לא לחינם התאהבו הישראלים ביוון. שעתיים טיסה ואתה במדינה שנופיה האינסופיים משלבים כחול של ים, הרים חומים משובצים בירוק, אוכל מצויין, מוסיקה מרקידה ומחירים משמחים מאוד.
אחרי שמיצינו את סצינת הבטן-גב באיים השונים, החלטנו לצאת ולתור את היבשת עצמה, כשהעיקרון היה לטייל באזור עם הרבה מסלולי הליכה בטבע, עם מרחקי נסיעה קצרים, חופים בהם אפשר קצת להתבטל ואווירה כפרית. אה, ושיהיה קרוב לשדה התעופה של אתונה. הפור נפל על הפלופונז (Peloponnese), כן, יש אזור כזה ביוון, חצי אי ענק שהפך בסוף המאה ה-19 בעצם לאי (בסוף היינו בכל זאת באי, אבל לגמרי שונה מאיי הנופש המוכרים לנו), כשנחפרה תעלת הקורינטוס, התעלה החפורה השניה בגודלה בעולם אחרי תעלת פנמה, כדי לקצר את המרחק מהים האדריאטי לפיראוס.
אפשר לטייל שבועות בפלופונז, יש בו היצע ענק של כפרים קטנים, מרינות יפהפיות, טבע פראי, אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים וארבע לשונות יבשה, מעין אצבעות, שנפרשות מלב היבשת אל הים. אבל רצינו קרוב, אז בחרנו ב"אצבע" המזרחית, זו הקרובה ביותר ליבשת – ולאתונה - באזור שנקרא ארגולידה (Argolida). החלטנו פשוט להיכנס לרכב ולנסוע, ובדרך לאסוף המלצות מתושבים מקומיים – הפקיד בחברה להשכרת רכב, פקידת הקבלה במלון, המלצרית בבית הקפה, שחשפו בפנינו פנינים נדירות – את העיר הטבועה, האמפי העצום, המבצר העתיק, המערה מימי הביניים על חוף הים – שתיכף תקראו עליהם. החלטנו על רדיוס קטן שיאפשר הרבה טיול ומעט נהיגה ובחרנו להקיף לשון יבשה אחת מבין הארבע, את ה"אצבע" המזרחית.
לטייל בעיירות צבעוניות
התחלנו בעיר נפפליו (Nafplio), עיר מפרץ שיש אומרים שהיא היפה בערי יוון. סמטאות ציוריות, אווירה רומנטית, בוטיקים ובתי קפה קטנים ומקסימים ומרינה בה מתערסלות בנחת יאכטות בגדלים שונים שנופשיה יורדים לבלות בעיר. הוונציאנים ששלטו בה בעבר השאירו את חותמם בדמות מבנים יפהפיים צבועים בצבעי פסטל, חלקם נראים כמו ארמונות עתיקים. בתי הקפה שבמרינה מציעים תפריט דומה, שאותו פגשנו לכל אורך הטיול, ואי אפשר להפסיק ליהנות ממנו – סלטים עם ירקות טריים ורעננים, הסגנאקי – משולשי גבינה מטוגנים, שלל פירות ים ומבחר משתנה של דגים.
אחרי ששוטטנו בסמטאות בשעות הערב ואל תוך הלילה, התעוררנו עם רצון לאמץ מעט את השרירים וממש מול המלון שלנו - Nafsimedon (עליו שלימנו 73 יורו), התנוסס, על ראש גבעה גבוהה, מבצר עתיק – פלמידי (Palamidi) שמו, שנבנה בתקופה הוונציאנית והדרך אליו כרוכה בטיפוס על אלף מדרגות, כך אמרו לנו. ובכן, יש הרבה יותר מאלף, ספרתי, אבל המאמץ שווה לגמרי – החל מהנוף המרהיב שמשתרע מסביב, של המפרץ ורכס ההרים ועד למבני האבן הפזורים על ראש הגבעה, שחלקם השתמרו כמעט בשלמותם. אם אתם פחות בכושר – יש דרך להגיע למבצר גם באמצעות רכב. הכניסה למצודה כרוכה בתשלום סמלי והיא פתוחה מהשעה שמונה בבוקר ועד שבע בערב. ירדנו בחזרה עם פנטזיה להשתרע בחוף, ומצאנו בדיוק את החלום – רצועת חוף צרה יחסית, לאורכה מפוזרות ספות עליהן ניתן להשתרע (בחינם! בתנאי שתזמינו משהו מהמזנון. גם בקבוק סודה זה בסדר), מוצלות בשמשיות, עם ביתני עץ קטנים להחלפת בגדים, בית קפה חמוד ממנו בוקעת מוסיקה יוונית מהפנטת וחבורת צעירים שעושה שמח.
את הערב בילינו כבר בתחנה הבאה בטיולנו – porto heli – עוד עיירה תוססת וצבעונית, שאזור המרינה שלה מלא בעשרות ברים, בתי קפה ומסעדות וחנויות בגדים ומזכרות שמשכו אותי כמו מגנט פנימה. צבעי הפסטל של הבגדים ופריטי הנוי שובים את העין והלב, מוסיקה סוחפת ובליל שפות נשמעים מסביב , גם הרבה עברית, בעיקר מבאי היאכטות שעצרו לעגון במרינה ולבלות אל תוך הלילה על קוקטיילים צבעוניים. בבוקר נפרדנו מפורטו הלי והמשכנו ל- Ermioni כדי לעלות על סירה ולשוט לאי הידרה (Hydra), אשר הכניסה לכלי רכב אסורה אליו ותושביו נעים בו על גבי אופניים או חמורים. השיט היה טיפה קשוח, גלים גבוהים התנפצו על החלונות, אבל 45 הדקות האלה היו שוות לגמרי כשירדנו למתחם הצבעוני של הנמל, שהתנועה בו לא פוסקת. סירות וגם אניות קרוז מעלות ומורידות נוסעים כל הזמן, בתי הקפה והמסעדות מלאים במטיילים. כשטיפסנו במעלה הסמטאות עטפה אותנו תחושה עמוקה של שלווה. הבתים צבועים בלבן בוהק וצמחיה צבעונית מטפסת עליהם, בעיקר הרדופים, שיח שהיה נפוץ מאוד בארץ, נחשב ל"פושט" ונעלם כמעט לגמרי ולא זכרתי שהוא כל כך יפה. גם אבק כוכבים דבק בהידרה, והשקט הקסום שלו משך אליו מפורסמים רבים, בהם ליאונרד כהן, שרכש בית ליד המנזר שמתנוסס על אחת מפסגות האי, נהג להגיע לשם לתקופות ארוכות ולכתוב שם שירים, והשחקנית סופיה לורן, שגרה בהידרה תקופה מסויימת. השיט חזרה היה קל יותר, הים היה רגוע ושמנו פעמינו לעיירה Galatas.
כאן המקום להגיד שמרחקי הנסיעה המתוארים כאן קצרים מאוד יחסית, ובאף אחד מהמקרים, למעט ביום הראשון, לא נסענו יותר משעה-שעה וחצי ממקום למקום, ולפעמים גם הרבה פחות משעה. לכן היה לנו זמן ב-5 ימי טיול, להגיע להמון מקומות ולהישאר מספיק זמן כדי לספוג אותם, כי לא בזבזנו זמן בנסיעות מעייפות.
בגאלאטס (Galatas) לקחנו חדר במלון קטן ומשפחתי - Hotel Papasotiriou (55 יורו ללילה), שנמצא מול הים ושורת המסעדות (במחיר מגוחך, כמו כל מחירי המלונות ביוון), והוא היה עבורנו רק נקודת לינה לקראת ההפלגה, ביומנו הרביעי לטיול, לאי פורוס (Poros). סירת מונית, במחיר של 1.25 יורו לאדם, הביאה אותה תוך חמש דקות לפורוס, שגם הוא, כמו האי הידרה, שייך לקבוצת האיים הסארוניים. ה"מונית" הורידה אותנו בנמל – ובאופן לא מפתיע, גם כאן, מול המון יאכטות מכל העולם שעוגנות בו – פזורים בתי קפה, חנויות בגדים ומתנות ואווירה נינוחה. ממש מעל המרינה מתנוסס מגדל שעון, אליו טיפסנו דרך סמטאות קטנות (ציוריות, אין דרך אחרת לתאר אותן, כמו את כל הסמטאות באיים ובכפרים בהם טיילנו. לרגעים היתה לנו תחושה שאנחנו מטיילים בתפאורה של סרט ותיכף הבמאי יתן לנו הוראות, אבל כך באמת חיים אנשים במקומות בהם טיילנו. הו, הקנאה). הנוף שנשקף מראש הצוק שעליו התנוסס השעון היה נוף פנורמי מרהיב ביופיו של ים כחול, מפרצונים, בתים לבנים שבנויים על שפת הצוק. את שארית היום בילינו באחד החופים אליו הגענו במונית, הפעם אמיתית. על החוף היו מפוזרות ספות, לשימוש חופשי וללא תשלום וגם ללא דרישה להזמין מאחת המסעדות שממול. מוסיקה, מים צלולים ונעימים ואז גילינו שמוניות לא מסתובבות באזור ותפסנו טרמפ עם זוג מקסים שחי באי ולא הבין מילה באנגלית. אז אם אתם מחליטים לעזוב את אזור הנמל לאזור החופים, רצוי לקבוע מראש עם נהג המונית שעת איסוף.
היום החמישי, האחרון לטיולנו, הוקדש לנסיעה איטית בחזרה לאתונה, עם עצירות מפתיעות. הראשונה היתה באתר עוצמתי – מבנה תיאטרון עתיק ובו 15 אלף מקומות ישיבה שהשתמר בשלמותו, בעיר הקדומה אפידאורוס (Epidaurus), עיר שנחשבה למקום הולדתו של אסקלפיוס, בנו המרפא של אפולו, ובה גם מקדש על שמו. התיאטרון הוקם במאה הרביעית לספירה, הוא ממש מעורר התפעלות בגודלו העצום וברמה הגבוהה בה השתמר, וידוע בזכות האקוסטיקה שלו. אומרים שמכל נקודה יכולים הצופים לשמוע את הנאמר מהבמה שבמרכז האמפי, אפילו הצתת גפרור. כמובן שניסינו, ואיתנו עוד 2 משפחות ישראליות שהיו במקרה גם הם במקום. אז לא ממש שומעים, והיינו צריכים להיות הכי ישראלים ולהרים חזק את הקול כדי שנישמע באזור העליון של האמפי. אבל להגיע לקונצרט במקום יכול להיות חוויה מדהימה במיוחד.
ביציאה מאפידאורוס ראינו שלט שסקרן אותנו מאוד והחלטנו לעצור במה שמכונה sunken city – העיר הטבועה. נסענו דרך כפר קטן שהסתיים בשביל גישה לחוף ים כמעט ריק מאדם, עם טברנה ולצידה מרכז קטן להשכרת ציוד צלילה. כמה פסיעות פנימה לתוך המים, ועם שנורקל בלבד, כשהמים בגובה המותניים, אפשר לצוף לתוך עולם אחר, קדום ומפתיע - שרידי בניינים מהמאה ה-12 – קברים, שבילים וחלקי מבנים עתיקים. על האבנים שסביב התנחלנו הרבה קיפודי ים, לכן מומלץ להיכנס עם נעלי ים.
את הקפת לשון היבשה המזרחית של הפלופונז, רגע לפני שהמשכנו לשדה התעופה, קינחנו בבית קפה שיושב צמוד לאחד הגשרים שמעל תעלת הקורינתוס, נקודת תצפית מושלמת לפרידה מחופשה מרגשת ואחרת. מקלידים בווייז Isthmia bridge cafe ובוהים במים הכחולים ובקירות העצומים שמשני צידי התעלה וכבר מתגעגעים.