נופי אוגנדה - תכנית אוגנדה (צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס)
ספארי חברתי. אוגנדה | צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס

מחלון הרכב נשקפו אותם מראות מוכרים של אפריקה: אופנועים על תקן של מונית בכל קרן רחוב, שהם הדרך הכי יעילה להתנייד בה - לפחות שלושה על אופנוע - בפקקים של קמפלה, רוכלות בצדי הכבישים, עופות מראבו ענקיים על תקן של ציפורי אשפתות. כמה מכוערת יכולה ציפור להיות? נערות נושאות זרדים וסוחבות מצרכים מהשוק. ואף שאוגנדה משופעת במים, הן נאלצות לשאוב אותם מהמשאבות שלצדי הדרכים ולשאת אותם בג'ריקנים צהובים, תמיד על הראש. אוגנדה אינה אוגנדה בלי הג'ריקנים הצהובים.

תלמידים בתלבושת אחידה חזרו מבית הספר על רקע שקיעה כתומה. אפריקה פועמת בקצב משלה, יפהפייה ואומללה, חושנית ומפחידה, עשירה בעולם חי שאין שני לו ובכל מחצב שאפשר להעלות על הדעת, וחיה בעוני מנוול שהוא מנת חלקם של רבים ובעושר מזעזע שרק מעטים זוכים לו.

היינו בדרכנו למפלי Sipi הגבוהים למרגלות הר Elgon במזרח אוגנדה, על גבול קניה. טיילנו בין שיחי קפה, אותו קפה ערביקה שאוגנדה משתבחת בו אך תושביה כמעט אינם זוכים ללגום ממנו, שכן הוא משמש ברובו ליצוא. ילדה כבת 10 ישבה וקלעה לעצמה זר מעלי בננה, שישמש אותה לנשיאת סלים ודליים על ראשה. על גדת מקווה מים עצרנו מול סצנה יפה של נשים כובסות, ילדים משחקים, פרות רועות וגברים מעבדים חלקות קטנות.

לא רק נהגים וסבלים

תכנית אוגנדה (צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס)
עוד מנופיה היפים של המדינה באפריקה | צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס

יוליוס ומרטין, שני צעירים רזים וגבוהים, שאמם היא בת שבט המסאי בקניה, הדריכו אותנו במטעי הקפה בדרך אל המפלים. אביהם, כך סיפרו, נרצח בידי אנשי שבט צפוני המתפרנסים משוד עדרים. מרטין סימר אותנו בתיאור ברית המילה שעבר כשהיה כבן 16, כמנהג השבטים החיים באזור. הוא סיפר איך ישב עם יתר משתתפי הטקס על האדמה, בעוד אנשי הכפר שרים, מתופפים ורוקדים סביבם. ברגע מסוים הם הובלו לעבר מוט ברזל שנמתח אופקית בין העצים. מרטין אחז חזק במוט, הרגיש איך מוחו נמס מכאב, ולא הוציא הגה. הוא ידע שאם יצעק ויילל הוא יבייש את אמו, יהיה לשיחת הכפר ויתקשה למצוא שידוך. אם יעמוד בגבורה בטקס הבגרות הקשה הזה, יוכרז כגבר, הסביר. כמה עוצמה הייתה גלומה בתיאור התמציתי הזה.

כוח הרצון והרוח היזמית מסייעים למרטין וליוליוס גם במיזם הקפה שהקימו. הם קנו 3,600 שתילי קפה, שתלו אותם בשדה קטן, וכיום הם עוסקים בהדרכת תיירים, בייצור קפה ובמכירתו, ואף מעסיקים במיזם אלמנות מכפרם כדי לסייע בפרנסתן. בהליך מזורז הם הדגימו לנו את הדרך הארוכה שפרי הקפה עושה מרגע שנקטף עד שהוא נמסך במחזור הדם שלנו. הם קילפו בזריזות את פירות הקפה הקטנים והאדומים שנקטפו מעט קודם מהשיח ושלפו מתוכם גרעינים לבנים, הם פולי הקפה. רק אחרי שניקו את הפולים וקלו אותם על מחתה לוהטת, הפולים קיבלו את הצבע החום-שחור המוכר. אחר כך שפכו את הפולים למכתש, אחזו בעלי וכתשו אותם לאבקת קפה ריחנית.

ריח הקפה שבושל בסיר על-גבי מדורה קטנה צבט בנחיריהם של תושבי הכפר, ועד מהרה נקהלו סביבנו כמה מהם. בתוך דקות ספורות ניצתה שם מסיבת ריקודים ספונטנית. בת כמה את, התעניינה הזקנה הנלבבת שבפיה נותרה שן אחת לרפואה. העניין שנשים מגלות בגיל חוצה תרבויות ויבשות. הצעירות שדיברו מעט אנגלית סיפרו עליה שהיא בת 100, או לפחות בת 85. רגע קודם היא עוד הייתה חשדנית ועוינת, ופתאום התרצתה ורקדה איתנו בזריזות של שדה.

נדמה לי שבמגע הבלתי אמצעי שהצלחנו ליצור איתם ועם אחרים טמונים הקסם והנשמה היתרה של הטיול הזה, שנערך במסגרת פרויקט ספארי מעורבות וביוזמת חברת התיירות ספארי קומפני בשיתוף עם עמותת ברית עולם. זה היה שונה מאוד מהספארי הקלאסי בקניה, שאליו יצאנו לפני הרבה שנים עם הבן הצעיר, ושבו המקומיים היו בבחינת נוכחים נפקדים כמעט, שרק נוהגים בג'יפים וסוחבים את המזוודות.

"אחת מהתובנות החשובות בפרויקט הומניטרי שכזה היא החשיבות שבחבירה לארגון מקומי", אמר ד"ר מייק נפתלי, מייסד ארגון ברית עולם והיו"ר שלו, שחבר לקיזיטו. "בניגוד לשיטה הקולוניאליסטית המתנשאת, הפיתוח שלנו נעשה עם המקומיים ובגובה העיניים".

תרפיה באמנות ריאליסטית

את הטיול התחלנו כמה ימים קודם. ירדנו מהמטוס באנטבה עמוסים בחבילות: לפטופים, מצלמות, ספרי אמנות ובדי ציור, בגדים ומשחקים, צעצועים ובקבוקי יין. התרומות האלה נאספו בארץ על-ידי קבוצת המטיילים שלנו למען פרויקטים קהילתיים באוגנדה, חלקם משל ארגון ברית עולם.

כחצי שעה אחר כך הגענו לכפר הקטן נמולאנדה, שאדמתו אדומה וגגותיו רעפים. כאן שוכן מרכז האמנויות מוזה אוגנדה, שאותו הגה והקים ד"ר קיזיטו (Kizito Maria Kasule), מרצה בכיר וראש המחלקה לאמנויות באוניברסיטת Makerere בקמפלה. בן 40 ומשהו, צבעוני וכריזמטי, הוא נחשב כיום לאחד מגדולי הציירים במזרח אפריקה.

קיזיטו היה כבן 10 בסוף שנות ה-70, כשהחלה התקוממות נגד אידי אמין. אביו, שהיה איש ממשל בתקופה שקדמה לשלטונו של אמין, נעלם מחייו, וכמו ילדים רבים אחרים באוגנדה הוא מצא את עצמו ברחוב ופעם אף עמד מול כיתת יורים. לפני כשלוש שנים, כשהתייאש מהמוסדות האקדמיים המשיבים ריקם פני צעירים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל דמי הלימוד, הקים את NIAAD (Negenda International Academy of Art and Design), מעין אקדמיה לאוכלוסיות החלשות. את השטח שעליו הקים את הפרויקט רכש במקור עבור משפחתו, אך תרם אותו לטובת הפרויקט.

עבור נערות ולנערים המשתתפים בפרויקט ושבשבילם נאספו בארץ ספרי האמנות, הצבעים ובדי הציור, האמנות היא תרפיה. ציורי השמן הגדולים התלויים על הקירות מתארים בצבעוניות מתפרצת ובריאליזם אכזרי קרבות ועוני וזוועות מלחמה. ולמרות זאת, המופע שערכו לכבודנו שפע שמחת נעורים, קצב, ענטוזים, תופים, זיעה, משרוקיות, שירה וחיוכים מקסימים. קנינו מהם ומהנשים המבוגרות יותר, המוצאות בפרויקט מעט פרנסה, תכשיטים ססגוניים מחרוזים. מאחת מהן קניתי עגילים שהכינה מסיבי בננה.

בן 4 סוחב משאות בשוק

ילדים נושאים משאות - תכנית אוגנדה (צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס)
ילדים סוחבים משאות בשוק | צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס

במרכז המתנדבים של מוזה פגשנו בנועה ברן, 28, מכפר ורדים, וברומי לוי, 21, מתל אביב, המתנדבות מטעם ברית עולם בפרויקט מוזה, בגן Nazareth, ואפילו בבית הכלא המרכזי של העיר. עבור נועה, קלינאית תקשורת שהגיעה לאוגנדה לחמישה חודשים, הפעילות ההתנדבותית כאן היא הגשמת חלום, ואפילו הוריה כבר אימצו שני ילדים מהגן כדי לתמוך בהם כשיגיעו לבית הספר, ורתמו לעניין עוד תושבים מכפר ורדים.

180 דולר. זה הסכום השנתי שנדרש כדי לאמץ ילד, והוא מספיק למימון מדים, למנת דייסה יומית ולשאר פריטים שילד אוגנדי נזקק להם בבית הספר. נועה סיפרה על ילד בן 4 שלא הגיע יום אחד לגן כי חלה, אך אחר הצהריים היא ראתה אותו סוחב משאות, שהרי אמו מצפה שיעבוד בשעות הפנאי ויסייע לפרנסת המשפחה. רומי מתעתדת לשהות במרכז המתנדבים במשך כשבעה חודשים, כחלק מהטיול של אחרי הצבא. מן הסתם, רוב חבריה מעדיפים לטייל בהודו. "אפריקה לא נמצאת עדיין על מפת התרמילאים הישראלים", חייכה.

כמה מילדי הגן הם יתומי איידס, כאלה ששני הוריהם מתו מהמחלה, ורובם ילדים לאימהות חד-הוריות. הריקודים שהכינו לכבודנו, היצירה המשותפת והמשחקים עמם הצליחו לרגש גם את הקשוחים שבינינו. ציירנו איתם בטושים, ניפחנו בלונים, הדבקנו מדבקות ושרנו. הם החזירו לנו אהבה והתרפקו עלינו כמו גורי חתלתולים רעבים למגע. חברי הקבוצה, יש לומר, פתחו את לבבותיהם ואת כיסיהם, אימצו ותרמו ברוחב לב.

מי האדם ומי הקוף

בערב הגענו ל-Masindi, עיירה במערב אוגנדה, שהיוותה בעבר גשר תרבותי וכלכלי בין מרכז אפריקה לאוקיינוס ההודי. התארחנו ב-Masindi Hotel, המלון הקולוניאלי הראשון שנבנה באוגנדה בשנת 1923, כשבריטניה עוד משלה בימים, עם מאווררי תקרה ומיטות רחבות עם כילות. גם ארנסט המינגווי, הסופר והשתיין, התארח פה, ואף זכה שהבר ייקרא על-שמו.

קופים -תכנית אוגנדה (צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס)
חיים בנעימים. קופים ביער | צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס
עם שחר יצאנו ליער בדונגו (Budongo), מקום מושבם של השימפנזים. הרכבים הרימו אבק דרכים אדום, שבעדו נראו לצדי הדרך בקתות חומר עם גגות קש ועם קני טרמיטים שמזכירים ארמונות דמיוניים. אסירים קשורים באזיקים צעדו במדים לעוד בוקר של עבודות שירות.

דברו חלש, ביקש ג'ון, הריינג'ר המקומי, תוך שהוא מחקה את נהמות השימפנזים. האם היצורים החברתיים האלה, הנחשבים לחכמים ולאינטליגנטים שבין קופי העל, הם תמונת הראי שלנו? ואולי כל אחד מאיתנו הוא הקוף של האחר? פסענו במהירות בין עצי מהגוני אדירי מידות ועצי תאנה שקשה לאמוד את גיליהם, משתדלים שלא להקים רעש מיותר. ואז ראינו אחד, ועוד אחד ועוד, בולסים תאנים, משקיפים על היצורים הנחותים (אנחנו) שם למטה, ומדי פעם משליכים עלינו פסולת פירות. אחד אפילו השתין לעברנו.

כ-600 שימפנזים חיים ביער Budongo, והיות שהאדם צמצם מאוד את אויביהם הטבעיים הם חיים פה בנעימים, ובזכות מוחם המפותח יוזמים מהלכים צבאיים נגד קופי הקולובוס הטעימים, שהם אמנם יפהפיים אך נחותים בהרבה בשכלם. על אחד השבילים שעטה להקה של זכרים משולהבים בעקבות נקבה מיוחמת בעלת טוסיק אדום.

כמו מרבית המקומיים שפגשנו, ג'ון הריינג'ר הוא איש שיחה מאיר פנים, שחלק איתנו בשמחה את סיפור חייו ואת קשייו. משכורתו החודשית, סיפר, היא 220 אלף שילינגים, ועם הטיפים עשויה להגיע ל-350 אלף (כ-110 דולרים). מאשתו הראשונה, שממנה התגרש, יש לו שני ילדים, מהשנייה ארבעה, והוא מנסה לכלכל את כולם.

בני יהודה השחורים

אימי המלחמה - תכנית אוגנדה (צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס)
ציור של אימת המלחמה | צילום: גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס

בביתו של הרב גרשום, בכפר נאבוגויה (Nabugoye) הנמצא בלב אזור חקלאי של קני סוכר, הרים ויערות, פרות ותרנגולות, כבר דלקו נרות שבת כשהגענו. הרב, איש כריזמטי ונואם מוכשר עם אש בעיניים, הדובר גם עברית טובה, ערך קידוש. האם הוא רב? מיסיונר? מטיף אפריקאי? האם זה משנה בעצם? רעייתו מרים, שרק לפני כמה שבועות ילדה את זיוה, בתם התינוקת, כיבדה אותנו בחלה, ואנחנו גמלנו להם ביין קידוש שהבאנו מישראל.

ברוכים הבאים לקהילת AbaYudaya (בני יהודה), שנוסדה בשנת 1919 בעקבות הארה שחווה Semei Kakungulu, מנהיג של הקבוצה האתנית באנטו (Bantu) באוגנדה, ששאף למלוך על מזרח אוגנדה. אחרי שהתאכזב מיחסם של הבריטים גזר על עצמו התבודדות, נשאב לתנ"ך ולאלוהי היהדות, והנחה את קהל מאמיניו לדבוק בתורת משה.
מרגש עד דמעות? מרומם נפש? הזוי? משעשע? כל אחד חווה בדרכו את השבת המיוחדת הזו אצל האביודיה. הרב גרשום תופף באגרופו בקצב וכל הקהילה נענתה לו בזמירות שבת בהרמוניות אפריקאיות ערבות המושרות בעברית ובלוגנדה, היא השפה המדוברת באוגנדה. בבית הכנסת - מבנה לבנים גדול ופשוט יחסית, עם ארון קודש, ספרי תורה וסמלי מנורה ומגן דוד - ישבו בצד ימין גברים בטליתות ובכיפות, ובצד שמאל נשים וטף בבגדי חג, בלי מחיצות ועם שמחה בלב. גם הנשים הוזמנו לעלות לתורה, כשוות בין שווים.

בתום התפילה, תחת עץ גדול כמו בכל כפר אפריקאי, ישבו בני הקהילה ודנו בחברותא, בנימוס מופלג ובכמה לשונות מקומיות בפרשת השבוע, היא פרשת משפטים. הרב נשא דרשה על מכירת בנות על-ידי אביהן לחתן המיועד. האם נכון לשלם מוהר, הקשה, האם לא עדיף שאישה תרכוש מקצוע מכובד ולא תיחשב לרכושו של בעלה? הרי לכם העצמת נשים במקום הכי לא צפוי שיש.

בדרך חזרה למלון סיפר אדי, המדריך המקומי, על הזוגיות מחוץ למסגרת הנישואים הנפוצה מאוד באוגנדה. המוהר הנדרש מהחתן המיועד הוא כה גבוה - לפחות פרה אחת אם לא חמש ויותר - שצעירים רבים אינם יכולים לעמוד בו ועוברים לחיות ביחד מבלי להינשא.

ספארי צדק חברתי

באחד הימים יצאנו לשיט של אחר הצהריים על הנילוס הלבן, עורק חיים שמקורו בימת ויקטוריה (יותר נכון בנהר Luvironza במדינת בורונדי, הנשפך אל ימת ויקטוריה, אך זה כבר עניין של סמנטיקה פוליטית). בבוקרו של אותו יום, אחרי זריחה יפהפייה על הנילוס, יצאנו לספארי בשמורת Murchison. באפריקה כמו באפריקה, ראינו ג'ירפות, המוני היפופוטמים, פיל עצום שנפנף באוזניו הענקיות כדי לצנן את גופו, עיטי דגים, שתי לביאות רעבות, Uganda Kob (האנטילופה הלאומית של אוגנדה), חזירי יבלות ועגורי כתר הדורים.

השיט על הנילוס, שעל גדותיו הבוציות צומח גומא הפפירוס, הוא שיעור מאלף על טבע, גיאוגרפיה, היסטוריה והחיים באפריקה של היום. כמה רחב פה הנילוס ואיזה מארג חיים מתקיים בו: אווזי ענק, חמולות של סוסי יאור (היפופוטמים) על גוריהם וטפם, אנטילופות ענק, בבונים שובבים, פילון קטן עושה מקלחת, חסידות נודדות, שלא לדבר על הקרוקודילים, אותם תניני ענק, שהם חלק בלתי נפרד מנוף הקדומים הזה.

שאלתי את חברי הקבוצה מישראל, ברובם בעלי מקצועות חופשיים מהשדרה המרכזית של העם היושב בציון, מה מניע אותם לתרום לילדים באפריקה דווקא, והאם עניי עירך אינם קודמים. השאלה הציתה דיון נוקב בשאלה מדוע הפסקנו להיות מדינה פילנתרופית כפי שהיינו בשנות ה-60, כשמדינת ישראל הייתה ענייה בהרבה, ולמה תמיד נדמה לנו שהצרות שלנו הן הכי בעולם ושהעולם כולו נגדנו. "היכן כל הערכים היפים שהיהדות המציאה?", תהתה אחת מחברות הקבוצה. "ולאן נעלמו החמלה וההתייחסות לאחר? הרצל ואף בן- גוריון חשבו אחרת, אבל בדור הזה, אם משיקולים גיאופוליטיים ואם בשל המנהיגות שלנו, ישראל נוהגת כמו סוציומט עם קבלות".

"אנחנו לא משלים את עצמנו", אמר עינב לוי, מנהל פרויקט ספארי מעורבות חברתית. "לא באנו לשנות, אך אולי מעט לתקן, לתרום ולקשור קשרים בגובה העיניים. לצערי, הסיכוי לרתום את הציבור הישראלי לפרויקטים הומניטריים מעבר לים הוא כמעט אפסי כיום. על כן יזמנו ניסיון ראשון מסוגו, כך נדמה לי, שמחבר בין ספארי של בעלי חיים לפרויקטים חברתיים".

אז איך גורמים לתייר מישראל להסתכל על אפריקה לא רק מחלון הג'יפ, אלא לחוות אותה גם מתוך מעורבות חברתית? "החיבור שלנו עם ברית עולם נוצר בדיוק לשם כך", אומר נאור מורג, מנכ"ל חברת ספארי קומפני. "ברמה העסקית המטרה היא שהפרויקטים שלנו ייצרו רווחים שיופרשו לטובת מימון הפעילויות של ברית עולם בקהילות מקומיות באפריקה. זהו חיבור מיוחד שעוד לא קרה בארץ, ושמטרתו לעודד אצל הישראלים רצון לתיקון עולם, ללא מירכאות. אף שאנחנו איננו ארגון ללא כוונת רווח אלא עסק לכל דבר, היוזם פרויקטים תיירותיים באפריקה, אני רואה את עצמנו כדור החדש של יזמות חברתית ברמת הקיימות, ששואף להשאיר גם סוג של חותם. העולם לא נגמר בגבולות ישראל, ואם ניתן יותר, אולי גם נקבל יותר".

>> נופשים קבלה: ענף תיירותי משגשג