רעש של קרח נשבר העיר אותי משנתי, ושנייה אחר כך כל האוהל רעד כאילו משהו נתקל בו. התיישבתי כשאני עדיין בתוך שק השינה, גיששתי אחר הפנס והדלקתי אותו לכיוון פתח האוהל. אלומת הפנס האירה היישר אל פניו של דוב שחור שהביט בי ממרחק של פחות ממטר. לך מכאן דוב, אמרתי לו באנגלית, ולפני שהספקתי להבין מה קורה הוא הסתובב והחל להתרחק. המשכתי להאיר אל אחוריו של הדוב המתרחקים אל תוך היער. לפני שנעלם בין העצים הוא הסתובב, העיף לכיווני מבט שנראה לי כנעלב, ונעלם בין העצים.
רק אחרי שהדוב התרחק החל הלב שלי לפעום במהירות וגל של אדרנלין שטף אותי. היינו שניים באוהל, קפצנו במהירות מתוך שקי השינה שלנו ובלי לארוז דבר דחפנו הכל לתוך המכונית שחנתה לצד האוהל ונמלטנו מהמקום. הרוח הקרה שנשבה עלינו גרמה לנו להבין שהשמשה הקדמית איננה. הדוב, בחיפושיו אחר מזון, שבר את השמשה. זה כנראה היה קול הקרח הנשבר ששמעתי בחלומי. זה לא היה המפגש הראשון שהיה לי עם דובים, וגם לא האחרון, אבל ללא ספק זה היה המפגש הקרוב ביותר. המפגש בעל הפוטנציאל הגדול ביותר להיגמר באסון.
האדם הוא טרף בדיוק כמו כלב ים
שלושה מינים של דובים חיים ברחבי אלסקה: לבנים (Ursus maritimus), שחורים (בריבל, Ursus americanus) וגריזלי (Ursus arctos), דוב שצבעו חום, ושגודלו כמעט כפול מגודלם של אחיו הדוב הלבן והדוב השחור.
דובים שחורים ודובי גריזלי עלולים לתקוף אנשים, ולעתים נדירות גם לאכול אותם, אבל לרוב זה נובע מצירוף מקרים גרוע או מחוסר זהירות. לשני מיני הדובים האלה בן אדם מסמל בדרך כלל סכנה, והם יעדיפו להימנע מכל מפגש איתו. לדובים הלבנים (המכונים גם דובי קוטב), לעומת זאת, האדם הוא טרף בדיוק כמו כלב ים. הדובים הלבנים חיים הרחק בצפון הארקטי, והאנשים היחידים שהם פוגשים הם בני העמים הילידיים של אלסקה. הרוב המוחלט של מפגשים בין דובים לאנשים הוא עם דובים שחורים או דובי גריזלי. דובים שחורים חיים באזורים המיוערים ובסביבות מגורי אדם. דובי הגריזלי מאכלסים את האזורים הגבוהים והפנימיים של היבשת ולאורך הנהרות שבהם עולים דגי הסלמון.
שני המינים הם אוכלי כל. הם חיים על תפריט עשיר של צמחים, עלים, שורשים, פירות יער ותותי בר. הם צדים ודגים כשהם מצליחים, ואינם בוחלים גם בנבלות. הם גם אוהבים מאוד את האוכל שיש בסביבתם של אנשים ואת הזבל שהם מייצרים. להפוך פח זבל קל יותר מלחפור אחר שורשים ביער.
עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 היה נהוג בשמורות הטבע הגדולות במערב ארצות הברית לזרוק לדובים אוכל מחלון המכונית ולתת להם לחטט בזבל כאוות נפשם. כדי לשרוד כאוכל כל צריך לדעת לנצל הזדמנויות, ודוב הוא חיה שלומדת במהירות. האוכל והזבל שהאדם ייצר היו גן עדן בשבילם. הדובים התרגלו לחיים הקלים, שכחו איך מוצאים אוכל בטבע והתחילו לדרוש את המזון שלהם בתקיפות הולכת וגדלה. היו מקרים שבהם דובים התחילו לתקוף מחנות של אנשים בזמן שבישלו, להרוס אוהלים ולפרוץ למכוניות ולבתים - הכל בחיפוש אחר השאריות שלנו, לא בשביל לתקוף אותנו. אבל במפגשים כאלה בין אנשים ובין דובים קרה לא פעם שדובים פגעו באנשים, או שהדובים הותקפו ונפגעו.
כאשר הבינו את גודל הבעיה, שונתה המדיניות לחלוטין. עתה מטרתה היתה לגרום לדובים לחזור לאכול את מה שמציעה אמא טבע, ולא את השאריות שמותיר אחריו האדם. באלסקה, שבה נמצא הריכוז הגדול ביותר של דובים באמריקה הצפונית, שילבו הטמעה של כללי התנהגות עם פעילויות שנועדו להקשות על הדובים את דרכם אל הזבל.
לא קל להוריד דוב בכדור בודד
תהליך הלימוד היה קשה ומכאיב, בעיקר לדובים. מזבלות נסגרו או גודרו בגדרות חשמליות, פחי אשפה מוגני דובים החליפו את הישנים, דובים שלא הצליחו להיגמל מהזבל הורחקו או נורו ואחרים נאלצו לחזור ליערות וללמוד את הטריקים הישנים כדי למלא את הבטן.
החלק המכריע של התהליך היה כמובן תלוי בבני האדם, ועודנו תלוי בהם. היה צריך לחנך את הציבור שדוב אינו טדי בר אלא גריזלי מאיים. בכל רחבי המדינה פורסמו כללי התנהגות ברורים לכל מי שמסתובב באזור שיש בו דובים - כיצד לנהוג כדי שלא למשוך דובים וגם כיצד לנהוג כשמפגש כזה כבר מתרחש: אנשים הונחו להיצמד לקבוצה, מכיוון שהסיכוי שדוב יתקוף קבוצה קטן מהסיכוי שיתקוף אדם יחיד; להקפיד להרעיש בזמן הליכה כדי לא להפתיע את הדוב בסביבתו הטבעית, ולהרחיק מוצרי מזון מאזור האוהלים. את האוכל יש לאחסן בתוך חבית שדובים אינם יכולים לפתוח. ואכן, באחד הטיולים שעשיתי באלסקה, דוב אחד מצא את החבית שאחסנו בה אוכל לטיול של שבוע, אבל למרות ניסיונותיו לא הצליח לפתוח אותה.
היגיון כפול מכתיב את כללי ההתנהגות: ראשית, דובים מעוניינים באוכל שלנו, לא בנו. שנית, דובים הם החיה הדומיננטית בטריטוריה שלהם, וכשהם מרגישים מאוימים, הם תוקפים. התגלה למשל שסיכוייהם של אנשים חמושים להיפגע על ידי דוב גבוה מסיכוייהם של מי שאינם נושאים נשק, כנראה משום שאנשים חמושים הרגישו בטוחים יותר ולא שמרו על כללי ההתנהגות. אנשים מזוינים נמנעו פחות ממפגשים עם דובים, ובכל מקרה הנשק לא תמיד מביא תועלת במפגשים כאלה. כדי לעצור דוב מסתער צריך נשק מתאים, וצריך לדעת להשתמש בו. רק מקצוען אמיתי יכול להוריד דוב בכדור בודד בתוך שניות ספורות. לרוב זה נגמר בדוב פצוע ועצבני הרבה יותר ממה שהיה קודם. בעקבות כללי ההתנהגות האלה הפך הדוב לחיית הטרף היחידה שאנחנו מרשים לעצמנו להסתובב בטריטוריה שלה ברגל ובלי נשק.
הסיבה לתקיפה ברוב המקרים: טעות אנוש
למרות הטענות שדובים הם בלתי צפויים, בפועל כמעט כל ההתקפות מתרחשות בגלל טעות אנוש. בספר "Mark of the Grizzly" שכתב סקוט מקמילן (הוצאת Globe Pequot Press), העוסק בתקיפות של אנשים על ידי דובי גריזלי באמריקה הצפונית בשנות ה-90, מתוארים 16 מקרים. רק באחד מהם הדוב ראה את הקורבנות מרחוק והלך אחריהם כדי לתקוף. בכל המקרים האחרים התקיפות נגרמו בגלל טעויות של אנשים, שהפתיעו דוב במפגש קרוב ולא צפוי או שלא טיפלו נכון באוכל, בבשר ציד או בדגה.
למרות המספר הגבוה יחסית של מפגשים בין דובים לאנשים באלסקה, מספר התקיפות נמוך מאוד. מספר האנשים המתים באלסקה מתקיפות דובים הוא זעום. הארץ רחבה וגדולה, לדוב יש חוש ריח מצוין, ולרוב כשהוא מריח אדם הוא בורח. ברוב המפגשים המרחק בין הדוב לאנשים גדול, וברובם הדוב יסתובב ויתרחק ברגע שיזהה בן אדם.
עם הזמן נראה ששני הצדדים למדו כיצד להתנהג זה עם זה. רוב הדובים יודעים שאדם הוא סימן לצרה, ומוטב לברוח, ורובם המכריע של האנשים המסתובבים בארץ הדובים מכירים את כללי ההתנהגות הנכונים ושומרים עליהם. הבעיה מתעוררת כשאנשים מתרגלים להיות ליד דובים שמורגלים בבני אדם. הם נזהרים פחות, וזה עלול לעלות להם ביוקר כשיגיעו לאזור שבו הדובים אינם אדישים לאנשים. וכמו שנוכחו לדעת עד שנות ה-60, דובים שמתרגלים לבני אדם חוששים פחות ומתחילים להיכנס לאזורי מגורים, ודווקא זה עלול לעלות להם בחייהם.
אתרי תיירות לצפייה בדובים
בכמה מקומות באלסקה לקחו את המפגש בין אנשים לדובים צעד אחד קדימה. הסיכוי הטוב ביותר לראות דובים באלסקה הוא במקומות שבהם הדובים דגים דגי סלמון שעולים במעלה הנהר. סביב כמה מהמקומות האלה התפתחה תעשיית תיירות, ועשרות אנשים מגיעים אליהם מדי יום כדי לצפות בדובים. כללי התנהגות נשמרים בקפידה, מספר המבקרים ליום מוגבל, ולמקצת המקומות צריך להזמין מקום שנה מראש או לזכות בהגרלה. גם במקומות האלה למדו הדובים עד מהרה את המצב, הבינו שהאנשים רק מסתכלים, והם מתעלמים מהם כמעט לחלוטין.
מכל נקודות התצפית האלה, שמורת הטבע קטמאי (Katmai National Park) היא הקרובה ביותר ללבי. בשנת 1981 ביקרתי בה בפעם הראשונה. נחתּי על אגם בלב השמורה. היה שם אזור קמפינג עם שלושה אוהלים, בניהולם של שני שומרים של השמורה. כדי להגיע אל נקודת התצפית בדובים היה צריך לחצות נהר וללכת לאורכו כחצי קילומטר. את הנהר חציתי בסירת משוטים של השמורה, והלכתי לבד כחצי שעה לאורך הגדה.
את המפל שמעתי עוד לפני שהגעתי אליו. המפל נוצר ממדרגת סלע בגובה של מטר וחצי בערך, שחצתה את הנהר מגדה לגדה בקשת רחבה. שני דובי גריזלי עמדו במים כשפניהם אל המפל, ממתינים בסבלנות שדג ייפול לאחור לאחר ניסיון לא מוצלח לקפוץ במעלה המפל. זה הרגע שבו סיכוייו של הדוב לתפוס את דגי הסלמון הם הטובים ביותר. במשך חמישה ימים ביליתי שעות על שפת המים לצד המפלים וצפיתי בדובים עוסקים בשלהם ובדגי הסלמון שנורו כקליעים מן המים. הרגשתי מבורך שזכיתי להיות עד למחזה.
חזרתי לקטמאי ב-2006, כעבור רבע מאה. הייתי צריך להזמין מקום לאוהל חצי שנה מראש, ואת אזור האוהלים הקיפה גדר חשמלית. גשר עץ חצה את הנהר, וכבש מוגבה באורך של 300 מטר בערך הוליך את התיירים אל מרפסת תצפית מעל המפלים. עם עוד כ-30 תיירים אחרים צפיתי במראה המופלא במפלים. 14 דובים נראו במקום. רובם עסקו בדיג, שניים שכבו בשמש, וממש מתחת למרפסת שעמדנו עליה שיחקו שני גורים קטנים. גם במהלך טיולים בשביל ולאורך קווי החוף הרבים באזור מובטחים מפגשים קרובים עם דובים שנמצאים בדרכם אל המפלים או מהם.
אף על פי שבאופן אישי התאכזבתי מהפיתוח שנעשה במקום, אני חייב להודות שהעסק עובד, ועשרות תיירים ודובים מצליחים לחלוק פיסת אדמה קטנה בלי שיהיו צרות. דווקא הפיכתו של המקום לאתר תיירות ומוקד משיכה לאנשים חיזקה את אוכלוסיית הדובים. ציידים אנושיים כבר לא מאיימים עליהם, והם למדו שהם יכולים לדוג במפלים בבטחה. מספר הדובים המגיעים בקיץ למפלים גדל פי שלושה בתוך 25 שנה, ולמרות הצפיפות נראה שיש די אוכל ומקום לכולם.
לעולם אי אפשר להיות רגועים לחלוטין כשמטיילים בארץ הדובים, אבל טוב שכך, כי כך שומרים על ערנות ומקפידים על כללי ההתנהגות.
המלצות: איפה אפשר לראות פה דוב?
Katmai National Park. אין צורך באישור כדי להיכנס לשמורה
Pack Creek Brown Bear Viewing Area. מ-1 ביוני עד 10 בספטמבר נדרש אישור כניסה. מ-1 ביוני עד 4 ביולי מחירו 20 דולר (10 לילדים מתחת גיל 10 ולמבוגרים מעל גיל 61). מ-5 ביולי עד 25 באוגוסט מחירו 50 דולר (25 לילדים מתחת גיל 10 ולמבוגרים מעל גיל 61)
Anan Creek Wildlife Viewing Site. אישור כניסה נדרש מ-5 ביולי עד 25 באוגוסט. האישור עולה 10 דולר
McNeil River State Game Sanctuary and Refuge. מקבלי האישורים נבחרים בהגרלה, וההשתתפות בה עולה 25 דולר. הזוכים קונים אישור במחיר 175 או 350 דולר
* דורון אראל הוא מטפס הרים ומרצה על מצוינות
מתוך: מגזין מסע אחר
לבחירת מגזין במתנה לחץ כאן