כל אדם שאי פעם טס במטוס, או שמע סטדנאפ על טיסה, יודע שיש כל כך הרבה דברים להתעצבן עליהם בכל החוויה הזו: הצפיפות הדחוסה, חוסר המקום לרגליים, הארוחות הקטנות והמאתגרות קולינרית, העובדה שאי אפשר לקום מתי שרוצים, האוויר החונק, תינוקות שצווחים וכדאי מאוד שנפסיק כאן. יחד עם זאת, באופן מפתיע, מחקר חדש טוען שאף אחד מאלה הוא לא הסיבה שבגללה נוטה להתעורר תופעה שנקראת "זעם אווירי".
>> לפייסבוק של mako חופש
מדובר בגדול על נוסעים שמפגינים התנהגות שמכונה על ידי הצוות כלא נאותה, וזה יכול לנוע מהתפרצויות אלימות, דרך התפרצויות רגשיות ועד תקריות שכוללות סמים, אלכוהול, עישון או סקס. תקרית השוקולד, למשל, יכולה בהחלט להתפרש כאחת כזו. אבל על כל אחד כזו שעולה לכותרות יש אלף שבדרך כלל מושתקות על ידי רשויות התעופה, מכיוון שדיילים לא נדרשים לדווח רשמית על התנהגויות כאלה (אלא אם כן הן עוברות את החוק). בכל מקרה, המחקר מסיק שבשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בהפגנות של זעם אווירי.
אז מה גורם בדיוק גורם להן? אף אחד הרי לא מתכננן מראש להתפרץ במטוס או לחוות חוויה קשה ומביכה. לפי המחקר, שנערך במחלקה להתנהגות ארגונית באוניברסיטת טורונטו שבקנדה, לא מדובר בגורם אנושי אלא בגורם חברתי, ספציפית – קנאה בנוסעי המחלקה הראשונה. המחקר מצא כי נוסעים במחלקת תיירים נוטים להפגין זעם אווירי בשיעור של כמעט פי 4 במטוסים שיש בהם מחלקה ראשונה. למעשה, המחקר מעריך כי הזעם הזה שקול לזעם שיתעורר בנו אם נגלה שהטיסה מתעכבת בתשע וחצי שעות. יותר מזה – אם נוסעי מחלקת התיירים עוברים דרך המחלקה הראשונה בדרך למושב שלהם בסוג של "walk of shame" וממש רואים אותה פיזית, השיעור הגבוה הזה אף מוכפל (ומושווה לזעם שמתעורר בעקבות עיכוב נוסף של כ-6 שעות). לפי המחקר, הם חווים תחושה חזקה של קיפוח וחוסר שוויון, ולכן במודע או אפילו שלא במודע, הם מרגישים צורך להוציא את הזעם הזה החוצה בצורה כלשהיא. "אנחנו חיים בעולם של מעמדות, ובמקומות קטנים כמו מטוסים זה מרוכז פתאום בצורה ברורה מול העיניים שלנו. כשאנשים נחשפים לתנאים של מעמד חברתי שהוא גבוה משלהם, פסיכולוגית הם נוטים להיות אנטי סוציאליים, להרגיש שמגיע להם יותר ולהפגין פחות חמלה וסובלנות", טוען המחקר.
האם שאר הגורמים המעיקים בטיסה משפיעים? כמובן שכן, אבל לפי המחקר הם משמשים כזרזים להתפרצות שכבר התבשלה עמוק בפנים ברגע שראינו את הארץ המובטחת שהיא המחלקה הראשונה. המחקר התייחס לגורמים כמו מושבים קטנים, עיכובים בטיסה ומשך טיסה ארוך, ועדיין הסיק כי היחס הוא 1:4, וכי העובדה שיש מחלקה ראשונה במטוס היא ככל הנראה הקש ששובר את גב הגמל. זה כמובן לא אומר שגם נוסעים במחלקה ראשונה לא יכולים להתחרפן, אבל לפי המחקר זה קורה פחות (0.31 פעמים על כל 1,000 טיסות), וכי הזעם הזה בעיקר מתבטא בשכרות או כעס, לעומת נוסעי מחלקת התיירים שנוטים יותר לחוות התקפי חרדה או התפרצויות רגשיות.
לא מפתיע, אם כך, שהמחקר מסיק שמטוסים צריכים להשתמש פחות בדלת הקדמית שלהן אם אפשר, ולהכניס את נוסעי מחלקת התיירים מהאמצע או מהסוף. מה שלא רק יקטין את הזעם שלהם אלא גם עלול להאיץ את תהליך ההושבה בצורה ניכרת, לפי המחקר. כמו כן, המחקר טוען שצריך להרגיע קצת עם יחס ה"שטיח האדום" שמקבלים נוסעים, רק משום ששילמו יותר, ולעשות מה שאפשר כדי להצניע את ההבדלים (למשל, אם מחלקים עוגיות שוקולד צ'יפס במחלקה הראשונה, כדי להיות מודעים לכך שהריח שלהן יגיע גם לאנשים שלא רשאים לקבל אותן). בהמשך, אגב, יבחן צוות המחקר השפעות דומות של הבדלי מעמד גם בספינות נופש או אצטדיוני ספורט.