מדינות יוגוסלביה לשעבר, בעיקר קרואטיה וסלובניה, הן יעדים תיירותיים פופולריים. מבוסניה מתעלמים משום מה. אבל במיוחד לישראלים כדאי לבקר בסרייבו ובמוסטאר. מחכה להם סיור רלבנטי, מרתק ומחכים
כשמבקרים ברצועה הצרה של דרום קרואטיה, והמבט נישא אל הרכס התוחם את הנוף מזרחה, קילומטרים ספורים מהחוף, אי-אפשר שלא לחשוב על "המותניים הצרים" של ישראל ועל הלקחים לגבינו שניתן להפיק מהמצב המסובך בארצות יוגוסלביה לשעבר. כש"גיליתי" את אקס-יוגוסלביה, היא כבר הייתה יעד חשוב לתיירות הישראלית: החוף הדלמטי ואגמי פליטביצה יזרה (שבסביבתם, אגב, החלה המלחמה) שבקרואטיה, כל סלובניה, חלקים ממונטנגרו - אבל לא בוסניה. בחמש השנים האחרונות שמעתי רק על ישראלים ספורים שביקרו בסרייבו. בספר האורחים של המוזיאון היהודי יש מעט מאוד עדויות למבקרים מישראל.
אל תתעלמו מסרייבו וממוסטאר. סעו לשם. הן ערים תיירותיות. של תיירות אחרת, אבל מרתקת יותר מהשגרתית, ומחכימה. אך מי שמבקר בסרייבו ללא ידיעת העבר או ללא התעניינות בו, ייתפס לשלווה, לאווירת הסובלנות, לשגשוג היחסי - ועלול להתרשם בשוגג שהכול שפיר ושהעתיד ורוד.
מי יותר קרוב לאלוהים
מכל מדינות יוגוסלביה-לשעבר, הקורבן הראשי של המלחמה הייתה בוסניה, בעלת הרוב המוסלמי. שק החבטות של סרביה והסרבים-הבוסנים האורתודוקסים ושל הקרואטים הקתולים. הגבולות הנוכחיים משקפים הסדרים מימי שלוט הטורקים. זו, למשל, הסיבה לכך שפרוזדור בוסני צר יורד אל הים, וחוצה את קרואטיה לשניים, כמו עצם בגרון, מצפון לדוברובניק. ממנו עולים מזרחה, בעמק היפה של נהר הנרטבה. מן הגבול הקרואטי למוסטאר והלאה, זו הרצגובינה, שתושביה הקרואטים חולמים על סיפוח ומניפים דגל מרדני בכפריהם, הגובלים בכפרים המוסלמיים. יש כפרים מעורבים, ובתי קברות של הרוגי המלחמה.
בית קברות מכוסה שלג בסרייבו | צילום:
Faruk Gazibegovic, Istock
עצרו לשוטט בסמטאותיו של כפר מוסלמי עתיק, פוצ'יטלי (Pocitelj), שעל צלע הר. מצודה עתיקה, ששוקמה בימי השלטון הטורקי, חולשת על מסגד גדול מאוד, שמגדלו העגול צופה אל צריח השעון הרבוע, המדרסה, בית מדרש מוסלמי, ואל עוד מבני ציבור מימי הביניים ומהמאות ה-16 ועד ה-19. לצד הכביש, ילדים ומבוגרים רוכלים במזכרות ובדובדבנים.
ממשיכים מזרחה. מוסטאר, רק כ-45 קילומטרים מהחוף, היא המעוז המערבי ביותר של האיסלאם באירופה. הפגיזו אותה מההרים סביב. זו העיר היפה בעלת הגשר ההיסטורי המפורסם, מעל לערוץ הנהר העמוק, גשר שגנרל קרואטי ציווה להפציץ ולהרוס שלא לצורך, וששוקם בידי אונסק"ו. צעירים קופצים לנהר מהגשר בעד כמה עשרות אירו שאוספים התיירים. הם קפצו כאות התרסה גם בזמן המלחמה, מגדמי הגשר. צריחי המסגדים מתחרים במגדלי הכנסיות מי גבוה יותר וקרוב יותר לאלוהים. מסיירים בבזאר המזרחי, במסגדים שחצרותיהם הפכו לשוק לתיירים. מאות בתים עדיין ממתינים לתורם. כ-14 שנים אחרי פרוץ השלום הכפוי, אין כסף לשקם.
הגשר על פני המים במוסטאר | צילום:
istockphoto
המשכתי לסרייבו בדרך הררית לצד הנרטבה הרחב ואגמיו, בנופים יפים, לעתים שוויצריים למראה, אבל עם מסגדים. נו, חשבתי, בעוד כמה עשרות שנים, גם במערב אירופה יתנוססו בנוף אלפיני עיירות עם מסגדים: בוסניה פשוט מקדימה את זמנה. זכורים לי המראה והריח של החזרזירים הסובבים מעל לגחלים ליד פונדקים בצדי הכביש, מרחק הרחה מכפרים מוסלמיים. סובלנות, כן, אבל כפויה, שעלולה להתפוצץ כשיעזבו הכוחות האירופיים את בוסניה. סרייבו היא הבירה. אבל לבוסנים הסרבים, ה"רעים" בסיפור, הוענקה "רפובליקה סרבסקה", אוטונומיה שבירתה באניה לוקה.
הבלגן הזה מזכיר קצת, עם כל הזהירות המתחייבת, את פסיפס הגדה המערבית. ולמתבונן לא ינעם. בגדה, הכוח הצבאי מגן רק על קהילה אחת, המיעוט האתני. מה היה קורה אילו הגן על כל הקהילות, כמו הכוח האירופי בבוסניה היום, או על אף לא אחת מהן, כמו האו"ם בבוסניה בזמן המלחמה.
נהר בסרייבו | צילום:
dejan suc, Istock
סרייבו כולה סמלים
לעומת מוסטאר, סרייבו משוקמת היטב. ראיתי רק בית אחד חרב, בסמוך למגדל משרדים חדיש, ובו גם מלון יוקרתי. אולי הושארה החורבה כסמל. כי סרייבו כולה סמלים. קירותיהם של אין-ספור בתים טויחו, אבל עדיין ניכרים סימני הירי שנמשך 1,395 ימים (מאי 1992 עד פברואר 1996). ברוב הבתים, הקירות נפגעו מארבעת הצדדים - הצבא הסרבי ירה מכל עבר.
בחוצות העיר בולטים ה"חראם" (בתי יראה): המסגדים, כמובן, הכנסיות לפולחניהן ובתי הכנסת. זו הייתה עיר בעלת רוב מוסלמי לא מכריע, ובעיקר עיר רב-דתית למופת, ששררו בה, כמו במוסטאר, יחסים בין-קהילתיים מצוינים. הסרבים תקפו אותה במטרה להופכה לעיר נוצרית, אבל במהלך המצור רוב האוכלוסייה הנוצרית הסתננה החוצה, ונשארו רק מי שהזדהו עם עירם ולא עם דתם ונלחמו נגד הצרים. כך שסרייבו היא כיום ב-80% מוסלמית. זה מה שהשיג המצור הסרבי: ההפך הגמור ממה שתכנן. ואילו היהודים, המעטים ששרדו את השואה, ברחו מחשש לפרעות עם הניצחון הסרבי.
הירי היה חסר רחמים. האוכלוסייה ניצלה גישה מוגנת יחסית עד צלע גבעה מול האצטדיון, לקבור את מתיה קבורה ארעית. הסרבים צלפו במשפחות האבלים. התושבים קברו בלילות. הסרבים, מצוידים באמצעים לראיית לילה, המשיכו לטווח. התושבים קברו בחצרות הבתים. עם תום המצור, הועברו המתים אל בית הקברות המאולתר, שהיה לאנדרטה הנוראה של המלחמה. יותר מעשרת אלפים תושבים נהרגו. רובם טמונים שם. אף שרוב הקבורים מוסלמים, נמנעו מאפיון דתו של הנקבר, ובמקום המצבות הכמו-טורקיות והצלבים משתרע שדה של יתדות אבן מחודדות, המכסה את הצלע כמו כרם של גפנים מעוררות זוועה.
האצטדיון "אולימפי", מפני שבו נפתחה אולימפיאדת החורף 1984. כן, שנים ספורות לפני המלחמה הייתה בוסניה מדינה שלווה שאירחה אולימפיאדה במתקני הסקי שעל ההרים הגבוהים שסביב העיר. היום, גבעת המוות היא הנוף שנשקף לעיניהם של יושבי היציע הראשי, כשהם מרימים את עיניהם מהנעשה במגרש.
במשולש באשרצ'שיה (Bacarcija), רובע הבזאר המוסלמי והמסגדים הראשיים, "מוזיאון מלחמה". למעשה, דוכן המציג פריטים מחיי היומיום הקשים של האוכלוסייה, ומהציוד הצבאי המאולתר של מגיניה. את סרייבו כיתרו 260 טנקים, סוללות תותחים ואין-ספור מרגמות, שירו אלפי פגזים ביום, וכן גדודים רבים של רגלים. ומנגד, כלי הנשק שעמדו לרשות המגינים היו, למשל, רובה מיוצר מצינור; החייל קיבל חמישה כדורים, אבל הותר לו להשתמש רק בארבעה.
הצבא הסרבי פרץ בנקודה אחת את קווי ההגנה, הגיע לנהר וערך טיהור אתני בתושבי הרובע שכבש, ונעצר. משהו או מישהו בלם את הסרבים. לא אלוהים, שכהרגלו בקודש הפנה עורף לזוועות; לא המגינים, מתי מעט ונטולי נשק ותחמושת; גם לא האו"ם, שישב בשדה התעופה והעלים עין, ולמען ה"איזון" התעלם גם מהאספקה שזרמה אל פתח המנהרה הצרה שכרו הנצורים (אורכה אלף מטרים, רוחבה הממוצע מטר וגובהה 1.50 מטרים), עורק החיים. המנהרה היא כיום מוזיאון. צעירות מוסלמיות ששאלנו אותן עליו, אמרו שהוא "משעמם". המנהרה מנעה כניעה מחמת הרעב. אבל לא היא שהצילה את העיר. עד היום לא ברור לי מה כן.
רעלה, בירה ויין
בסמטאות באשרצ'שיה, אצל ז'ליו (Zeljo), אוכלים את הצ'וואפצ'יצ'י, הקבב, הטעים בעיר. בכל בתי הקבב חולקים ספסלים ליד שולחנות עץ ארוכים, והתפריט אחיד: קבב עסיסי לפי משקל עם המון בצל בפיתה עבה, נקניקיות מצוינות, יוגורט. לא מגישים אלכוהול. בבית הקפה ממול, בסמטה הצרה שחולפות בה מוסלמיות צעירות בלבוש מודרני לצד דתיות ברעלה, מגישים בירה ויין. הסובלנות חוגגת. בצהרי יום שישי, בחצרות המסגדים, הדרשן דורש מול המונים צפופים. כשהגברים הולכים, מתאספות נשים חינניות ברעלות.
המעוז המערבי ביותר של האיסלאם באירופה. מוסטאר | צילום:
ToolX, Istock
סרייבו הייתה תמיד עיר פתוחה לעולם. בחוברת הצנועה של לשכת התיירות, המציעה סיור של יום באתרי העיר, ליהדות מקום חשוב. המורשת היהודית נחשבת לחלק מהמורשת הלאומית. יהודים הגיעו לעיר לפני אלפיים שנה, אבל תחילת הקהילה הגדולה במגורשי ספרד. הם הביאו עמם פריט, שהוא כיום אחד האוצרות החשובים ביותר של בוסניה: הגדת סרייבו. הודות לתרומות זרות שוכן הספר היקר בחדר אטום, עם בקרת חום, לחות ואור, במוזיאון הלאומי הגדול. ראיתי את ההגדה ממרחק בטוח, כלומר, לא ראיתי כמעט כלום, אבל נוח לי לדעת שהיא מוגנת.
בשואה, בסרייבו שלטו האוסטאשים מזגרב, וכמעט 90% מקהילה של כ-12 אלף נפש, נספו. כיום חיים בעיר כ-700 יהודים, וכשיורד גשם אין מניין בבית הכנסת הראשי. ה"חראם" העתיק, השוכן ברחובו הראשי של הרובע המוסלמי, משמש כמוזיאון יהודי.
בסרייבו עדיין מציינים את המקום שבו נורו, ב-28 ביוני 1914, הארכידוכס פרנץ-פרדיננד ואשתו סופיה בידי מרצח סרבי, האמתלה לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה. ייתכן שזרע המלחמה העולמית הבאה טמון בהסדרים שנכפו על בוסניה לטובת הסרבים, בפרישת מונטנגרו מסרביה הגאה והמוכה שנותרה ללא מוצא לים, בפרישת קוסובו ממנה, בסכסוך היוקד בין קרואטיה לסלובניה על 42 קילומטרים של חוף אדריאטי, ובעיקר, כמו תמיד, בשיגעונות של מנהיגים לעתיד.
