היום הראשון היה קשה. למעשה זה כבר היה ערב, שהתחיל לרדת על הנוף הכפרי המתוק מבעד לחלון האוטובוס, כשאני מתאמצת להשאיר את העיניים פקוחות, להתבונן בו ולהגיד "איזה יופי" אחת לכמה דקות. הנסיעה משדה התעופה הקטנטן בעיר ברשיה לעיירות הקטנטנות למרגלות סלה רונדה אורכת כשלוש שעות, ואני התחלתי למלמל משהו על אמבטיה ושנ"צ מאוחר כשהמלווה המקסימה מטעם "סקידיל" מלמלה בתשובה: "את עוד צריכה לקחת ציוד".
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
פתאום זה הכה בי: טסתי לחופשת סקי. קצת אחר כך זה הכה בי שוב, מילולית ופיזית, כשדפקתי את הראש במחליקיים הכבדים כשניסיתי להרים אותם לראשונה בחנות הציוד. החוויה הזאת שכנעה אותי לשכור גם קסדה (החלטה שהתבררה כגורלית במיוחד בהמשך), ואחרי שדחקתי את רגליי העייפות לנעליים שגורמות למחלקת הסטילטו שלי להיראות מפנקת, אספתי את הפקלאות והתחלתי לדדות מרחק של כמאה מטר אל חדר הסקי של המלון.
זו הייתה צעדה ארוכה ומתישה, במהלכה הנחתי למחשבות המבאסות להציף אותי: מה בעצם אני עושה פה? איך אני קשורה לחופשה שתכליתה ספורט אתגרי ומסיבות - שני תחומים שמעולם לא הצטיינתי בהם? למה חשבתי שהעובדה שהחלקתי קצת על התחת בקלאב מד כשהייתי בת חמש אומרת שאני יודעת לגלוש? למה הבטחתי לעצמי שמקסימום, אני מעמידה פנים שאני קנדל ג'נר, מצטלמת בביקיני בשלג ומתנהגת כאילו אף אחת לא שייכת לשם יותר ממני?
ארוחת הערב האיטלקית במלון הצליחה לשפר קצת את המצב, ולמחרת בבוקר הייתי צריכה להכריח את עצמי לעלות על ביגוד הולם, לאסוף את הציוד המקולל ולהשתרך אל התחנה שממנה יצא השאטל להדרכות המתחילים - במקום להוציא מיד לפועל את תכנית ב': "קחי ספר ותעלי לשתות בירה מול הנוף". תוך פחות משעה זו התבררה כאחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי הבוגרים.
כבר ברחבת האוטובוסים פגשתי מתחילים מבולבלים כמוני, ביניהם נשמות טובות שעזרו לי להדק את הנעליים כהלכה ולימדו אותי איך לסחוב את הסקיז בצורה הרבה יותר נוחה, אבל רק אחרי שבע דקות נסיעה לאתר התרחשה הפגישה הגורלית באמת: סילביה. ברגע הראשון התבאסתי שלא קיבלתי מדריך איטלקי חתיך, אבל ברגע השני כבר התאהבתי בה והייתי מוכנה לעשות כל מה שהיא תגיד לי.
כל מה שצריך זה שני שוטים
היא אמרה לי לעצור. זה לא עזר. ברגע שעליתי על המגלשיים כבר החלקתי בלי שליטה במורד הגבעה הקטנטונת והתרסקתי היישר לזרועותיה, מבינה שכל הדבר הזה הולך להיות אסון אחד גדול. אבל אז היא לימדה אותי לעצור, ומאותו רגע הכל כבר נראה הרבה יותר פשוט וכיף. בתום שעתיים עם קבוצת ההדרכה ושעה של נפילות חינניות ברשות עצמי, הורדתי ליטר בירה (אוסטרית, שהרי האתר מושפע לטובה מהתרבות והקולינריה של השכנה ממזרח), ריפדתי את הקיבה עם כמה סלייסים של פיצה באמת מדהימה והחלטתי לזרום עם עניין החוויות החדשות ולהצטרף לחבריי החדשים במסיבת הצהריים על ההר.
כמו כל דבר שעשיתי בחופשה הזאת, גם זה הרגיש לא נכון ברגע הראשון. המוזיקה של די.ג'יי תומר מייזנר הייתה חזקה מדי, אני הייתי זקנה מדי. שני שוטים של ייגר לאחר מכן, ומצאתי את עצמי משתוללת ומקפצת לצלילי רמיקס של Shallow ומילות שירים שנוגדים את האידיאולוגיה שלי כמו "We don’t need no sleep because the party don’t stop", שואפת אוויר קר מול נוף לא נורמלי, מתמנגלת עם סלבס מקומיים ובעיקר נהנית בטירוף.
בהדרכה שלמחרת כבר התחלתי להרגיש כמו גולשת אולימפית בהתהוות (אם מתעלמים מההתנגשות הכמעט חזיתית בילד איטלקי קטנטן שגלש יותר טוב ממני), ובצהריים עליתי על וואנזי לקראת מסיבת התחפושות על ההר, מרוצה מעצמי להפליא ונזכרת שרק לפני כמה ימים התמרמרתי על פורים תחת כל עץ רענן.
דיג'יי דרוויש הפציץ בטכנו (משפט שלעולם לא חשבתי שאגיד), הייגר זרם כמו מי שלגים ותוך כדי ריקודים נלהבים הבנתי שכמעט בלי להתכוון, הצלחתי למלא את המשימה שהצבתי לעצמי לקראת החופשה הזאת: להיות מישהי אחרת. אולי לא קנדל ג'נר, אבל בהחלט גרסה קלילה, הרפתקנית ומאושרת יותר של עצמי.
יעד בלתי נשח
כמוני היו שם עוד 1,400 ישראלים, עבור רבים מהם זו לא הפעם הראשונה בפסטיבל השנתי של סקידיל, שזו הייתה שנתו העשירית. אם להתעלם רגע מהחוויה האישית והראשונית שלי, חשוב לציין שלסלה רונדה יש הרבה יותר מה להציע מעבר לאתר המתחילים הקטן שאני תקעתי עליו את דגלי. למעשה, הוא מכונה "האתר היפה בעולם" והמבנה המעגלי שלו מהווה אטרקציה רצינית לגולשים, שלצד מזג האוויר המפנק, האוכל האיטלקי המושלם, העיירות הציוריות שלמרגלותיו ומלונות הספא - הופך ליעד באמת הכרחי ובלתי נשכח.
תוסיפו לזה, כאמור, את המסיבות שלא נגמרות, האלכוהול שלא מפסיק לזרום והופעות ליליות של האמנים וההרכבים הכי מרימים בארץ ומחוץ לה (השנה כלל הליינאפ את הדג נחש, טונה, נצ'י נצ', בלקן ביט בוקס, איתי גאלו ועוד), וקיבלתם את שבוע החלומות של הישראלי הממוצע שהולך ומגלה בשנים האחרונות את תענוגות הסקי האירופאי.
המגמה הזאת קשורה גם למחירי חופשות הסקי שהופכים נוחים וזמינים יותר, ועליהם מתבססת האטרקטיביות של חברת סקידיל: שבעה ימים ולילות של הכיף הזה (כולל טיסות, לינה וסקי-פס) עלו השנה 1,099 יורו לאדם, או 899 יורו לשבוע מקוצר. אבל המסיבה, כאמור, לא באמת מפסיקה, וההכנות לסקידיל וויק 2020 כבר בעיצומן: זה יקרה באתר אלפ דו'אז הצרפתי ב-21-28.3.20, ובין אם זה הסטייל שלכם או לא בדיוק - בהחלט מומלץ לבדוק את הנושא.
*הכתבת הייתה אורחת של חברת סקי דיל