"רגע, ואת לא מפחדת?", מגיעה השאלה הצפויה מצד הנהג; הטון לא משתנה – עברית, אנגלית, גרמנית – תמיד זה יגיע ותמיד זה יישמע פולני. אני מבליחה מבט משועשע לשותפתי לטיול, טל, שנרדמת מאחור עם אולר מוסתר באגרוף קמוץ. הגז המדמיע חבוי היטב תחת השרוול שלי. "לא, ממה יש לפחד?", אני עונה בתמימות, ולא באמת משקרת.

נהג אוטבוס ובחור מאפר סיגריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
הנהג הטורקי שלנו. ברוכים הבאים לאימפריה | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש

שתינו הגענו ללונדון לפני שנה בדרך העננים הקונבנציונאלית לטובת "עץ הזית" - פרויקט לימודים ישראלי-פלסטיני. החיים באנגליה זימנו לנו, מלבד מאניה דפרסיה כרונית בנוגע למזג האוויר ולשלום במזרח התיכון, גם קרקע חדשה לשוטטות. ואכן, בימיי הראשונים על האי הבריטי טיילתי כתיירת מזדמנת, מנצלת כל חלון חופשי להרחבת הרדיוס; מאז הרבה מים זרמו בתמזה, והיום פחות מתחשק לי לקפץ בין גלקסיה לגלקסיה תוך החסרת כל הדרך שבאמצע – וזה עוד בלי להזכיר אקולוגיה ואת אי ההיגיון בטיסה שאפשר לעבור בנסיעה - על אחת כמה וכמה בהליכה.
התרבות המערבית מחייבת במין הזדרזות מרגיזה כזו – צריך לראות את כל העולם לפני שמתים והעולם הזה הוא רצף של חנויות מזכרות. כך צצות להן המון פשרות: "חופשה" לא מתרחשת כל יום, ועל כן מוכרחים להתפנק – לטוס, לישון בבתי מלון, לאכול במסעדות, כל העסק. הטיול מתייקר, הזמן שצריך לעבוד בשביל לממן אותו הופך נצחי כמעט והכי גרוע - הנוף מתחיל להיראות אותו הדבר: רשתות מלונות, רשתות מזון, אתרים תיירותיים מאורגנים היטב לרווחת איש המזוודה והיורו.
אז לא עוד. את הדרך מלונדון הביתה, לישראל, החלטנו לעשות בקו יבשתי. נכון, ישנן כמה בעיות טכניות, או בעצם אחת: מדינות. הרומנטיקה המלבבת בין ישראל לבין רוב מי שחולק עימה מרחב אקלימי מונעת מאיתנו להשתמש אך ורק ביבשה בדרכנו לארץ החלב והדבש. אבל זה רק תירוץ: נגיע לאן שנגיע, והעיקר שנמצא הרפתקה.

 

יום ראשון למסע: 08:00, לונדון

היציאה מלונדון בטרמפים היא החלק המסובך ביותר. מהותה של העיר היא כשל בוץ טובעני – דרכת, טבעת, נתקעת: רבים ילידיה שמעולם לא ראו את מה שמעבר ל"זון שתיים" (שזה קצת כמו התל אביביים שמכירים רק את קו חמש – רק במבטא בריטי מתנשא).

ניסיונות קודמים לימדונו שהנקודה הכי טובה להמראה היא West Thurrock – תחנת דלק שמספקת שירותים למשאיות המעבירות סחורות מעבר לים וממוקמת ממזרח לעיר, במקום שהמילה "חור" עושה עימו חסד.
שלוש שעות חולפות מרגע שרגלנו דרכו על אדמת הפרבר המקולל שבו נמצאת תחנת הדלק ועד שאנו מתחילות לתחקר נהגים פולנים על תוכניותיהם לחיים. מתברר שהתחנה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: שתי המשאיות הראשונות פונות לסקוטלנד ולנוטינגהאם; המשאית הבאה לגרמניה, אך "אסור בפירוש" להעלות נוסעים נוספים; אחרת תעלה רק בתשע בערב על השיט לצרפת.
מוכנות נפשית לעובדה שארץ הנימוסים היא כנראה האזור הכי קשה למציאת אנשים נחמדים, אנו ממשיכות לתרגם אנגלית לסימני ידיים ולחייך בתמימות. כעבור שעה הטקטיקה מייצרת טרמפ בצורת נהג משאית פולני. מכיוון שלקסיקון הפולנית שלנו מורכב בעיקר ממונחים הקשורים לעולם מחנות הריכוז, אנחנו מעדיפות לשער שהוא מבין אותנו גם ללא מילים, ובוודאי נוסע למקום הנכון.

 

12:00, כביש 20M לדובר

מרגע שעולים לאוטוסטראדה כבר אפשר להרגיש את האופטימיות באוויר המשאית הדחוס. עוד מעט נהיה על הסיפון, מבדרות את שיערנו ברוח ונפרדות לשלום מהאי הצנוע, לפחות עד סוף הקיץ.
לקראת דובר, עיר הנמל בדרום-מזרח אנגליה, השמיים מתקדרים והנהג שלנו מרים את מכשירו הסלולארי, מחייג ומעביר אותו אלינו בביישנות.
"הוא רוצה לעזור לכן", אומר קול של בחורה מהקו השני – שמתבררת כאחותו דוברת האנגלית, "אבל על האוניה יכול לעלות רק נהג המשאית. אם אתן רוצות", היא מוסיפה, "הוא מציע שתתחבאו בתא מאחורי המושב". הברחה לאירופה במשאית פולנית – מאיפה הסיפור הזה נשמע לי מוכר?
אנחנו מבינות שקצת לפני אזור העלייה לאוניות מוטב שלא לתת לזיכרונות ממלחמת העולם השנייה להרוס לנו את המסע, ועוברות אחורה. הפתחים מתכסים במגבות ושמיכות, למעט חור הצצה מהימן וכעבור זמן קצר המשאית מצטופפת עם אחיותיה המבריח המדופלם מסיט את הווילונות, מחייך ופולט "No problema". אנו בבטן הספינה.

 

14:00, על הספינה

נהגי המשאיות משאירים את בתיהם הניידים בחניה ועולים לסיפון לשתות בירה ולישון. ריח הים מעורר געגוע לים קצת אחר. "מה שלומכן?", שואל אותנו בחור שנראה כמו יהודה ברקן. הוא מציע סיגריה – אנחנו מושיטות מפה. "אני מגיע לטורקיה", הוא אומר, "ארבעה ימים". כל כך קרוב הביתה בארבעה ימים בלבד? "גם הקולגה שלי. אפשר לבוא עד בלגיה", הוא ממשיך, כנראה בטורקית, ומציע שאחת מאיתנו תתלווה אליו והשנייה אל "מר קולגה".
אנחנו מסרבות להיפרד זו מזו, ואחרי שכנוע קצר הנהג מסכים להעמיס את שתינו. המשך השיט עובר בניסיונות להתחמק מהגדוד הטורקי שמפלרטט איתנו ללא הרף, אבל בנחמדות. במקום לחשוש אני יוצא מנקודת הנחה שאם מלכתחילה רמת ההטרדה נקבעת לגבול הפלרטוט המנומס - גם אם מעצבן - אין סכנה מיוחדת לעתיד, שכן כל הקלפים כבר חשופים. המוצא היחיד ליציאה אל קלה (Calais), מתברר, יהיה להצטרף לאימפריה העות'מאנית.

 

שלושה אנשים על רקע נמל ימי (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
עם הנהג על הספינה. פה מבריחים בכיף | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש

 

16:00, משאית מספר שתים

את המשאית יוכל כל מי שהיה פעם באיסטנבול למצוא גם בחושך: מעלה המדרגות מרופד בשטיחים קיטשיים, החלון מעוטר בקישוטי פונפונים, הדפנות במרבדי קיר גמדיים והתקרה בחצאיי סער. אך האתגר האמיתי של המלחמה הוא מסך הטלוויזיה: "ראו", מצביע הנהג שלנו על הווידיאו, שבדיוק מציג חבורת טורקים רוקדים על החוף. "מי זה?", אנחנו שואלות, והחיוך שלו הופך יותר ויותר מרוח. "guess, guess" הוא קורן מאושר, מתברר שחוץ מלשחק ב"אבא גנוב 3", הנהג שלנו הוא גם רקדן חתונות מצטיין.

 

18:15, כביש 40E, בלגיה

במהלך הנסיעה אנחנו נאלצות לצפות ברפרטואר כולו. מדובר בעינוי טורקי, ואפילו לא קיבלנו תה תפוחים. אחרי שהופגנו היכולות של הסולטאן ותמונות המשפחה (שלושה ילדים ואישה, תודה), מגיע השלב הבא ביחסים בינינו. "אני בא לונדון, לוקח איטליה", משתף אותנו אבא בידע הגיאוגרפי הנרחב שלו. "מה איטליה?", אני שואלת, תוך כדי שהוא דוחף לידי תמונות פספורט שלו ומסביר שישמח לקחתנו לטיול אינטימי בארץ המגף. "יש קולגה?", הוא נזכר לשאול. ואני ממהרת לספר שלא סתם קולגה, אלא קולגה-קולגה, וגם 15 ילדים וכלב. מיד הוא מחביא את התמונה שלו בתוך הספר שלי ופוקד "לא לקולגה".
אנחנו מגיעים לאנטוורפן שבבלגיה. האימפריה כולה נוטשת את המשאיות ומציעה לנו לשבת לשתות. ביום רגיל לא היינו מסרבות – אך היום זה לא יום רגיל: הערב יש פגישה חשובה עם אמסטרדם, ועם כל הכבוד לקפה טורקי – משם אנחנו ממש לא מתכוונות להבריז.

 

סוגרת חשבון:

1) קילומטרים: 551.6, מתוכם 208 עם הטורקי, שזה 679 שנות סבל בחישוב פשוט.
2) מספר נהגי משאיות: שלושה. פולני, טורקי, לטבי.
3) מספר בחורות ערומות במשאיות: רק חמש, מהן אחת בוידיאו. האם המיתוס מאבד מכשירותו?