הקנביס, שממנו מכינים את הצ'רס, צומח כעשב בר לכל אורך המפנה הדרומי, הגשום, של ההימאליה. מאז ימי קדם משמשים חלקיו השונים את משק האדם. מסיבי גבעוליו הכינו חבלים ואריגים, מזרעיו מכינים מאכלים שונים שנחשבים מרגיעים ונאכלים בעיקר בעונת החורף שבה, בשל השלג הכבד היורד בהרים, לא ניתן לצאת מהבית. את השרף שעטוף את תפרחותיו הנקביות נהגו לעשן, בעיקר בטקסים דתיים.
בשנות השישים, תקופה שבה ילדי פרחים רבים פקדו את הודו, הבינו תושבי הכפר שהקנביס שגדל אצלם בר יכול להיות ענף פרנסה מכניס ביותר. בהדרגה הוסבו כל החלקות החקלאיות ההרריות שבעמק לטארסות של קנביס. הסחר שגשג. את התוצרת החקלאית קנו תושבי הכפר מתושבי הכפרים השכנים ועבורה שילמו בממון הרב שצברו מיצור הצ'רס.
צמחי הקנביס מבשילים בסתיו, בעיצומן של העבודות הדוחקות לקראת החורף. כל בני הכפר, מטף ועד זקן, נרתמים לעבודה. מי שלא יכול להעפיל אל השדות נשאר בכפר ורצים מביאים אליו אספקה קבועה של אלומות קצורות. את הצמחים הנקביים קוצרים ואת התפרחות שלהם ממוללים בידיים. פעולת המילול צריכה להיעשות במינון הנכון. אם ממוללים את הצמח חזק מידי ניגרים מיציו, מתערבבים בשרף והחומר נפגם. כמובן שבני הכפר יודעים מקטנות מהו המינון הנכון. כתוצאה מהמילול מצטבר השרף על כפות הידיים ויוצר שכבה ירקרקה כהה. כשהשכבה המצטברת מגיעה לעובי מסוים מסירים אותה כפי שמסירים שעווה מהגוף. הצ'רס נמכר כשהוא מגולגל לכדורים בני עשרה גרם כל אחד (תולה, הינדי) שנעטפים בניילון. לרבים מבתי האב במלאנה יש מאזניים עדינים לשם עריכת עסקאות במקום.
מתחתנים בינם לבין עצמם
אולם, ייחודו האמתי של הכפר אינו פרנסתו יוצאת הדופן וגם לא בידודו הגיאוגרפי, אלא האופן שבו תושביו תופשים את עצמם. בני מלאנה, שמניינם בסך הכל כשש מאות נפש, משוכנעים שהם הטהורים באדם. מסיבת החשש לבוא במגע עם טומאה אין הם באים במגע פיסי עם אף אדם שאינו אחד מהם. יבוא נשים בודדות מהכפר השכן נערך מתוקף קשר מיתולוגי בין אל הכפר לאלת הכפר השכן. מעבר לכך הם מתחתנים אך ורק בינם לבין עצמם. בגין החשש מטומאה כל עסקאות הסמים והתוצרת החקלאית נערכות בתיווך הקרקע. בני מלאנה מניחים את הסחורה על הקרקע, לבדיקתה על ידי הקונה הפוטנציאלי והאחרון מעביר את התשלום עליה לידיהם באותו אופן. באופן מסורתי אסור לזר באשר הוא להיכנס אל הכפר ללא אישור מפורש מאחד מתושביו. נוהג זה התמסמס בשנים האחרונות אבל גם כיום אסור לבאים בשערי הכפר לגעת בתושבים או ברכושם. כשהם נכנסים לכפר עליהם להתהלך בזהירות רבה.
ייחודו של הכפר בא לידי ביטוי גם בנוהל הנישואין של תושביו. בניגוד מוחלט לנוהל השידוכין הרווח במקומות אחרים בהודו, במלאנה מחליטים בני הזוג עצמם על חתונתם. בין המינים קיים שוויון מלא בעניין. החתונות נערכות בערב באחת מרחבות הכפר. רבים מהתושבים עמלים על הכנת הארוחה הציבורית במהלך היום. בהתאם למתירנות יוצאת הדופן בכל הנוגע לבחירת בן/בת הזוג קיימת מתירנות דומה גם בכל הנוגע לגירושין. בני מלאנה מורשים להיפרד זה מזה כל אימת שיבחרו בכך. במקרה של גירושין הילדים תמיד נותרים בבית האב, אולם אין פירושו של דבר שיימצאו בנתק מאמם, מכיוון שכולם נותרים לחיות באותו כפר.
אחד המאפיינים המובהקים של חתונה במלאנה היא צעידתו הטקסית של החתן מביתו לא בית הכלה כשהוא אוחז בלפיד בוער ושיבתו לביתו, כשכלתו הטריה צועדת אחריו ובידיו אותו לפיד ממש. הלפיד הבוער הנישא בידי החתן הוא ממנהגי החתונה המובהקים ביותר ביוון הקדומה.
* על הכותב: יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות בהודו ובטיבט, מורה דרך בארץ ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה. כותב ומצלם למגזינים שונים ועיתונים יומיים ומרצה במסגרות שונות. הוציא לאחרונה את הספר 'מסאלה'.
* על הספר 'מסאלה':
הרבה ספרים נכתבו על הודו, אולם ברובם מהווה תת-היבשת תפאורה להתרחשות ישראלית. ב'מסאלה' הודו היא העיקר - ישות ענקית, פועמת וחיה; מדינה מורכבת, גועשת ותוססת שלא ברור מה קושר את קצותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו. ב'מסאלה' מתוארות ההיג'רות; אנדרוגנוסים מלידה וגברים שעברו טקס כריתה מלא של איבר המין ושק האשכים, שיחות עם ראמה, שהייתה לוחמת בצבא החירות של הודו, השתתפות באירועים דתיים המוניים כמו קומבה מלה, הפסטיבל האנושי הגדול בעולם ועוד. לצד היותו של כל אחד מהפרקים עומד בפני עצמו ישנו ערך נוסף בקריאת הספר ברצף, שכן שלב אחר שלב מתווים הפרקים את ההיסטוריה התרבותית של הודו מאז תרבות עמק האינדוס (2500 לפנה"ס) ועד להווה. ספר זה הוא מעין קפסולה תרבותית דחוסה המהווה שער כניסה מעמיק ונוח אל תמצית ההוויה ההודית, שכמותו טרם נכתב בעברית.
