הטיול המשפחתי המסורתי שלנו בחודשי הקיץ דורש התכנסות של זוג הורים ושני מתבגרים בסלון הבית. התנאי הראשון ההכרחי מחייב מפלט מהחום הכבד אל יעד שבו ניתן להרחיב את הריאות ולנשום. משם הכל (כמעט) פתוח, או בקיצור: הממלכה המאוחדת. ובהרחבה: שבועיים בצפון אנגליה, אזור האגמים ו-וויילס.
אנחנו מקדימים טלפון לאהד פז, האיש שבעזרת תכנון מוקפד שלו כבר יצאנו בעבר לאנגליה ועוד נצא בעתיד לסקוטלנד ולאירלנד, ויודעים שאנחנו בידיים טובות. בבוא היום נחתנו במנצ'סטר ולאחר לינת לילה בקרבת שדה התעופה, התעוררנו למזג אויר סגרירי מלווה בטפטוף מקומי.
> כך נראה המסע של טל-זהרה ביוון האחרת
נסיעה מהוססת של שעה וחצי בצד שמאל של הכביש הסתיימה בתחנה הראשונה שלנו: העיר יורק. אנחנו מתמקמים בדירה נעימה המשקיפה אל החומה המפורסמת של העיר שבליבה קתדרלה, ויוצאים לתור את האזור העתיק של העיר. שוק פתוח, בתי קפה קטנים, מאפיות וגלידריות, חנויות יפהפיות וחלונות ראווה מעוצבים לעילא. הכל קטן, אסתטי, מוקפד כל כך. הבתים העתיקים בסימטאות בנויים מלבנים אדומות, הרחובות הצרים מלאים אנשים, אך שקטים ונעימים.
באחת הסימטאות אנחנו מבחינים בחנות שאין-להזכיר-את-שמה, ותור ארוך-ארוך משתרך בכניסה. בפנים ממלכה שלמה לחובבי הסידרה הארי פוטר: דגלי הבתים (גרינפינדור בראש כמובן), מטאטאים מכל הדגמים, שרביטים למכביר. סמל של רציף הרכבת 9 ו-3 רבעים שמוביל להוגוורטס. הדוויג התנשמת הלבנה מתעופפת בחנות, ודמותו של דובי המתוק, גמדון הבית, מציצה מעל המדפים.
הסימטה הצרה עמוסה אנשים, ומזכירה במדויק את סימטת דיאגון, בסוף החופש הגדול, כשתלמידי הוגוורטס מגיעים להצטייד לקראת שנת הלימודים החדשה. זר לא יבין את ההתרגשות של בני-העשרה שלנו. שיטוט בחנות ובסימטה משול לטיול בין דפי הספר. לעת ערב אנחנו עולים לחומת העיר לטיול ולתצפית, שמסתיימים בחגיגה מוסיקלית ספונטנית.
הרגע בו הזמן עמד מלכת
עם שחר נפרדנו מיורק ויצאנו לכיוון מפרץ רובין הוד, שהדרך אליו, מסתבר, שווה הכל. מבחינתי אפשר היה להמשיך ולנסוע עוד ועוד בדרכים מישוריות, מתפתלות קלות, וחושפות בכל עיקול תמונת נוף חדשה. עולם מתקיים כאן כהרגלו: בעל-הבית נוהג, הילדים מתקוטטים במושב האחורי כשאנחנו נקראים לשפוט ביניהם, ואני עם מצלמה בהיכון.
עד שעברנו את הפיתול ההוא. הפיתול שלאחריו נגלה לנו חבל יורקשייר (Yorkshire) כשהוא צבוע סגול. סגול אמיתי על כל הגבעות. הילדים מבחינים במתרחש מחוץ לחלון ומפסיקים באחת לריב. בעל-הבית עוצר בצד ואני קופצת החוצה, מרחיקה את המצלמה ובוחנת: אמת או תעתוע? ובכן, כן. אמיתי לגמרי. מסתבר שצמח בר סגלגל עונתי שהתפשט בצורה לא מבוקרת צבע גבעות שלמות בסגול מרהיב, במיוחד לכבודנו.
הדרך הסגלגלה מובילה אותנו אל העיירה היפה רובין הוד (Robin Hood), מהיפות ביותר בטיול הזה. הסימטאות הנהדרות יורדות היישר אל החוף המסולע בשעת שפל. סרטנים מרימים את ראשיהם, ילדים מתרוצצים ושולים דגיגים, וגם בן הזקונים שלנו מרוצה עד הגג עם עפיפון מקומי. רק מזג האוויר היה חייב לקלקל את כל הנחת הזו עם גלי חום אימתניים והכרזה על בצורת בממלכה, אבל על כך - בהמשך.
מקץ סיור מקסים במפרץ המסולע ועתיר הסרטנים, אתנחתא נעימה לקפה ולגלידה, יצאנו מרובין הוד והמשכנו לווית'בי (Whitby) הסמוכה, מרחק חצי שעת נסיעה נינוחה. עיר נמל שוקקת, חמה, עמוסה. בעת הזו גם נטולת חניה. שוטרת מקסימה מזדהה עם חיפוש החניה הממושך ומכוונת אותנו באדיבות לרחוב סמוך, המוכר ליודעי דבר. אנחנו יורדים לטייל בעיר היפה, רחבת הידיים שהוקמה ב-600 לספירה ובעברה היhתה מקום משכנם של ציידי לווייתנים.
איפה הקרירות הבריטית המובטחת, ואיפה האוויר המהביל הכל כך לא אלגנטי שגמר אומר ללוות את הטיול היפה שלנו? אני רוטנת. קצת לפני שיצאנו מווית'בי (Whitby), ומעט לאחר ארוחת צהריים מצוינת, אני מבחינה במנזר וית'בי (Whitby Abbey), או ליתר דיוק בחורבותיו של המנזר שהוקם במאה ה-13 וזכה לפרסום חובק עולם כשברם סטוקר פרסם את ספרו "דרקולה", שחלקים ממנו מתרחשים בסביבת המנזר.
אני מתעקשת לעלות אל שלד המנזר ההרוס בראש ההר, ואיזה מזל שהתעקשתי. מהפיסגה נגלתה לעינינו תצפית שלא תיאמן למפרץ מרהיב ותצורת סלע ענקית לתוך הים. הנשימה שלי נעתקת. פשוטו כמשמעו. אני עומדת מול כל הנוף הזה, הפתוח לרווחה, ולרגעים מתקשה להאמין. איזו זכות, אני ממלמלת חרישית ביני לבין עצמי בפעם המי יודע כמה בטיול הזה.
שני בני העשרה הפרטיים שלי מביטים בי כפי שרק שני ילדים יודעי-כל, למודי פאסון, מסוגלים להביט על הוריהם המתבגרים שעברו על הכלל החברתי הראשון - לעולם אל תראה התלהבות-יתר. לו ידענו, היינו מקדישים עוד מעט זמן לאזור היפה הזה, אבל העת דחקה ונאלצנו להמשיך לאזור האגמים עם בן הזקונים, שאיך לומר, דבקה בו טיפת מרירות ושטף של קוצר-רוח ככל שהתמשכה הדרך: הגענו? מתי נגיע? כמה זמן עוד נשאר? עכשיו? עוד הרבה זמן? נו? נו? נו?
יצא ככה שבשישי לפנות ערב, הזמן היפה ביותר ביום ובשבוע, קלטתי בזווית העין פיסת נהר, ואנחנו עוצרים. העצירות הללו, הלא-מתוכננות, מתבררות לא אחת כנקודות השוות ביותר בטיול. גשר אבנים יפהפה, אור מרהיב על המים. כמה משוגעים עומדים על החומה שתחתיה נהר צלול, וגדותיו משוננים. למטה חבורת צעירים קוראים ומעודדים את החוששים למעלה. עד שנפלו מטה, אחד-אחת.
חצי שעה של טבילה במים, והנער הרטוב והרועד בא על סיפוקו. כך קיבלנו פני שבת. שעה של נסיעה עם נער מאושר בבגדים לחים, שלא הזיזו לו כהוא זה, ואנחנו בלב אזור האגמים. אנחנו מביטים באגמים הכחולים הנפרשים מלוא יופיים מחלונות הרכב, ומביטים זה בזה באושר. הציפיות שלנו בשמיים.
הממלכה החמה
לפנות ערב אנחנו מגיעים אל פתח הקוטג' שעתיד היה להיות ביתנו בשלושת הימים הבאים. אזור האגמים התחיל איתנו רע. הכי רע שיכול להיות זה להסתכסך על רקע מזג האוויר. אני לא טסתי שעות כדי להימלט מהחום הנורא של הלבנט רק כדי להגיע לגל חום אנגלי. No, sir.
למודי ניסיון מהימים האחרונים, מצאנו לנכון לשלוח מייל למארחים מבעוד מועד ולוודא שהמקום ממוזג או לפחות מאוורר. שעתיים מאוחר יותר הגענו בציפיות-שיא, לפנינו בית אנגלי טיפוסי, יפהפה ומפנק, אך אללי - נטול מזגן ונטול מאווררים. בגל החום שפקד את הממלכה, רוקנו הבריטים המבועתים את המאווררים בחנויות. על מזגן מלכתחילה לא היה מה לדבר, וכך יצא שהקוטג' המקסים שעלה לנו ממון רב - הפך להיות חלום הבלהות שלנו בטמפרטורה של 32 מעלות.
מי שלא ראה ישראלית חובבת-חורף בטמפרטורה כזו, לאחר ששילמה ממיטב כספה - לא ראה התפרצות געשית מימיו. מה גם, שנשלחנו - בנימוס בריטי אופייני - לנסות ולהשיג מאווררים בכוחות עצמנו. כשכשלנו גם בכך, כלו כל הקיצין, וגם מעט הנימוס המאופק שסיגלנו לעצמנו בביקורנו בממלכה - התפוגג.
טו מייק א לונג סטורי וכו' - מקץ חצי שעה התייצב השכן, שהסתבר כבעלי הקוטג', ובקצה זרועו הבנויה לתלפיות - מאוורר משיב נפשות. התנצלות מפורטת והבטחה לקבל שלל מאווררים First thing in the morning בצד הזמנה נדיבה לארוחת ערב, עצרה באחת את ההסלמה. למחרת כבר התעוררנו לטפטוף של גשם. מה יכול להיות יותר אופטימי מזה?
את הבוקר המנומנם של שבת הקדשנו לעיירה גרסמיר (Grasmere), המוכרת כפנינה של אזור האגמים. חנויות קטנות ויפות ונחל שזורם לאורכה. בתי הקפה המתוקים בעיירה מציגים ארנבים בכל פינה, מחווה לדמותו של פיטר הארנב שיצרה הסופרת ביאטריקס פוטר. צבעי הירוק-כחול מסביב מרחיבים את הלב, אבל יותר מזה - בכניסה לכל מסעדה ניצב תפריט מיוחד לכלבים: גלידה, מנות אוכל קטנות ומפנקות וכלי מים לחברו הטוב של האדם.
אנחנו ניגשים לכל כלב שמוכן לשאת את נוכחותנו, אכולי געגועים לארצ'י שלנו, הסטר האירי שנשאר בישראל, ומתנפלים עליו בחיבוקים ובנשיקות. בית תה חמוד מארח אותנו להפוגה קצרה, ומשם למעגל אבנים בעמק לנגדייל (Langdale), אחד מני רבים שעוד נראה בדרך.
"העיירות הקטנות, החנויות ובתי הקפה המקומיים הם אלו שעושים לנו את זה"
הימים הבאים עוברים עלינו בנעימים, והמצלמה שלי עובדת שעות נוספות. בערב אנחנו מטיילים בנחת במעגן סירות העץ בווינדרמיר (Windermere). בבוקר יוצאים לשיט עצמאי באגם הגדול, הילדים משכימים קום בהתרגשות, לאחר שהובטח להם שיוכלו לקחת חלק בשיט. אנחנו יורדים לסירה רק כדי לגלות שהקלנועית שנשארה בישראל מהירה יותר מהסירה המטרטרת שירדנו אליה, ובני העשרה המְרוּמִים שלנו יורדים ממנה בבושת פנים.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר מפנקת, אנחנו יוצאים לכפר קרטמל (Cartmel). ככל שעוברים הימים אנחנו מגלים שהעיירות הקטנות, החנויות ובתי הקפה המקומיים הם אלו שעושים לנו את זה. אנחנו מתיישבים מעת לעת מול מקומיים סקרנים, מחליפים רשמים, מספרים על עצמנו. הילדים מגייסים את מיטב האנגלית שבפיהם, והחופשה עוברת ברוגע, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
ובכן, קרטמל. מתחילים בסיור סגווי יערות, בין זרזיפי גשם מדגדגים. אחת החוויות היותר טובות בטיול הזה. הילדים מחייכים באושר, כולנו נוהגים בשקט, בתוך נופים ירוקי-עד. כשהסיור מסתיים והגשם מתחזק, אנחנו נמלטים בצווחות שמחה אל בית קפה קטן וממתינים לכוסות השוקו החם שלנו, לחמם את הידיים.
חצי יום מקסים בקרטמל ואנחנו נפרדים מאזור האגמים ונוסעים לוויילס, המדינה הרביעית בממלכה, שמספר הכבשים בה גדול מבני האדם. בתום יום טיול ארוך הגענו לעיירה קטנה, שנהר חוצה אותה ומעליו גשר אבנים קטן. הלב התמלא באופטימיות שמחה. הגענו ל-Betws-y-Coed. אין מה לנסות להגות את שם העיירה היפה הזו. מדובר במשימה בלתי אפשרית: רצף של עיצורים שרק וולשים מלידה מסוגלים להם. אנחנו לא מוותרים על טקס תה מסורתי ב-conway, עיר ימי ביניימית מוקפת חומה, יוצאים לטיול יפה על חומותיה ולתצפית נהדרת לים מנוקד בסירות צבעוניות.
למחרת בבוקר הסענו את הילדים לפארק שעשועים אתגרי מרשת הפארקים Zip Line. התקבלנו במאור פנים מחמם-לבבות, והילדים נשארו לבלות שם שעתיים-שלוש מזוקקות אושר. לראשונה אנחנו מרשים לעצמנו להיפרד, ובעוד הילדים מתרוצצים בפארק - יצאנו אנחנו, בעל הבית ואנוכי, לטיול רגלי ב-Betws-y-Coed.
אנחנו צועדים לאורך נחל מפכה שבתי אבן משתי גדותיו. מזג אויר מעולה, קפה חם, נחל. מה עוד צריך האדם כדי להיות מאושר? אנחנו אוספים את הילדים מהפארק האתגרי כשהם שמחים ומסופקים ומתקדמים לכיוון מנצ'סטר. תמו יומיים בוויילס.
מרגש, מפעים, טעים, מאתגר
הדרך חזרה למנצ'סטר עוברת בחבל סנודוניה (Snowdonia), אזור שלושת האגמים. אלפי דונמים ריקים מאדם נפרשים מולנו. גבעות ירוקות, פריחה צבעונית, אגמים כחולים. אנחנו עוצרים בדרך מעת לעת רק כדי לנשום מלוא הריאות את האוויר הטוב הזה, לחקוק היטב בלב את הנופים הלא מוכרים. וגם כדי להצטלם כמובן.
הטיול שלנו עומד בפני סיום, וקצת לפני שאנחנו נוסעים לשדה התעופה, אנחנו מחליטים להפתיע את בן הזקונים חובב הכדורגל, ונוסעים לאיצטדיון אולד טראפורד (Old Trafford) מנצ'סטר יונייטד. הנער מסתובב הֲלוּם במקדש הכדורגל הבריטי, עובר בין חדרי ההלבשה של השחקנים, יורד למגרש, יושב ביציע הכבוד ושולח צילומים לחברים בארץ.
תמו שבועיים של טיול יפהפה, בין גלויות רוב הזמן. היה מרגש, מפעים, טעים, מאתגר. בכל פעם שאנחנו יוצאים לטיול כזה אני חושבת לעצמי, ולא אחת בקול: הילדים עוד לא בשלים לצאת יחד לחו"ל מבלי להטריף לעצמם ולנו את הדעת, ומבלי לקצר את מניין שנותינו במריבות אינסוף על כל שטות. ואז מגיע רגע כזה, שבו הם פתאום חבוקים, צוחקים, מפרגנים זה לזה.
בעל הבית ואנוכי נותרים הלומים, שלא לקלקל את הרגע. ואז מתחילים לחשוב על יעד הטיול הבא, וחוזר חלילה. מחר בבוקר נצא לדרך חזרה. בריאותיי עדיין שמור אויר פסגות, צינה דוקרנית, רוח שאני לוקחת איתי לקראת החום הגדול שעוד מצפה לנו.
למחרת אנחנו מתייצבים בשדה התעופה, נפרדים בצער ממזג האויר הקודר ומהאדיבות הבריטית שהוכיחה את עצמה שוב ושוב, ונוחתים בארץ. שבנו הביתה. מ-16 מעלות סגריריות חינניות בתוספת טפטוף בצד, ל-3,000 מעלות בַּצֵּל + לחות, שלא נדע מחסור. אבל פייר, עזבו את הקיטורים הקטנים. כיף לחזור, התגעגעתי.