מאצו פיצו (צילום: חדשות 2)
אחת הערים השמורות מתקופה האינקה. מאצ'ו פיצ'ו | צילום: חדשות 2

כשהתחלתי ללמוד מיד אחרי הצבא הבטחתי לעצמי שאת הטיול הגדול לדרום אמריקה עוד אעשה. אם לא בבת אחת אז בחלקים... עכשיו אני מקיים. לאט-לאט, אבל מקיים. הפעם הגיע תורה של עיר האינקה האבודה, מאצ'ו פיצ'ו בפרו. להלן קטעים מיומן המסע.

היום ה-1: גשם בשער השמש

שש בבוקר. סיימתי את הארגונים ואני יוצא לדרך האינקה (Inca Trail) מהעיר קוסקו, פרו. רכבת ה-expedition היא רכבת עם חלונות גדולים במיוחד וכן חלונות בגג כדי לאפשר לנוסעים ליהנות לא רק מהיעד אלא גם מהדרך. הרכבת נוסעת בעמק ליד נהר הארובמבה, שבאזור זה הוא שוצף וגועש במיוחד. אני כמובן לא שוכח לתת לצוות נייר מסודר שהוכן מבעוד מועד, שאומר כי מחכה לי מדריך בקילומטר ה-104 ושם אני צריך לרדת. אחרת הרכבת פשוט חולפת על הנקודה הזו, וממשיכה בלי לעצור. הנוף מדהים. ברקע מוזיקה מקומית מכלי נגינה מסורתיים, וצפירה של הרכבת בכל כמה מאות מטרים מסמנת לחקלאים לזוז מהמסילה.

בקילומטר ה-104 הרכבת עוצרת. אין תחנה ואין כל סימן מיוחד. אני היחיד שיורד, והרכבת ממשיכה ומשאירה אותי כמעט לבד בג'ונגל. אין קליטה סלולרית, כך שהטלפון הופך למצלמה בלבד. מרחוק אני מזהה את המדריך שלי, שאותו היכרתי אתמול אחרי הצהריים בקוסקו.

אנחנו עולים ועולים בדרך האינקה. אנחנו חולפים בתור להריסות העיר צ'קצ'במבה (Chacchabamba). הנהר שלמטה עדיין גועש אבל רחוק מאוד. מצד שני, גם הפסגה עדיין רחוקה. בני האינקה בנו דרכים מסודרות בין הערים השונות, ולאורכן תחנות עצירה עם מקומות לינה ועם מבנים לפולחן. התיאור נשמע יבש, אבל בשטח זה נראה מדהים. אנו ממשיכים בטיפוס ובהליכה על שולי ההרים עוד שעות ארוכות. הנוף עוצר נשימה

מסלול האינקה -הדרך אל העננים (צילום: עופר שפירא, גלובס)
הדרך מתפתלת בין עצים ומפלים. דרך האינקה | צילום: עופר שפירא, גלובס
מהגובה שאליו טיפסנו, מסילת הרכבת נראית כבר קטנה כמו רכבת צעצוע. אגב, הרכבות על הקו הזה נעות עד שעה מסוימת מכיוון קוסקו למאצ'ו פיצ'ו, ובשעה מסוימת מתחילות רכבות על אותה מסילה לנוע בכיוון ההפוך.

אחרי שעות של הליכה אנו רואים מולנו את העיר וויניי ויינה (Winayhuayna), שבני האינקה נתנו לה את השם שמשמעו בקצ'ואה אורכידאה. העיר מוקפת בטרסות לחקלאות שהופכות את ההר למעניין ולמסתורי. האינקה גילו שהטמפרטורה שנוצרת הודות לשמש ולרוח בטרסות התחתונות שונה באופן מהותי מזו שבטרסות העליונות, ולכן התאימו גידולים חקלאים שונים לטמפרטורה הרצויה. כל שכבה על ההר יועדה לסוג שונה של גידולים חקלאיים. הדרך מתפתלת בין עצים ומפלים. אוויר מרענן ואווירה שמימית. איזה כיף. ברוכים הבאים לוויניי ויינה. הדרך ארוכה, ועוברת בחלקה דרך יער עננים.

אנו מתקרבים לאינטיפונקו (שער השמש). משום מה דווקא מתחיל לטפטף גשם. כיאה לעיר אינקה טיפוסית (כמה שהמילה מתאימה פה), צריך לטפס מאה מדרגות כדי לראות את השער ועוד מאתים אחר כך. כל מדרגה גבוהה בעשרים סנטימטרים מהתקן. השד יודע איך נשאר לבני אינקה כוח לחקלאות אחרי כל המדרגות האלה. הגענו לאינטיפונקו. מאצ'ו פיצ'ו לרגלינו. מה אפשר לומר? מולה ניצב מונטייה אלגרה (ההר השמח). גם אני.

קשת בענן ענקית נגלית מעל מונטיה אלגרה. וואו. השעה חמש וחצי כשאנחנו מגיעים ליעד הסופי להיום, ובכך מסיימים את המסע שהחל בשעה שש בבוקר בקוסקו. למקום קוראים אגווס קליינטס (Aguas Calientes) על-שם המעיינות החמים שיש במקום. לא תנחשו מה אני הולך לעשות עכשיו.

היום ה-2: בדרך אל השפיץ

עמק קרוספטה - הדרך אל העננים (צילום: עופר שפירא, גלובס)
העמק הקדוש. אזור קרוספטה | צילום: עופר שפירא, גלובס

הדרך של היום מתחילה באגווס קלייטנס. חולפים על גשר מעל האורובמבה ומטפסים במדרגות ההר לכיוון מאצ'ו פיצ'ו. נשמע קליל? אז זהו, שלא. יש פה איזה מאה אלף מדרגות בגבהים שונים, שמצריכות לא רק כושר גופני אלא גם עצבי ברזל (וגם חולצה להחלפה שיש לי בתיק).

למרות מזג האוויר הקריר (בגלל הגובה) אחרי עשרת אלפים המדרגות ראשונות אני כבר מטפטף כמו צמחיית הג'ונגל שבתוכה אנחנו עולים. אנחנו עולים ועולים, וגם השמש עולה והצמחייה מתמעטת. עוד מאמץ קטן ו...בינאוונידוס (ברוכים הבאים) או מאצ'ו פיצ'ו.

הירם בנגהם (Hiram Bengham) היה מרצה להיסטוריה באוניברסית ייל כשהגיע בשנת 1911 לאזור בחיפוש אחרי העיר האחרונה של האינקה, בילקבמבה. אל העיר הזו, כך סיפרו כתבי ההיסטוריה של האינקה, הביאו בני האינקה את כל אוצרות הזהב והאבנים הטובות שהוציאו מערים אחרות שמהן ברחו עם הכיבוש הספרדי. בני המקום לא ידעו (או לא רצו לומר) איפה בילקבמבה, אבל הצביעו על ההר ממול, ואמרו לו שגם על ההר ממול, שהיה מכוסה אז בצמחייה צפופה, הייתה אחת הערים הגדולות של האינקה. אחרי ניקוי הצמחייה התגלתה אחת הערים המפוארות והשמורות מתקופת האינקה, כמעט כפי שהייתה בעת שננטשה במאה ה-15. לימים הוכרזה מאצ'ו פיצ'ו על-ידי האו"ם כאתר שימור עולמי (כן, זה והעיר הלבנה של תל אביב...).

אחרי סיור אינטנסיבי במקום אני מתייצב בשער של הוויינפיצ'ו (huayanapicchu), שזה ההר הגבוה עם השפיץ שרואים בתמונות של המאצ'ו פיצ'ו. אני מסתכל על הגובה וחושב כמה זמן מסאג' אצטרך אחרי זה כדי להחזיר את שרירי הרגליים שלי לכשירות. במבט מלמטה גם לא ממש מובן איך עולים על השפיץ הסלעי הזה. אבל אני רחוק מלהיות לבד, ויש תור ארוך (וכרטיס נפרד שנרכש מראש, לפי שעה) לאטרקציה הזו. למעשה התור ארוך כי מווסתים את הקהל שנכנס, כדי שלא יצטופפו בשפיץ הזה יותר מדי אנשים (כמאתיים נכנסים במשמרת ראשונה החל בשבע בבוקר, ועוד מאתיים נכנסים בתיאום עם היציאה של הקודמים החל בעשר).

נכנסתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מסכימים לעלות את הדרך הזו בטיפוס בשביל צר מעל תהום (אין לזה שם אחר). הנוף מדהים לאורך כל הדרך, אבל המדרגות של הבוקר נראות כמו סטפר ישן ליד הדרך הזו; או כמו שתיארה את זה בריטית שחלפה לידי: It's pretty bloody hard!

ככל שעולים יותר, המדרגות מסודרות פחות, והופכות למעשה לערימה של סלעים מסותתים. לצד חלקם יש כבלי ברזל לאחיזה ולסיוע בטיפוס ובירידה. לעתים צריך להיעזר בידיים. כשמתחיל לטפטף (לא אני, גשם) העסק נהיה כבר ממש מטורף.

מנוחה קלה בפסגה התחתונה. כמה תמונות של העמק המדהים שמקיף את ההר הזה, וקדימה ממשיכים. כדי לעלות לפסגה העליונה צריך להתכווץ ולעבור דרך מערה. הפתח צר, ואני מוריד את התרמיל כדי שאוכל להשתחל פנימה מהצד האחד והחוצה מהצד השני. עוד כמה עשרות מדרגות אינקה (קטן עליי בשלב זה של הקרבה לשפיץ), עוד מעבר סלעים, סולם(!) ו... ווואאוו, אני על השפיץ!

המראה משגע, ההרגשה נפלאה. זה משהו שעושים פעם בחיים, וזה היום. אבל כמו תמיד בטבע, אני רואה מפה היטב למרחוק שיש פסגות גבוהות יותר שלא ראיתי מלמטה, ואני לא אגיע אליהן.

היום ה-3: באופניים בעמק הקדוש

התוכנית של היום היא טיול אופניים ב"עמק הקדוש". כשאני רואה את האופניים שהמדריך מעמיס על רכב ההסעה, אני חושב לעצמי שחבל שלא הבאתי את האופניים שלי מהבית. כמה שעות אחר כך, כשאראה מה האופניים האלה עוברים, אבין כמה טוב שהאופנים האלה לא שלי.

הריסות העיר צ'קצ'במבה -הדרך אל העננים (צילום: עופר שפירא, גלובס)
הריסות העיר צ'קצ'במבה | צילום: עופר שפירא, גלובס
רכב ההסעה לוקח אותנו דרך ההרים שמעל קוסקו אל העמק הקדוש. באזור קרוספטה (cruspata) אנחנו עולים על האופניים ומתחילים לדווש. מזג האוויר משתנה ללא הרף. שמש, גשם, שוב שמש, חם, קר, אבל אני מצויד כמו שצריך, וזה ממש כיף. אנחנו עוברים בעמק בין הרים נפלאים, חולפים ליד חיות במרעה וחקלאים שמעבדים את השדות. זה נשמע אולי כמו ארץ הטלטאביז, אבל זה באמת יפה, ואי-אפשר להגיע לכאן ברכב.

אחרי חצי שעה האופניים נראים כמו איסוזו טרופר אחרי טיול בוץ. אני מוכן להישבע לעצמי שהיה כתוב במדריך שרוב הדרך הזו בירידה. ובכן, החצי השני של האמת הזו הוא ש-40% הם בעלייה, בזווית, ומזל שלא ארזתי יותר בתרמיל הגב שלי כי פשוט הייתי נופל אחורה. אה. והמהלכים לא תמיד פועלים. אם ממש דחוף להחליף מהלכים אפשר לעצור ופשוט להזיז את השרשרת ביד.

כך או כך, המאמץ מצדיק את עצמו. לאחר שעות רכיבה אחדות אנו מגיעים לשערי מוריי (Moray). במוריי האינקה ניהלו מעין מעבדה בוטנית, לבחינת ההתאמה של הטמפרטורה לגידולים החקלאיים השונים. את המחקר הזה הם עשו באמצעות טרסות עגולות, שיוצרות מעין מכתשים שנבנו במפגשים בין ההרים.

בעמק השכן רואים כבר את הגשם מתקרב. אצלנו עדיין שמש. אנחנו ממשיכים לדווש לכיוון מרס ((Mares. חלק מהעליות (רובן) קשות בטירוף. חלק גדול מהירידות צריך לעשות בעמידה על הפדלים כדי שהכיסא לא ייכנס לך במעיים מרוב קפיצות.

העיר ווייני ויינה -הדרך אל העננים (צילום: עופר שפירא, גלובס)
העיר ווייני וויינה. עיר עתיקה ומדהימה, מוקפת טרסות חקלאיות | צילום: עופר שפירא, גלובס
הרחובות בעיר מרס ציוריים ואותנטיים אך מוזנחים להפליא. השמש משחקת עם ההרים שסביב. בחלק מהמקומות כבר צל. הכפריים עולים מהשדות עם השוורים והחמורים ועם היבול של היום. כמה שהמקום הזה מדהים ושקט. עוד עלייה מוטרפת. עוד ירידה מהירה. זה לא נורמלי. אגב, בזוויות האלה, ברקס קדמי אחד חזק מדי - ואתה עף לתהום כמו במופע של רד בול.

נראה לי שהמדריך שלי מתחרפן מזה שאני עוצר בכל כמה דקות לצלם, אבל האזור ממש מדהים, הנוף משתנה בכל דקה, ואני מנסה לחשוב מה עושים כדי שזה יישאר לי בראש. אני מודה שאני חי מזה. עוד עלייה ועוד ירידה, שרק בעמידה ובעיניים עצומות אפשר לעשות (איזה כיף), עוד עיקול. ואז נגלית העיר העתיקה של מרס. וואוו.

לפני מאות שנים גילו פה שהמים הנובעים מהאדמה הזו הם מלוחים, ולכן הקימו מפעל שלם לייצור מלח - סלינרס (salineras). המנגנון פשוט ביותר: ממקור הנביעה המים מוזרמים במערכת של תעלות (פרימיטיביות) למאות בריכות אידוי, המים מתאדים ומשאירים את המלח, וכמו במפעלי ים המלח, את המלח שמצטבר אוספים ומוכרים. אגב, כאן, בניגוד למפעלי ים המלח, הפועלים לא עובדים בשביל איש עשיר אחד שמתעשר עוד יותר - הכסף הולך לקהילה כולה, שמתפרנסת מזה.

ממשיכים בירידה מהירה (טיסה) ממרס לכיוון העמק, וחולפים בתוך נוף. נו, חבל על הזמן. חבל לי שאין לי מצלמת ראש כזו שמצלמת פשוט הכול.בחמש אנחנו מגיעים לנהר האורובמבה, שהוא האבא של כל האזור.

מנופי למרס - הדרך אל העננים (צילום: עופר שפירא, גלובס)
מנופי למרס. אזורים כפריים עם שדות, שוורים וחמורים | צילום: עופר שפירא, גלובס
שיירה של שוורים חוצה את הגשר בדיוק כשאני מצטלם במעבר על הגשר. למי יש זכות קדימה? הם צועדים בשיירה, אבל בהחלט בחופשיות. אני מקווה שהם אכלו היום. אני לא ממש.

אנחנו מדוושים לאורך הכביש עד לעיר אורובמבה. הכול נראה כזה בסיסי, אבל עם חן דרום אמריקאי. אנחנו חולפים ליד חתונה מקומית, המוזיקה מרקידה את כל העמק, וכולם צוהלים. זה מה שמכנים במקורות שמחת עניים. אמיתית. כמעט הצטרפתי למסיבה (אבל המדריך קצת לחוץ לתקתק, כי השעה מאוחרת).

חמש וחצי בערב, אנחנו מגיעים לתחנת האיסוף בעיר אורובמבה, מעמיסים את האופניים על גג הרכב וממריאים לכיוון קוסקו. באה מנוחה ליגע.

היום ה-4: פולחן השמש, אז והיום

אני ממתין ליציאה, והנה מגיע בחור עם חזות של קאובוי שמנמן ועיניים ממזריות שאומרות "סמוך עליי, הכול בסדר", כובע בוקרים על ראש שלא ראה שמפו כבר איזה זמן, בקיצור: קרוקודיל דנדי. מה יכול להיות יותר מתאים מזה לטיול על סוס בין האתרים הארכיאולוגיים סביב קוסקו. אחרי דקה מתברר שהאיש חביב בטירוף, ואחרי חמש דקות - שהוא פשוט ויקיפדיה מהלכת.

אנחנו מתחילים בקנקו, אתר פולחן של האינקה לשמש, והמקום שבו החלו מדי שנה חגיגות השנה החדשה בראש השנה של האינקה, 21 ביוני (היום הארוך בשנה). הסוס שלי (סול בשבילכם) מחכה לי בכניסה. סול בהתחלה קצת עצלן, ועוצר מדי פעם לאכול שיחים יבשים ולשתות מהנחל, אבל אחרי כמה דקות הרכיבה מדהימה. אנחנו עולים על הגבעות שמעל קוסקו ומשקיפים על העיר, עוברים בתוך חורשות, חוצים פלגי מים, וחולפים בשטחי מרעה.

עד שאני מתרגל לסוס אנחנו עוצרים באתר נוסף, מקדש המים. אנחנו חולפים ליד מקום פולחן לפשוטי העם שלא הורשו להצטרף לטקס של הכהן הראשי עם האינקה (המלך), ואז מגיעים למקדש עצמו. ממש מרגש. רואים את הכס שעליו ישב המלך ואת המקום שבו עמדו העוזרים החשובים. מדי שנה, סביב ה-21 ביוני, נערך במקום טקס מיוחד ובמסגרתו מטוהר המלך, שנחשב לבן השמש, במים הקדושים. בימים ההם איש לא הורשה לגעת במים פרט למלך ולכהנים.

כל המקומות האלה הוחרבו על-ידי הספרדים במאה ה-16, כשכבשו את היבשת. כשאני שואל איך צבא מעבר לים כובש שטח עצום כזה, שמיושב בכל-כך הרבה אנשים, דנדי מסביר שהאינקה גבו 50% מס מכל הכנסה שהייתה לפשוטי העם. העם פשוט קרס תחת הנטל של פרנסת האינקה והכוהנים. כשהגיעו הספרדים, פשוטי העם לא נלחמו. הם חשבו שכיבוש על-ידי הספרדים יכול להיות רק יותר טוב. חומר למחשבה.

רכיבה מדהימה על פסגות נפלאות. כל מילת תיאור נראית לי קיטשית מדי. אבל באמת אין כמו לטפס עם הסוס על פסגה ולהשקיף למטה על העמק. בשים לב לכך שאנחנו מסתובבים בגובה של כ-3,800 מטרים מעל פני הים, ברור שחלק מהכיף זה גם שאני יושב והסוס מתנשף ולא להפך.

אבל הגענו לסקסויומאן, המקדש והמבצר הראשי בפאתי קוסקו. לכאן הגיע טקס השנה החדשה מדי שנה ב-24 ביוני, שלושה ימים אחרי היום הארוך בשנה (פסטיבל פולחן השמש המשוחזר, האינטי ריימי, מתקיים כאן מדי שנה בתאריך הזה, עם שחקנים שמציגים את האינקה ואת הכוהנים וכל הריטואל. גם כיום זהו חג לאומי בפרו). כשעומדים בנקודה הגבוהה של סקסויומאן רואים את כל קוסקו פרוסה ממש לרגלינו. מן הסתם גם הכובשים הספרדים עמדו באותה נקודה, ובדיוק בגלל זה ניהלו פה את הקרב המכריע. כשסקסויומאן נפלה, נחרבה כל תרבות האינקה, והשאר היסטוריה.

>> הופעות בחו"ל: הדילים השווים לקיץ 2012