מאז שהייתי ילדה דמיינתי את קובה כמקום אקזוטי ויפהפה, שטוף שמש ומלא בסלסה וסקס אפיל. מסוג המקומות שאפילו הזיעה שניגרת בהם מלאה בחן. כל זה גרם לי לקפצץ באופן טיפשי ברחבי הדירה שלי אחרי שקניתי כרטיס לשבוע בקובה – שהיה אמור להיות השיא של חופשה בת שלושה שבועות במקסיקו. קובה הייתה אמורה להיות המקום הכי מגניב שאני יכולה ואמורה להגיע אליו, אבל כטיבם של דמיונות שמבוססים, רובם ככולם במקרה הזה על כתבות פרופיל צבעוניות מעוטרות בתצלומים יפיפיים של מכוניות אמריקאיות קלאסיות וישנות רצח, הם התבררו כאשליות.
באופן כללי, ויסלחו לי הנוגעים בדבר, מרבית הכתבות שתמצאו במדורי החופש והתיירות יהיו חיוביות ועתירות סופרלטיבים. זה קורה בגלל מספר סיבות. האחת, מעטים האנשים שיהיו מוכנים להודות או להצהיר בריש גלי שהטיול שהם טסו אליו במיוחד והשקיעו בו הון תועפות, היה בסופו של דבר לא משהו. והשנייה, היא שבשונה מפלטפורמות ביקורתיות כמו ביקורת מסעדות או ביקורת מוסיקה, ביקורת שלילית על טיול בחו"ל היא לא משהו שנתקלים בו באופן רגיל. ולמה? כי אם החלטת כבר לטוס למקום כלשהו אתה מתעניין כקורא מטבע הדברים במה יש לראות, לטעום או לעשות שם ולא במה רע שם. וגם כי רבים מהיעדים שעליהם מתפרסמות ביקורות במדורי תיירות וחופש, עולים במסגרת טיסות ממומנות מראש על ידי משרד יחסי ציבור כלשהו, מה שגורם לכך שאת הצדדים השליליים של הביקורת דוחקים תמיד לפינה מטעמי אינטרסים ותחושת מחויבות של הצד המקבל.
גל כתבות פראי שכזה, שמכתיר את קובה פעם אחר פעם כיעד נחשק שאתם לא רוצים לפספס, שוטף את אמצעי התקשורת בחודשים האחרונים. בחודש שחלף מאז שבתי משם נתקלתי בלא פחות מ-3 כתבות בפלטפורמות שונות (ומכובדות) שמהללות את הביקור ביעד האקזוטי "שמחזיר אותך 50 שנה אחורה". לכתבות הללו נוספו גם כמה וכמה טלפונים של חברים ומכרים שרצו לברר איך היה דווקא בקובה, שהייתה יעד משני יחסית בטיול, כי הם שוקלים לטוס. לנוכח כל אלה לא יכולתי לסתום יותר - הגיע הזמן לנפץ את הבועה סביב הטרנד ולהגיד מבלי להתבייש שקובה היא לא מה שעושים ממנה. ממש לא.
אי אפשר להגיד שהכול היה רע. רחוק מכך. הנחיתה שלנו בהוואנה הייתה סבירה בהחלט. טוב, חוץ מתור ארוך במיוחד בדוכן הבודד להמרת כספים בשדה התעופה (בו כל מי ששיחד את השומר בשטר כמה שיותר גבוה זכה לקדימות), וגם ההגעה לדירה ששכרנו בהוואנה וייחה (הוואנה הישנה) הייתה מהנה באופן יחסי. אבל הרשו לי לחזור לרגע אחורה. המבקרים בקובה או אלו המתכננים להגיע אליה בוודאי יודעים כי המדינה מציעה מספר מוגבל מאוד של אפשרויות לינה. האחת, מלונות מעטים שקיימים כבר מעל 50 שנה (ולא בדיוק עברו תהליך מודרניזציה מאז) ויקרים בטירוף (לכל הפחות מאתיים דולר ללילה). השנייה, קאזה פרטיקולר - מעין גסטהאוסים בבתים של אנשים פרטיים מהם משכירים חדר סביר יותר או פחות תמורת מחיר ממוצע של כ-30 דולרים ללילה.
העובדה שקובה הפכה ליעד כה לוהט בשנה האחרונה, הופכת את ההזמנה של מקום לישון בו הרבה זמן מראש לקריטית. אנחנו הזמנו כחודש לפני הטיסה מקום בקאזה פרטיקולר שהבטיחה לשלוח לנו גם הסעה משדה התעופה והרגשנו נהדר עם עצמנו. עד לרגע בו יום לפני הטיסה שלחה לנו בעלת הקאזה מייל מתנצל בו היא מסבירה כי המדינה פשטה על ביתה ומצאה בו כמה דברים שאינם עמדו בתקן. היא התנצלה והעבירה אותנו לחבר שלה בשם ראול, שלו דירה שיכולנו לשכור תמורת אותו המחיר - חידוש שהותר על ידי הממשלה הקובנית לאחרונה, Airbnb פידל סטייל.
מטבע אחד לתיירים, אחד למקומיים
לא נותרה לנו הרבה ברירה (בשלב הזה להתחיל לחפש קאזה חדשה היה פחות או יותר בלתי אפשרי) והסכמנו. הגענו לדירתו של ראול, שהתברר כאיש חביב במיוחד, ושקענו לשיחה אתו ועם אשתו בה הם הסבירו לנו את חוקי המדינה. מה שלא מספרים לכם כנראה לפני שאתם טסים לקובה הוא שמדובר במדינה יקרה להחריד. לתיירים. כמובן שלתיירים. בעוד המטבע המקומי, שנקרא CUP או, פזו קובני, הוא מטבע כמעט נטול כל ערך, המטבע של התיירים, שנקרא CUC, הוא שווה ערך לדולר (ו-24 CUP). התבלבלתם? גם אנחנו. החלוקה הזאת למטבעות מקומיים ומטבעות תיירים היא הפתח הראשון להבנה שמרגע זה ואילך, רצוי לכם להיות דרוכים עם הכסף שלכם. כי מדינה שיש בה מטבע אחד לתיירים ואחד למקומיים היא מדינה שיש לה מה להסתיר. מדינה שרוצה להפוך את התייר בה לשונה ופתוח לניצול.
עוד בערוץ החופש:
- האם אפשר להישאב אל השירותים במטוס?
- איך זה לישון בצימר של 2,000 שקלים ללילה?
- חופשה + הופעה: ככה תעשו את זה בזול יותר
נמשיך ברשותכם, בנושא הכלכלי. כמדינה הארד קור סוציאליסטית, שהחיים בה נותרו פחות או יותר כפי שהיו כשקובה וארה"ב היו עוד BFF's, את הכסף כאן תוכלו להמיר או להוציא רק בבנק רשמי. כספומטים? יש אולי שניים, והם עובדים רק עם כרטיסי משיכה מקומיים (תאמינו לי, כי כשניסיתי להכניס את הוויזה הבינלאומית שלי לאחד מהם בעצתה הנאמנה של מנהלת הסניף, המכשיר בלע אותה ללא שום אזהרה). הבנק ברחוב שלנו, היה בבניין מרהיב שככל הנראה היה בעבר מקום ראוי בהחלט והולאם לטובת המדינה, שפיזרה בו ריהוט זול והותירה אותו מיותם מחן וממיזוג אוויר. כבר החלטתם לטוס? כדאי מאוד שתכירו את המיקומים של הבנקים סביבכם, כי מדובר במקום שתבלו בו המון זמן במהלך הטיול. לא רק אתם רוצים להוציא כסף, גם כל התושבים המקומיים ומאות התיירים שמגיעים לקובה.
בין המתנה בתור בין בנק אחד למשנהו ברחבי הוואנה, הצלחנו לשלב גם טיול בחלק ההיסטורי של העיר וגם בחלק החדש והעשיר יותר שלה (שהיה מתורבת בהרבה מההיסטורי, ותיירותי פחות). שיחות עם ראול ורשימה שהכנו מראש הובילה גם למספר קטן של מסעדות וברים מקומיים שהאוכל בהם ראוי (האוכל בקובה דל במיוחד ומדובר בתרבות אוכל לא מאוד מפותחת). חלק מהמקומות האלו אפילו היו מגניבים ומיוחדים (אם כי יקרים פי כמה מכל מה שנתקלנו בו במקסיקו). המטבח הקובני מבוסס על אורז, שעועית שחורה וחזיר. בחלקים בהם לא זיהמו הקובנים את חוף הים שלהם ניתן לעתים גם למצוא פירות ים ודגים טריים (רוב מה שיש במסעדות הוואנה הוא קפוא ולא מקומי).
אבל, עד כמה טעים יכול להיות אוכל במדינה שהמצרכים בה נמכרים בחנויות ענק ריקות כמעט לחלוטין מסחורה? בכל פעם שהיינו נכנסים למה שקוראים בקובה "קואופרטיב" (שהוא סופרמרקט מקומי) נותרנו בוהים עצובים בוויטרינות עצומות שמכילות סוג אחד של גבינה וסוג אחד של נקניק (מהם מרכיבים גם את הכריך הקובני המפורסם, שהתברר כטוסט נקניק מעפן למדי), ערימת סוכריות במארז בודד ואותן סוכריות בדיוק במארז משפחתי. אה, וגם המון רום, חלקו הגדול מזויף.
מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון
העוני הזה שמשפריץ עליך מהחנויות הוא כלום לעומת הרחובות עצמם. הקובנים חיים במציאות אכזרית במיוחד שבמסגרתה הם נעולים במדינה שלהם (אין להם כסף לצאת ממנה) ונאלצים לתקשר עם העולם החיצון כמעט בלעדית דרך תיירים בלבד. העוני שהולך ומעמיק במדינה מדי שנה, הופך את התקשורת הזאת לבלתי נסבלת כמעט. המציאות מביאה את הקובנים להביט בתיירים כעל ארנקים מהלכים. כתוצאה מכך הם לא יהססו לשקר, לרמות, ולנסות למכור לך כל מה שהם יכולים בעבור שטר כסף. כל מספר צעדים שלקחנו ברחובות הוואנה התיירותיים יותר לוו בהצעות וסיפורים. להסתובב בשקט זאת כמשימה בלתי אפשרית. האם אנחנו צריכים מונית? מעוניינים במופע סלסה במועדון לילה? רוצים סיגר קוהיבה שהוגנב מפס הייצור באופן לא חוקי? הרכבה על אופניים? או אולי כרטיס אינטרנט?
כן, כרטיס אינטרנט הוא אחד הדברים המסופסרים ביותר בקובה. מדינה שבה יש כ-30 נקודות Wifi בלבד, עליהן נלחמים כל התושבים והתיירים גם יחד. קבוצות של נערים צעירים רוכשים את הכמות המוגבלת של כרטיסי האינטרנט שמשחררת ספקית התקשורת הבלעדית של המדינה, ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר תמורת רווח. את נקודות האינטרנט הבודדות הללו תזהו על ידי קבוצות ענק של אנשים שיושבות על הרצפה או על כיסאות שהביאו מהבית בנקודות ציבוריות כמו פארקים או בסמוך לבתי מלון גדולים, ורצים מנקודה לנקודה כדי לאתר קליטה. רבבות, עם המחשבים הניידים שלהם, משוחחים עם קרובי משפחה בגולה או מתחברים לחשבון הפייסבוק בעבור שביב תקשורת.
תמיד מהללים את קובה כמקום שאפשר להרגיש בו את העבר. כי לכאורה שום דבר בה לא השתנה והכל נותר שליו, יפה ופסטורלי. אבל קובה כן דווקא השתנתה. וכך גם האזרחים שלה, שמחפשים בנרות את החיבור לקדמה והבריחה מהעוני. אלו רק התשתיות והמדינה שנותרו מיושנות, עם בניינים שפעם היו שיא הפאר והיום נראים גרוע יותר מהבניין המתפורר משנות השלושים שאני גרה בו בתל אביב, והכבישים שעליהם ממשיכות לנסוע במהירות אפסית המכוניות האמריקאיות המשופצות, שבניגוד לתמונות הפסטורליות, יוצאת מתוכן כמות בלתי נסבלת של גזים מזהמים, שהופכים את הנשימה לטרחה בלתי נסבלת. מבחינתי, עד שקובה לא תדביק את הפער הזה בין מה שהתושבים שלה רוצים והפוטנציאל האדיר שיש בה להיות יפיפייה אקזוטית אמיתית, למה שהיא מסוגלת לתת, אין לה גם מה להציע לתיירים.