה, בבוקר הוא מאזין לרזי ברקאי, בערב הוא צופה ב"לונדון וקירשנבאום", וכשמכבי תל אביב מגיעה לברלין - הוא הולך לעודד. ובכל זאת, המחשבה לחזור לעסוק בתיירות בישראל אינה עומדת על הפרק מבחינתו. "לצערי, אין לי עתיד בישראל", הוא אומר, "ולא רק לי - לכל מלונאי".

לדבריו, "אין מספיק בתי מלון לכל המלונאים שלומדים בישראל. אני רוצה להתפתח וללמוד, גם צעירים רוצים להתפתח. בסופו של דבר, אם רוצים להתקדם למשהו גדול יותר — אי־אפשר להישאר בישראל. מנהל בית מלון בישראל עובר ממלון למלון, מרשת לרשת, והרבה פעמים חוזר לרשת שבה התחיל. בגרמניה זה אחרת - בברלין לבדה יש יותר בתי מלון מבישראל כולה. בישראל בקושי בונים בתי מלון חדשים בגלל הביורוקרטיה הרבה. לוקח 15 שנה עד שמלון נפתח — וזו בעיה של המדינה, ולא של המלונאים. כל הרשתות הן אותן הרשתות כבר 20 שנה. אין התפתחות של המלונאות - אז לאן הצעירים יילכו? הם חייבים ללכת ללמוד בחו"ל".

לינות ישראלים בברלין
לינות בברלין

חשש כלכלי וביטחוני

רוזנברג לא שייך ל"דור המילקי", שגילה את ברלין רק בשנים האחרונות. הוא גר בברלין כבר 11 שנה, אך מצהיר כי יוקר המחיה בישראל לעומת ברלין הוא אחת הסיבות שהוא לא שוקל לחזור לעבוד בתיירות בישראל. "אילו ניהלתי מלון בישראל, רמת החיים שלי היתה יורדת, אז למה לי לחזור?", הוא אומר. "המחיה כאן זולה - האוכל, המסעדות, הדירות וגני הילדים. בברלין אני גר בדירה של כ–170 מ"ר, ובישראל הייתי צריך להרוויח פי ארבעה כדי לממן דירה כזו".

החלום הגדול שלו הוא לפתוח מלון בבעלותו, וזה משהו שהוא יודע שלא יוכל להגשים בישראל. "אין לי סיכוי להגיע לזה בישראל", אומר רוזנברג. "גם כאן בברלין יהיה לי קשה לעשות את זה, אבל לפחות יש לי סיכוי".

החשש בתחום התיירות בישראל הוא לא רק כלכלי, אלא גם ביטחוני. "מחר יכולה לפרוץ מלחמה, ואז יתחילו לפטר עובדים של בתי מלון וגם מנהלים — אין ביטחון תעסוקתי", מוסיף רוזנברג. "אילו ישראל היתה שווייץ ואילו ידעתי שאין זיגזג של 'יש תיירים — אין תיירים', אני חושב שהיה לי יותר קל לקבל החלטה לחזור ארצה. כמנהל מלון בישראל הייתי צריך כל הזמן לחשוב על המלחמה הבאה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מזמין את היהודים לחזור לישראל — אבל כרגע אין לי סיבה לחזור".

לעומת רוזנברג, רוג'ר הספיק לפתח קריירה בתחום התיירות בישראל — שנקטעה באינתיפאדה השנייה. באותה תקופה הוא ניהל בישראל חברת שיווק וייעוץ בתחום התיירות, לאחר כעשר שנים שבהן ניהל את תחום השיווק והמכירות ברשת ישרוטל, אך כשהמצב הביטחוני הוביל לקריסה בתיירות, לא היה למי לייעץ ולמי לשווק.

לכן, כשפנתה אליו רשת מלונות קטנה בצ'כיה בהצעה שינהל את הרשת, הוא השיב בחיוב. ב–2007, אחרי שלוש שנים בפראג, דוד פתאל הציע לו לנהל את רשת לאונרדו באירופה, ומאז הוא לא מסתכל אחורה. "אני נמצא כיום בתפקיד שכל מקצוען בתיירות היה רוצה", הוא אומר. "אין שום דבר שיגרום לי לחזור לעסוק בתיירות בישראל".

לינות בבתי מלון בברלין
לינות בברלין

מסים נמוכים והוצאות פחותות

לא רק בהכשרת העובדים שונה ענף המלונאות בברלין מזה שבישראל. הבדל משמעותי הוא היעדרה של תיירות הוועדים. "בגרמניה לא קיים מושג של תיירות מסובסדת, בניגוד לעוצמה הבלתי־רגילה של ענף תיירות הוועדים בישראל, שהוא עוגן חזק לשגשוג של הענף", אומר רוג'ר. "ניסינו לעשות את זה, אך ההנהלה וועדי העובדים בגרמניה לא מעוניינים. לכן, התחרות כאן היא על כל לקוח, והיא גורמת לנו לעבוד יותר קשה.

"כל הזמן פותחים בברלין מלונות חדשים, זה מקשה על התחרות — ולכן המחירים בענף לא יעלו. חלק מההצלחה של ברלין נובע מכך שהיא לא 
יקרה לתייר".

לדברי רוזנברג, "השוק הברלינאי קשה מאוד, כי יש הרבה מלונות, אבל יש 28 מיליון לינות של תיירים בשנה. אנחנו מדברים על כמויות אחרות לגמרי ממה שיש בישראל, וגם על מחירים אחרים לגמרי. המחירים במלונות בישראל גבוהים הרבה יותר מאלה של בברלין. מחיר לילה במלון הבוטיק שלי הוא 120–140 יורו, בעוד לילה במלון כזה בישראל יעלה כפליים ואף יותר".

רוג'ר אומר כי אחת הסיבות למחירים הנמוכים היא ההוצאות המופחתות של בתי המלון. הוצאה משמעותית אחת שנחסכת מבתי המלון בגרמניה היא של מס הארנונה. בבתי המלון בישראל שיעור הארנונה מהפדיון הוא כ–3%, בעוד בברלין המס מושתת על התייר.

ואולם, כאן לא נגמרים ההבדלים. "הכוח של הרשת שלנו, עם כל בתי המלון בגרמניה, מאפשר לנו לנהל משא ומתן קשוח ואגרסיבי מול הספקים שלנו בכל תחום", אומר רוג'ר. "על כל דבר יש תחרות, אין כאן מונופולים, וכך ההוצאות שלנו קטנות לעומת אלה שבתי המלון בישראל צריכים לשלם — אנחנו מוציאים מכרז לעשר חברות חשמל וכל חברה רוצה לקבל אותנו כלקוח, וכך אנחנו מקבלים הצעות טובות. זה עובד כך גם עם שירות מעליות, ספקי בשר ומשקאות, חברות כביסה — כולם יורידו את המחיר כדי לעבוד אתנו. כל החברות נותנות שירות ממש טוב, כי הן יודעות שאם תהיה תלונה או שתיים — נחליף אותם".

התיירים 
הישראלים נוהרים

ברלין נהפכה בשנים האחרונות לאחד היעדים הפופולריים בעבור ישראלים בחו"ל. מחירי הטיסות ירדו בעקבות כניסת חברות הלואוקוסט איזיג'ט ו–UP לקו, וכיום אפשר למצוא כרטיס טיסה לעיר הבירה הגרמנית ב–400–300 דולר. 103 אלף ישראלים תיירים ביקרו בעיר בברלין ב-2014 — זינוק של יותר מ–%200 לעומת 2008. מספר לינות הישראלים בבתי מלון בעיר ב-2014 היה כ–388 אלף. לפי נתוני לשכת התיירות בברלין, התיירים הישראליים שוהים בברלין 3.8 ימים בממוצע.

באופן כללי, ברלין חוותה בשנים האחרונות עלייה מסיבית במספר הלינות בבתי המלון — מ–17.7 מיליון לינות בבתי המלון בעיר ב–2008, לכ–28.7 מיליון לינות ב–2014 (56% מהם מגרמניה) — עלייה של כ–62%. לפי אתר ההזמנות בוקינג, בעיר פועלים כ–500 בתי מלון, כ–100 בתי הארחה וכ–70 אכסניות שנלחמים על כיסו של כל אחד מהתיירים האלה.

ההשקעה המסיבית בפרסום יכולה להסביר את העלייה המטאורית במספר התיירים והלינות. "התחלנו עם הפרסומים לפני 15 שנה, כשעוד היה רגיש לפרסם את ברלין בישראל, וכיום אין סוכן אחד שאין לו חבילה לברלין. החדרנו את המוצר נכון, כיעד שמתאים לכל אחד — משפחות, זוגות או גיל הזהב — לכל אחד יש מה לעשות בברלין", אומרת גולדי גוטליב, מנהלת לשכת התיירות של גרמניה בישראל.

"המחירים של המלונות בברלין הם הנמוכים ביותר באירופה, יש שם שלל אטרקציות לנוער ולילדים, קונצרטים למבוגרים, מסעדות — בכל פעם שנוסעים לברלין מגלים משהו חדש", מוסיפה גוטליב. "ההשקעה הכספית בפרסום לא היתה גבוהה. אני חושבת שהשינוי נוצר בעקבות ההתמדה שלנו בשיווק היעד. המשכנו כל הזמן לפרסם פעילויות שונות בברלין, לחשוף את המוצרים לאנשים, להביא סוכנים ישראלים שיידעו מה הם מציעים לקהל ועיתונאים שיחושו את ברלין. הכתבות בתקשורת עשו חלק נכבד מהשינוי".

וינה במקום תל אביב

לאה הרשר, בעלת לאה טורס, המתמחה בהדרכת טיולי אמנות והיסטוריה בברלין לישראלים, מוכרת לענף התיירות הישראלי שפועל מול ברלין. היא מטפלת בהעברות של ישראלים משדה התעופה למלון, ובדרך, באוטובוס, היא ומדריכיה משווקים לישראלים את הסיורים שלהם בעיר.

לפני 20 שנה היא עברה לקלן בגרמניה ולמדה אמנות, ולאחר גירושיה התחילה להציע סיורי אמנות לחברים, והבינה שיש לה את היכולת להפוך את התחביב לעסק. כיום היא מעסיקה עשרה מדריכים, כולם צעירים ישראלים שרואים את העבודה הזו כהשלמת הכנסה ולא כקריירה. מכיוון שמדובר בעסק ישראלי, היא לא מחייבת את המדריכים שלה לעבור הכשרה מקצועית נוקשה כמו מדריכי טיולים אחרים בגרמניה, ואלה מצדם נהנים מעבודה שמשלבת את אהבתם לאמנות לצד משכורת שיכולה להגיע לכ–1,800 יורו בעונת התיירות, ולכ–1,000 יורו בעונת החורף.

הרשר נמצאת כיום בתהליכים מתקדמים לפתיחת עסק להדרכת טיולים גם בווינה. כששואלים אותה מדוע לא בחרה בישראל בתור היעד הבא, היא מודה שהדרך הקלה היתה במקום אחר. "חשבתי לפתוח עסק להדרכת טיולים לתיירים הגרמנים שמגיעים לישראל, אבל ויתרתי. אולי לא השקעתי בזה יותר מדי זמן ומחשבה, כי אחרת אולי זה כן היה הולך.

"בגדול, מה שבולם אותי עם ישראל זה המחירים. רוב הגרמנים מגיעים בקבוצות צליינים או לתיירות מרפא, ואני מחפשת את התיירים הגרמנים העצמאיים שמגיעים לתל אביב ורוצים לחקור את עולם האמנות שבה, וכאלה לא יהיו הרבה. קשה להביא את הגרמנים האלה לישראל בגלל בתי המלון היקרים. הגרמני הממוצע הוא חסכן, והם המסה שאליה אנחנו רוצים לפנות", אומרת הרשר, "התיירות לישראל עובדת בעיקר על הצליינים ושם לא צריך אותי. השוק רווי במדריכים, והקהל הזה גם לא מעניין אותי. אני מעדיפה להתעסק בווינה ולפתוח סיורים של ארכיטקטורה ומוזיאונים. הייתי בשמחה עושה את זה במוזיאונים בתל אביב־יפו, אבל זה לא ריאלי".

ברלין, גל בן משה (צילום: תומר ושחר צלמים)
"אילו פתחתי מסעדה כזו בתל אביב, הייתי פושט רגל אחרי שבוע". גל בן משה | צילום: תומר ושחר צלמים

הישראלי שמחכה לכוכב מישלן

את גל בן משה אנחנו פוגשים בשעה 16:00, בכניסה למסעדת Glass שבבעלותו, שנמצאת במערב ברלין. המסעדה עדיין סגוורה בשעה זו והיא תיפתח רק בעוד שעתיים. כשהוא מנסה לדמיין לעצמו מסעדה בתל אביב שפתוחה רק חמישה ימים בשבוע, ורק בשעות הערב — הוא מבין שמה שהוא מצליח לעשות בברלין לא אפשרי בישראל. "אילו פתחתי מסעדה כזו בתל אביב — הייתי פושט רגל אחרי שבוע", הוא אומר.

את ישראל עזב בן משה ב–2007, קודם ללונדון, אחר כך עבר לשיקגו — ואז שב לישראל כדי לבדוק אפשרות לפתוח מסעדה בתל אביב. ואולם, כשניתח ובדק את העניין לעומק — ויתר. "הבנתי שזה מצריך הרבה כסף וגב כלכלי שבאמת מוכן להאמין בפרויקט לאורך זמן. קשה מאוד למסעדה להצליח בתל אביב", הוא אומר ומתייחס בפרט לסגנון המסעדה שפתח לפני שנתיים בברלין, שלדבריו לא מתאימה לעיר ללא הפסקה הישראלית. "התפריט שלנו מורכב משבע מנות, ויש בו עשרה פריטים. בתל אביב התפריט מורכב לרוב משלוש מנות, כשאת המנה הראשונה ואת הקינוחים חולקים. מסעדה כזו לא היתה עובדת בתל אביב, בשל העדפות האכילה המקומיות. כשישראלים הולכים למסעדה, הם רוצים לקחת מנות שונות מאלה שלקח זה שיושב אתם ולחלוק, ואילו כאן יש שבע מנות, שלוש שעות וחצי של אכילה, ולא שעה וחצי של עיקרית וקינוח. זה קטע תרבותי, זה דבר אחר", אומר בן משה.

"העדפתי לפתח מוצר שאוכל לטעות בו ויסלחו לי, וזה משהו שלא היה יכול לקרות בתל אביב, בניו יורק או בלונדון. השנה הראשונה לפתיחת מסעדה היא תמיד לא פשוטה מבחינה כלכלית, ובכל עיר אחרת היא כנראה היתה נסגרת. תל אביב מבוססת על הייפ - יש באזז של שלושה חודשים של יחסי ציבור וכולם באים אליך, ואז - או שאוהבים את זה וחוזרים או שלא. אם אתה טועה בחודשים האלה ואין לך את הצוות והמוצר הנכונים - המסעדה תיסגר".

זו השנה השנייה שהמסעדה שפתח בן משה נמצאת במדריך מישלן, הישג מכובד בפני עצמו, והוא מקווה שבשנה הבאה כבר יקבל את הכוכב המיוחל. "דברים כאלה לוקחים זמן", הוא מסביר, ומספר שמלבד הכוכב יש לו חלום אחר. "אני רוצה לבנות משהו ל-20 שנה ולא לשלוש השנים הקרובות. אני לא מחפש את הכסף המהיר. אני רוצה לבנות מוסד לשנים רבות, שהמסעדה תמשיך להתקיים גם אחרי שאמות".

המחיר הבסיסי של ארוחה במסעדה מתחיל ב-75 יורו, לפני אלכוהול ותוספות, וכך הממוצע לסועד מגיע ל–200–170 יורו, אך נראה שהסכומים האלה לא מרתיעים את הלקוחות, ש–70% מהם תיירים, שכן בן משה מעיד כי הוא חי ברווחה כלכלית.

"כל שוק הגורמה כאן מושתת על ריבוי התיירים בברלין. ביום הכי קר והכי חשוך, וכשאין כנס בעיר, יש בברלין מאות אלפי תיירים - זו כבר התחלה טובה לכל עסק", אומר בן משה. הוא משווה את הנתונים הכספיים לתל אביב: "אפשר לפתוח מסעדה טובה בברלין בהשקעה של עד מיליון שקל, ואילו בתל אביב, למקום באותה הרמה, הייתי צריך 2 מיליון שקל ואולם, אני חושב שההבדל המשמעותי יותר טמון בעלויות התפעול - המשכורות בגרמניה גבוהות יותר, אך השכירות נמוכה בהרבה. גם במיקום מעולה דמי השכירות מגיעים לכ–20% פחות מבתל אביב, וכמובן מחירי חומרי הגלם כאן נמוכים יותר".

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

>> לא חייבים להגיע לנתב"ג: דיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון השיק אתר מחירים
>> התיירות בישראל סופגת מכה נוספת