כולם, בלי יוצא מן הכלל, היו יותר מנוסים ממני. כבר בתור לבדיקת הדרכונים, בבוקר של שבת, שמתי לב להבדל. בעוד שאני לא מסוגל לדמיין איך נראה בכלל שלג, כולם סביבי היו עסוקים במילות קוד לא ברורות: מסלול אדום, מסלול כחול, פיסטים. הבחור המזוקן שעמד מאחורי, יחד עם הסנובורד הפרטי שלו, מעדיף את צרפת, אבל הפעם הוא בחר באיטליה. בעוד חודשיים הוא יטוס שוב לאירופה. לסקי. בקיץ הוא מתכוון לטוס לפרו. יש שם בכלל אתרי סקי? בטוח שיש. אחרת הוא לא היה טס.
גם בתחילת החופשה, וגם בסופה, המילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא "התמכרות". אני מכור. כולנו מכורים. אתה כבר מכור? אל תדאג, לא תוכל להפסיק. וכמו כל התמכרות, העסק עולה לא מעט. בשביל להתחיל את מסלול הסקי שלכם בנינוחות, תשלמו 1,549 יורו – שכוללים טיסות, העברות, 6 לילות במלון, סקי פס, קורס סקי של חמישה ימים ושני מלווים צמודים של סקידיל. חישוב מדוקדק מראה שלא מדובר במחיר מופרך. אלא שכמו שכר הדירה בתל אביב – כל מה שמוצג כזול, הוא בפועל יקר.
ובכל זאת, אנשים מעדיפים לשלם. משתי סיבות ברורות: הראשונה, זה חוסך הרבה כאבי ראש. השנייה, לא נראה שלמישהו כאן חסר כסף. אף אחד מאנשי הקבוצה שהתלוויתי אליה לא היה מיליונר, אבל בשיחה השלישית שהוזכרו בה נכסי נדל"ן למכירה וחופשה שנתית על יאכטה (שכורה, שכורה), הבנתי שהשקופים של ש"ס נשארו מאחור. כאן נמצאים האנשים שיודעים מה טוב בחיים: מדרונות מלאים בשלג, ומגלשי סקי כדי להחליק עליהם.
הטיול המאורגן הפך אותי לעצלן, ולא טרחתי אפילו לזכור לאן אנחנו נוסעים. למזלי, אחרי הנחיתה במילאנו, היו לי לא פחות מחמש שעות כדי לברר. תומר, המלווה הצעיר שדאג לי כמו לבן, מילא את החסר. היעד: קמפיטלו, כפר זעיר בוואל די פאסה שבלב אזור הדולומיטים שבצפון איטליה. הוכחה חיה וברורה שכל הגבולות האירופאים הם תרמית אחת גדולה. אין באמת מדינות. אם כבר, יש רצף של תרבויות שמתחברות אחת אל השנייה. הגבול שנקבע בין הדולומטים לאוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה לא תואם את המציאות. תושבי האזור נחשבים לאיטלקים, אבל קרובים ברוחם הרבה יותר אל האוסטרים. גם מבחינת האופי, וגם בהאזנה לשפה המקומית שנשמעת כמו ערבוב בלתי אפשרי בין גרמנית, איטלקית ושפה מומצאת של טולקין.
עד שהגיע נס הסקי, המשימה העיקרית של תושבי ההרים הייתה לשרוד את החורף. מעבר לכך איש לא העז לתכנן. אלא שאז הגיעו התיירים, ואיתם הגיע הכסף. כיום, רוב התושבים המקוריים של האזור לא טורחים להתגורר בין ההרים, אלא בעמק הנמוך והנעים יותר. מי נשאר בקמפיטלו? תיירים חובבי סקי בחורף וטרקים וטיולים עם אופני הרים בקיץ, וגם עובדי המלונות, שהגיעו מדרום איטליה בחיפוש אחר עבודה.
אחרי שיעור ההיסטוריה, ונסיעה אינסופית בכבישים מתפתלים בהרים, אנחנו מגיעים. תומר ושותפתו נועה עורכים לנו סיור לילי ומושלג בעיירה כדי לוודא שאנחנו מתמצאים. בארוחת הבוקר שלמחרת, וגם בזו שאחריה, הם יקפידו לעבור ולוודא שהכל תקין. מתאים מאוד לטייל בודד כמוני, שמפחד לאבד את דרכו ביער שמקיף את הכפר.
אש על הגולש
בבוקר אני מגלה שהחלק המאתגר ביותר של הטיול אינו הסקי, אלא חדר האוכל. בקניית החבילה אי אפשר לדעת באיזה מלון תנחת. לא מעט מלונות בקמפיטלו שייכים לאותה הרשת, והחברה מחלקת את הקבוצות בין המלונות לפי מקום פנוי. כך מצאתי את עצמי לבד במלון "דיאמנט", שהוכתר על ידי חברים לסקי כ"דווקא מפנק". מורגל בצימרים מופרכים מישראל, ליבי היה קצת גס בשטיחים המהוהים מקיר לקיר, מהוויי-פיי שסרב לפעול בדיוק כשרציתי ומפקידי הקבלה שהיו קפואים כמו הטמפרטורות בחוץ. אבל אחראי חדר האוכל, וזהו תואר שמפחית מכבודו של האיש שהתעקש ללבוש פפיון בכל שעה משעות היום, היה אכפתי עד כאב.
מבט מהיר בצלחתי הבהיר לו שיש כאן בעיה. למה רק לחם וריבה? אני טבעוני, ניסיתי להסביר לו. יש סלט עם גבינה, יש חביתה, הוא הציע. לא אוכל את זה, הבהרתי. וכך החל הטקס שיחזור על עצמו בצורות משתנות מדי בוקר. רב המלצרים הסתובב מוטרד, מצחו מקומט, והוא מביט שוב ושוב בתפריט ארוחת הערב של אותו היום. "בלי ביצים, גבינה או בשר?", הוא ברר במשך שלוש פעמים, כלא מאמין. נאלצתי לאשר. "בפסטו יש קצת גבינה", שמעתי אותו ממלמל לעצמו כשהמשיך ללכת. אחרי שהקיף את חדר האוכל הוא חוזר אלי: "נעשה פסטה עם רוטב עגבניות. וירקות מבושלים!". כשאני אומר שאשמח לאכול את זה, נראה שהוקל לו. תפריט הארוחות השתנה מדי יום. אצלי השתנה המצע של רוטב העגבניות. מצד שני, לרגע לא הייתי רעב.
לאחר התרגשות קלה בבחירת ציוד הסקי, הבוקר הראשון נמשך בעצלתיים. בטלוויזיה במלון יש לכאורה ערוצים זרים, אבל הדבר היחיד שאני מצליח לראות ולהבין הוא נאום האפיפיור. לבסוף, חדור באמונה, אני יוצא לכבוש את ההר המושלג. כלומר, את המדרון הקטן שבכפר.
שיעורי הסקי מתנהלים כמצופה. כל ילד בן חמש גולש יותר טוב ממני. הקבוצה שלי, כוללת שתי איטלקיות שיתפסו את העסק מהר יותר מכולנו, לינה שהגיעה איתי מישראל וסוגרת את הפער מהחבר שכבר גולש כמו מקצוען, ושתי נערות אוסטרליות, שבמהלך הקורס יסתבר שלוקחות כל תרופה אפשרית נגד היפראקטיביות. ללא הועיל. בתוך החבורה המגוונת הזו אני נחשב לילד טיפולי ומצליח ליפול אחת לחצי שעה. מצד שני, בכל פעם שאני מצליח לנווט את זוג המגלשיים הארוך הזה, מבט של אושר מתפשט על פניו של ג'וזפה, המדריך.
ג'וזפה, שמספר שנולד בקמפטילו, וככל הנראה גם ימות שם, הוא מופת של סבלנות ושל גלישה אלגנטית. שלא במפתיע, הוא גורם לסקי להיראות כמו משהו פשוט ואלגנטי, בניגוד לנפילה החופשית שאני מרגיש במדרון. הוא יצליח לעשות את הבלתי יאמן, ולגרום לי לגלוש כמו שצריך. לפרקים, כמובן. לא צריך להגזים.
משיחות עם שאר הנופשים שהגיעו איתי מישראל, המדריכים האיטלקים זוכים בציון גבוה בהשוואה לעמיתיהם בצרפת או באוסטריה. הם סובלנים יותר, ונראה שהם מעוניינים בכנות שגולשים ישפרו את הטכניקה שלהם. גם גולשים מנוסים מאוד הצליחו ללמוד משהו חדש.
אחר הצהריים מוקדש להתאוששות, ולשתייה. אותו "אפרה סקי" מפורסם. הימים הראשונים היו כואבים מאוד, אמנם, אבל שילוב של מתיחות והספא שבקומת המרתף של המלון עשו את שלהם, ויצאתי מזה בכאבים מינימליים. או לפחות, ללא כאבים שהשאירו בי טראומה גדולה מדי. השתייה לא השאירה טראומה גדולה גם היא. תומר ונועה סיפקו שלל הזדמנויות לבילוי קבוצתי. מרבית האנשים לא טרחו לבוא באופן קבוע. אבל למי שבילה לבדו, כמוני, זה סיפק הפוגה חברתית חביבה מאוד, בעיקר כשכבר היה לי מה לתרום בנושא האהוב על כולם: סקי.
בתחום הבילויים, קמפיטלו מציעה אפשרויות לא רעות בכלל. מפאב זעיר וחביב לשתייה של אחרי הסקי, דרך מועדון קטן ומודרני יותר שפתוח עד השעות הקטנות של הלילה ועד לשורה של מסעדות המפוזרות בכפר, ורק מחכות לתיירים. גם מועדון חשפנות יש שם, לפחות על פי הפרסומות במלון. אבל מפנק ככל שיהיה, מקום הבילויים האמיתי הוא העיירה הסמוכה, קנציי. הרבה יותר חיה, הרבה יותר עשירה באפשרויות, ומצוידת בחנויות מפתות הרבה יותר. האנשים במועדון שם נראים שמחים יותר, ושיכורים יותר. בהתחלה היא נדמתה רחוקה למדי. בהמשך, מהרכבל שמוביל אל ההר, תתגלה האמת. אפשר לעבור את המרחק ברגל בלי בעיה. אם לא היה קר כל כך בחוץ, כמובן.
שירים עד כאן
אחרי שלושה ימים של גלישת ילדים, אנחנו מוכנים לאתגר האמיתי. ההר. אל סלה רונדה, אוסף מסלולי גלישת סקי המקיפים את פסגות קבוצת סלה. קילומטרים על קילומטרים של מסלולים. הקור, הצפיפות ברכבל, משקלם העצום של הנעליים, הכל נשכח כשאתה צופה ברכס ההרים שנדמה שתמונתו צריכה להתנוסס במילון ליד הערך: דרמטי. מצוקי הענק שצופים בך מכל מקום עוצרים את הנשימה. פתאום סקי נראה כמו הדבר הכי שולי בכל הסיפור.
אבל הוא לא. הוא העיקר. אני מוצא את עצמי, ביחד עם הקבוצה, גולש מטה במדרונות במעגלים גדולים, ומשתדל לא להביט למטה. הטכניקה שלי מתקדמת – במקום ליפול, כל זמן מסוים אני מתבלבל ומתחיל לגלוש לאחור. אולי זו איכות ההוראה של ג'וזפה, אולי זו מהירות התפיסה שלי, ואולי זה מזל טיפשי במיוחד, אבל איכשהו אני מצליח לא לשבור אף עצם במהלך טבילת האש הקרה הזו.
ככל שיעבור הזמן המדרונות התלולים הופכים לפחות ופחות מפחידים. ובכל זאת, אני תלוי בג'וזפה כדי לשרוד את הכל בלי פגיעות. כמו ילד שמדבר יותר מהר ממה שהוא חושב, אני דוהר למטה, מתגלגל, לא נופל, וממשיך בדרך. ההר כמובן, עמוס. גם בגולשים, שמאיימים לפגוע בך בכל רגע נתון. וגם במקומות עצירה. בסופו של כל מסלול מחכה מסעדה, מקום קטן לשתות או בית מלון של ממש, לברי המזל שפשוט יכולים לצאת מהדלת ולהתחיל לגלוש. אישית, דירגתי את המקומות על פי איכות הנוף הנשקף מהמרפסת שלהן. התחרות הייתה קשה בתחום.
גם השלג עצמו, מתברר, הוא פיקציה. אמנם ביומיים הראשונים (אי שם בתחילת ינואר), ירד שלג, ולצערם של גולשים רבים, גם גשם. אבל לא אתר מרכזי כמו סלה רונדה יחכה לחסדי שמיים. המדרונות מלאים בצינורות ענק שמשפריצים טיפות שקופאות מיד והופכות לפתיתי שלג. כמובן שאיש לא מופתע מזה, חוץ ממני. התוצאה המעניינת של כל הסיפור היא שגם בתחילת דצמבר, כאשר לכאורה היה נראה שהשלג לא יגיע בזמן, המדרונות היו מוכנים לגלישה.
למטה, בשתייה שלאחר מעשה, אני מגלה את גודל ההתמכרות. גרישה, למשל, הביא לחופשה לא פחות מארבעה דורות של משפחתו. הוריה של אשתו, שנושקים לתשעים, בתו ובעלה, ובנם הקטן בן השנתיים. מה יש לבן שנתיים לעשות באתר סקי? זו שאלה של אנשי מדבר. משחק בשלג, כמובן. איש מהם לא היה מוכן לוותר על החוויה. לא סתם הקבוצה מלאה במשפחות בהרכבים שונים. ילדים צעירים ומבוגרים, זוגות וקבוצות חברים. קמפיטלו היא מקום משפחתי, על אף האלכוהול שזורם לכולם בדם משעה 17:00. יש מסיבות, ויש מועדון בקנציי עם רקדנית ברזילאית שם רוקדים עוד ועוד בזמן שהדון המקומי צופה בעניינים (הוא אופנתי באופן מפתיע), אבל המסיבה היא לא העיקר. השלג בא במקום הראשון.
כמובן שהיו גם תלונות. לא מעט אנשים סיפרו שביקשו מראש אפשרות לאפסן את ציוד הסקי שלהם על ההר, ולא לסחוב אותו מהמלון, אך כשהגיעו גילו שהנושא לא סודר מראש. עניין של מספר אירו בכל יום, אמנם, ובכל זאת, עורר תרעומת. בנוסף, לא הצלחתי למצוא מישהו שהתאכסן במלון Sella Ronda ונהנה מהחוויה. איש לא ציפה למלונות פאר, זה לא העיקר פה, אבל כנראה ששם יש את המקום הגדול ביותר לשיפור. בנוסף, אי אפשר להכחיש שהטיסה באיזי ג'ט היא חוויה צפופה במיוחד, גם אם הרוב המכריע של האנשים בוחר באפשרות הזו באופן מודע. ועם כל הדברים האלה, לא היה מי שאמר שלא נהנה המחופשה. כולל אני.
קורס הגלישה נגמר בניצחון מוחץ: כולנו שלמים, לשמחתו הכנה של ג'וזפה. בבוקר לאחר מכן, רגע לפני הטיסה, אני מחליט לחזור אל ההר. לבד. במרחק שנות אור ממה שהייתי רק כמה ימים לפני כן, אני מצליח לגלוש במסלולים שיומיים לפני פחדתי אפילו להסתכל עליהם. ההר ממשיך להפעים אותי. אני מצלם אותו שוב ושוב, ונאלץ להזכיר לעצמי שמראה עיניים טוב מהמסך ברזולוציה הכי גבוהה שיש.
אני גולש במדרונות האדומים (הקשים), ובמדרונות הכחולים (הקלים יותר). זהו, אמר לי ג'וזפה, אתה מכור. בשנה הבאה אתה תחזור. רק עכשיו אתה מתחיל להבין את ההנאה. וזה נשמע הדבר הכי הגיוני בעולם. מי לעזאזל לא ירצה לעשות סקי בכל רגע שהוא יכול? במדרון האחרון אני אומר את זה לעצמי בביטחון. אלא שאז אני נזכר במצב חשבון הבנק שלי, ונופל.
* הכותב היה אורח ש חברת סקידיל.