אתחיל מהסוף: הקיץ הוא לא העונה שלי. אם תשאלו אותי (ואני יודעת שלא תשאלו. וכן, אני יודעת שאני במיעוט) - השנה יכולה להתחלק כך: עשרה חודשי גשם וחודשיים שלג. ניקיון באוויר, ירוק מסביב, צעיף על הצוואר, ריאות מלאות באושר. או בקיצור: כל מה שיולי-אוגוסט לא, וצפון איטליה כן.
מקץ טיסה קצרה יחסית לורונה, נינוחה ונעימה יותר מהצפוי במחוזות ה-Law cost, הצטיידות בסופר הקרוב ביותר ונסיעה בת שעתיים לכיוון הדולומיטים (The Dolomites) - סיימנו את היום הראשון בהתרסקות רבתי לשנת לילה במולבאך (Mühlbach), הכפר בו בחרנו ללון את 5 הלילות הראשונים שלנו, ולצאת ממנו לטיולי הכוכב שתכננו.
עם בוקר התעוררנו למשמע דנדון פעמוני הכנסייה. נעמדנו מול חלון הנוף הענק של דירת הנופש המקסימה שכה היטבנו לבחור, ואיבדנו נשימה לרגע: צריח אדום של כנסיה הזדקר מולנו במרכזו של כפר קטן וציורי. עננים צחים החליפו את האובך הלבנטיני הבלתי נסבל, ואופטימיות הלכה והתפשטה בכל. ארוחת בוקר קטנה וטובה, מצלמה בהצלב ואפילו בן הזקונים המתבגר הסכים לצאת לטייל ב- 10.00 לפנות בוקר, מבלי לקטר ולו פעם אחת.
היום הראשון שלנו החל ב-Bressanone ׁ(Brixen בגרמניתׂ) הנהדרת, מרחק רבע שעה נסיעה ממקום הלינה שלנו. המרכז העתיק שלה משובץ בכיכרות, סימטאות ובתי קפה. נחל קטן חוצה את העיירה ולמרות התיירים הרבים, העיר שקטה ונעימה. ביקרנו בקתדרלה המרשימה ובקלויסטר שלידה. הקלויסטר היא חצר מרובעת המוקפת בארבעת צדדיה בארקדות ובמרכזה גינה או רחבה מרוצפת. בזו שבה ביקרנו נשתמרו ציורי קיר עתיקים מרהיבים.
חצי שעה נעימה באחד מבתי הקפה ואנחנו ממשיכים הלאה, לטיול רגלי בנקיק Gilfenklamm, חלקו בגשם שוטף ומרגש. בדרך אנחנו מבחינים בגידול המרכזי של האזור: מטעים רבים של תפוחים שגדלים בשיטת הַדְלָיָה (לגובה). אנחנו עוצרים בכל מקום אפשרי כמעט כדי לצלם את התפוחים האדומים והירוקים ואת כרמי הענבים הפרושים על הגבעות.
כשהמציאות עולה על התמונות
הימים הבאים עוברים עלינו בהשכמה לא מוקדמת מדי, בכל זאת מדובר בשני בני נוער ישנוניים, ובמטרה עילאית לשלב את הצרכים והרצונות של כולנו לזמן איכות. ארוחת בוקר מגוונת, הצטיידות להמשך היום ויציאה למסלולים נינוחים ללא נסיעות ארוכות מדי.
בהמלצת רוברט ונדיה, המארחים שלנו, יצאנו לטיול בעיירה Merano, שוק סופשבוע מלא דוכנים וטעימות אוכל ומשם ל-Meran 2000 ברכבל עצום בגודל דירה קטנה בתל אביב שהעפיל לגבהים שגרמו לנו להחסיר פעימה (ואפילו ללבוש מעיל באוגוסט). בעוד שני הפרטיים שלנו צווחו מאושר על מגלשות הרים באורך קילומטר, אנחנו תכננו את השיבה מטה אל הדרך המעוטרת מטעי פרי שופעים, לטובת מקבץ צילומים. נוסף.
אגם בראייס (Lago di Braies), אחד האתרים המוכרים והמומלצים ביותר לתיירים בצפון איטליה, נראה לנו בצילומים כמו עבודה מוגזמת מדי של פוטושופ, כי מים כאלו בצבע תכלת לא יכולים להיות אמיתיים, ובכלל - הגלויות הללו משנות ה-70 וה-80 כבר מזמן לא.
באחד הבקרים הגענו לשם רק כדי לגלות שהמציאות עולה על התמונות, וכך גם הדרך היפה אליו. האגם אכן בצבע תכלת-טורקיז, המים צלולים עד כדי כך שאפשר היה להושיט יד כמעט ולשלות דג מתוכם, ההשתקפויות במים איימו לכלות את שאריות הסוללה, והמסלול המעגלי היה, ובכן, לא פחות ממרהיב. יום שלם בילינו באגם ובסביבתו, מתקשים להיפרד מהמראות, ומסיימים את היום המופלא הזה בארוחה קלה באחת ממסעדות הכפר הסמוך, כשטיפות גשם שוטפות את חלונותיה.
למדנו שאחד הדברים הכי כיפיים בטיול מתוכנן וסדור הוא לנטוש את התכנית מעת לעת ולגלות אתרים מחוץ למסלול התיירות המוכר. משכך, בכל עיירה אליה הגענו, עצרנו בלשכת התיירות המקומית כדי לשמוע על המלצות לסיורים. לא אחת ויתרנו על עליה נוספת ויקרה בעוד רכבל לטובת טיול קטן ויפה, חינמי לחלוטין, ובעיקר - כזה שלא תמצאו באף אחד מהספרים והאתרים על צפון איטליה.
באחד הימים בהם איחרנו לקום, החלטנו לטייל בקרבת מקום. יצאנו ל-Monastry Neustfift - מתחם יפהפה ובו ספרייה עתיקה, קתדרלה ומוזיאון ואפילו בית קברות שעל שוכניו ראוי לומר שהם באמת ובתמים נחים בשלווה. משם ל-kloster säben, מנזר תלוי בראש צוק, ריק מנזירים, שהדרך אליו היתה מהיפות שנסענו בהן אי פעם. עצירה ספונטנית לקפה ושטרודל תפוחים אל מול נוף חד פעמי, ומשם לרכבל קטן איתו העפלנו אל הפיסגה של Maranza, כפר מתוק וסחוף רוחות.
התאהבנו על המקום
מקץ חמישה ימים, נפרדנו מרוברט ונדיה, המארחים המקסימים שלנו, שציידו אותנו בריבה תוצרת בית ובערימות כביסה שטרחו לקפל ולגהץ עבורנו. משם יצאנו אל מקום הלינה הבא שלנו, בקתה צנועה באגם טובל (Lago di Tovel), שאמורה היה לארח אותנו למשך 4 לילות, אלא שכדרכן של תכניות, גם זו שלנו אמורה היתה להשתנות.
שעה וחצי של נסיעה לכיוון האגם הסתיימו בשמורת טבע בעומק היער, ללא קליטה, במרחק 25 דקות נסיעה מהעיירה הקרובה ביותר. ככל שהתקדמנו בדרכים הצרות, כך הלך ונחלש הדופק שלנו. טבע-טבע, אבל עם כל הכבוד - שיהיה יישוב בקירבת מקום .
מקץ נסיעה אינסופית, לאחר רדת החשכה, הגענו לבקתה מבודדת ביער. מבוהלים עלינו לחדרים, רועדים מקור, רק כדי להתקבל על ידי אסטריד הנהדרת שהדליקה לנו תוך דקות קמין עצים. קצת אחרי שנשארנו לבד, רשת האינטרנט החלה לקרטע, ומאחר שהוזהרנו שלא לצאת החוצה לאחר רדת החשכה כי מדובר - נשבעת - בשמורת טבע שבה חיים דובים חומים ואין ולו פנס אחד לתאורה - לא נותר לנו אלא להמתין שיאיר היום כדי להתנצל ולהסתלק.
עם שחר, כשהכל נראה בהיר ואופטימי יותר, נראו המטיילים הראשונים באזור וגם אנחנו יצאנו למסלול סובב אגם טובל. כמה יפה היה! מאות מטיילים, דגים, ברווזים, מים זכים ואוויר הרים צלול. אגם טובל פראי ומשגע, ללא מגרשי חניה עצומים ועם פחות יחסי ציבור משל אגם בראייס - הסתמן מיד כפיסגת הטיול שלנו לצפון איטליה. התאהבנו על המקום.
חצי שעה נסיעה מהאגם, בדרך אל מקום הלינה החלופי שהסתמן כהצלחה, עצרנו בלשכת התיירות המקומית ב-Fondo, ובהמלצתם יצאנו להליכה מוצלת ויפה בת 40 דקות לכל כיוון בנקיק סלע, מפל, טחנה וטורבינות מים שהסתיימה באגם Smeraldo שדייגים בשתי גדותיו. משם לדרך הפטריות המתוקה (The Mushroom Path in Laranza). לאורכה חלפנו על פני ביצה שטופת שמש, אגם קטן, מפל וגשרי עץ. פסלי פטריות חינניים עשויי עץ ליוו את המסלול, אבל הכי הכי - עבודות עץ יפהפיות לאורך הדרך שנראו כמו מפלצות. כולן נעשו באמצעות גזעי עצים כרותים, שהפכו לדמויות שליוו אותנו לאורך המסלול.
השנ"צ קודמת לכל
את ארבעת הלילות הבאים עשינו בדירת נופש מצויידת היטב בעיירה המשגעת Fai Della Paganella שהמתבגרת למדה לגלגל על שפתיה במבטא איטלקי חינני. למחרת היום יצאנו למולבנו (Molveno). יום רגלי נינוח בעיירה המקסימה, מסלול סובב אגם ואפילו דיג ספונטני עבור בן הזקונים חובב החכות. מצנחי הרחיפה הצבעוניים שבקעו מפסגות הצוקים איימו להטריף לי את המצלמה, ואלמלא בעל הבית והמתבגרים שהחלו לאבד סבלנות בקול - הייתי נשארת עוד שעה תמימה לצד הדרך כשהעדשה מכוונת היישר אל העננים.
שיא עונת התיירות כאן באיטליה ובמולבנו, המוני תיירים שוטפים את האזור, אבל שום דבר לא דוחה או מעכב את השלאף שטונדה. ב-12.30 ננעלות דלתות החנויות ומרכזי התיירות וב-16.00 הן תיפתחנה שוב, לא דקה אחת קודם. 3.5 שעות של הפסקת צהריים, כשאלפי תיירים גודשים את האזור. אני צוחקת לעצמי, מתקשה להאמין איך מנהלים ככה עסקי תיירות, אבל עובדה - התיירים, כבודם במקומם מונח, השנ"צ קודמת לכל.
למחרת, בעוד בעל הבית ובן הזקונים יצאו לדוג טרוטות לארוחת הערב, בכורתי ואני ניצלנו את הזמן לתור את הסביבה הקרובה: Parco del Respiro היה הצעה מעולה, מרחק של 5 דקות הליכה ממקום הלינה, ושוב - שלטים של צבאים ועופרים שחיים ביער, וגם הנחיות התנהגות למי שעלול לפגוש דב במפתיע. תצפית משגעת אל נהר האדיג'ה (Adige) סגרה את מחצית היום הראשונה, ומשם נסיעה קצרה אל המרכז העתיק של טרנטו (Trento) היפה. שוב אנחנו מגלים שלא תמיד חייבים לנסוע רחוק. לפעמים כל מה שצריך זה רק להביט הצידה, ולראות את הטוב שמציעה הסביבה הקרובה.
בבוקר אנחנו נפרדים מניקולטה המארחת החייכנית שלנו ומ-Fai della paganella ויוצאים לבלות את היום האחרון בוורונה (Verona). לפני שנים רבות ביקרתי בה, בעודי צעירה ורווקה. זכרתי אותה כעיר דהויה ומשמימה שעשתה את פרסומה על המרפסת של יוליה. אבל מאחר שבכורתי התעקשה לבקר שם, וכדי לקצר את הנסיעה לקראת הטיסה הביתה הצפויה למחרת בבוקר - נעתרנו. בדיעבד איזה מזל שהתעקשה ואיזה מזל שנעתרנו. חצי שעה לאחר שהותרנו את המתבגרים בגארדה לנד, לבילוי של כמה שעות, קיבלה אותנו העיר במלוא יופייה.
ורונה ששוכנת במחוז ונטו שבצפון איטליה, התגלתה כהפתעת הטיול: אלגנטית, מרגשת, שוקקת חיים, פוטוגנית להפליא. חנויות קטנות ויפות, מיני מתיקה וסצינות מופלאות של צילום רחוב. לעומת אזור הדולומיטים היפהפה, חצי גרמני חצי איטלקי - וורונה היא איטליה בכל סימטה, בכל קתדרלה, פיאצה ופינת רחוב. אנחנו מטיילים שמוטי לסתות ועטופים קרני שמש ששטפו את הרחובות היפים, שאפילו מכסי הביוב שלהם מעוצבים עד אחרון הפרטים.
מקץ קפה קטן ומדויק התמקמנו בדירה צנועה (וממוזגת) בכניסה למרכז העתיק, שהוכיחה את עצמה כבחירה מעולה ליממה האחרונה באיטליה. כשהמתבגרים הצטרפו אלינו, הבכורה נפנתה לקניות מתוכננות, בן הזקונים לחנות ייחודית לדברי מתיקה, ואני - לצילומים נינוחים ללא נחירות של מתבגרים חסרי סבלנות בעורפי. באחת החנויות אני פוגשת אישה צעירה ויפה, יאלדה שמה. וכמו שהחיים מזמנים לנו מעת לעת, מתברר שנולדה בטהרן ונמלטה ביחד עם אביה בתוך שעות ספורות, לאחר שטקסט שלימד באוניברסיטה נתפס כליברלי מדי בעיני השלטון. הצגתי את עצמי כישראלית, ואפילו הצלחתי לגלגל כמה מילים בפרסית על הלשון, זיכרון רחוק מאבי עליו השלום שנולד באפגניסטן. ילדה חייכה מיד, ללא שמץ של אי נוחות ואפילו הסכימה להצטלם. לכי תדעי, אני אומרת לה. אולי יום אחד עוד תוכלי לשוב לביקור בטהרן. הלוואי, היא חותמת.
למחרת בבוקר אנחנו עוזבים את העיר היפה הזו בתחושה של חוסר מיצוי. זמר מקומי מצלם קליפ מתחת למרפסת הדירה שלנו ומאפשר לנו דקות נוספות טרם פרידה. אנחנו יוצאים מוורונה ומאיטליה עם צעיף קליל על הצוואר היישר אל החום הכבד שמקבל את פנינו ביציאה מנתב"ג. במזוודות שלנו פסטות מעולות, עוגיות אמרטו, שמן כמהין וצ'ילי חריף שישאירו איתנו חלק מהטעמים שליוו אותנו בטיול, שהסתבר כאחד הטובים ביותר שחווינו יחד. שילוב מנצח של מסלול מוקפד, שהשכלנו להשאיר בצד מעת לעת, איזון נכון בין הרצונות של כל אחד מאיתנו, אבל יותר מכל - מזג אויר שאיפשר את כל הטוב הזה.