חומץ בן יין

כמו כל מסע שורשים, גם זה התחיל בתחקיר רציני וחמור סבר. אלא שדפי התחקיר הוספגו בכמויות כה גדולות של נוזלים, עד שכעבור יממה כבר לא ניתן היה לדלות מהם דבר. זה קרה לא רק בגלל מפלי המים שנשפכו מהעננים השחורים והדחוסים שהתקדרו מעל מוראביה, אלא בעיקר עקב התזמון: מה אפשר לצפות ממסע שמתקיים בעיצומה של עונת הבציר והזיקוק?

לפני יציאתי למסע, מקורות משפחתיים יודעי דבר סיפרו לי שמקור שם משפחתנו – שפילברג שעוברת בישראל ל"הר גיל" ( "ברג" - הר, "שפיל" - גיל, משחק), הוא בעיר ברנו. כתבים היסטוריים ידעו לומר לי שבני שפילברג התחילו להופיע בשם זה באירופה כבר במאה ה-12, בתחילה בגרמניה וזמן קצר לאחר מכן בצ'כיה, ובמיוחד במוראביה. רבים מתושבי ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה ובירת חבל מוראביה, נקראו בשם שפילברג, או שפילברק בצ'כית, על שם הטירה הענקית אשר נעוצה כמו מסמר חלוד במרכז ברנו, ופורשת עליה את צילה המאיים.

וזה חתיכת צל מאיים: הטירה עצומת המימדים נבנתה כבר במאה ה-13 על ידי אוטוקאר השני מלך בוהמיה. מאוחר יותר, במהלך מלחמת שלושים השנה, ביצוריה העוצמתיים הצליחו להציל את העיר  מפני הכיבוש השוודי. משהמלחמה הסתיימה, והשוודים  חזרו לעבוד על השיזוף שלהם בחופי הים הבלטי, הטירה העצומה שימשה כבית כלא ובית עינויים אשר הטיל אימה על כל תושבי מוראביה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הטירה המשיכה לשמש ככלא מפלצתי ואפל של הגסטפו. רק בתחילת שנות השישים חזרה הטירה הקשישה לתפקד סתם כעוד מונומנט היסטורי, ללא אספירציות מרושעות כלשהן. היום מקיף אותה הטירה גן מוריק ופסטורלי, אם תרצו, הסנטרל פארק של ברנו, כשהמבצר עצמו מארח הופעות וקונצרטים ואף פסטיבל אוכל שנתי פופולרי.

ברובע העתיק שצמוד למבצר מכיוון מערב, שגשגה בעבר שכונה יהודית מפוארת, שרבים מבני שפילברג, חיו בה עד גירוש היהודים הגדול מברנו, שהתרחש לפני חמש מאות שנה. הגירוש פיזר את בני שפילברג לכל עבר; חלק גדול של שבט השפילברגים נדד לאוקראינה ורוסיה הלבנה וחלקו האחר נשאר להתגורר בפאתי העיר, שכן על פי החוקים החדשים שחוקקו באותה העת, אסור היה על היהודים להתגורר בתחומי ברנו עצמה. החל מהמאה השש עשרה אחד המקצועות העיקריים שבו עסקו יהודי מוראביה היה זיקוק וייצור יי"ש.

חבית ללא תחתית

זה המקום לקחת לגימה ארוכה ולהסביר: אמנם כל חובב טריוויה מתחיל יודע שהצ'כים הם שתייני הבירה הגדולים ביותר בעולם: 150 הליטרים לנפש שהם שותים מדי שנה מעניקים להם את אליפות העולם בצריכת בירה כבר בעונת המלפפונים, בעת שהגרמנים והאוסטרים (מקומות שני ושלישי בהתאמה) עוד לא לבשו את בגדי האימון שלהם. עבור חובבי בירה בכל העולם צ'כיה היא מכה, והעיר פילזן היא הכעבה – האבן השחורה. באופן מובן, רוב השתיינים שמגיעים לצ'כיה מתמקדים בחבל בוהמיה ובמיוחד בעיר פילזן, עם הבירות הבהירות הנפלאות שלה שנקראות על שמה, אבל מעטים יודעים שצ'כיה היא מעצמת יין. בדרום צ'כיה, בעיקר בחבל מוראביה, מייצרים יינות לבנים מפוארים שאמנם לא ניחנו ביחסי ציבור כמו אחיהם הגרמניים או האוסטריים, אבל במקרים רבים הם לא נופלים מהם באיכותם.

ועל אף שהצ'כים היו יכולים לשבת, להסניף כוסות יין לבן, לצקצק בלשונם וללהג ברוב חשיבות עצמית על מידת העפיצות החמיצות הטבעית של זנים מקומיים כמו ה"לאסקי ריזלינג" או "מולר טורגאו", רוב תושבי מוראביה בוחרים להתייחס ליין באספקט הדיוניסי שלו. כלומר להתהולל ולהתגולל עד אובדן הכרה.

אחרי מספר כוסות בורצ'אק, ארנולד תפס פיקוד והעלה אותי על הוולוו החומה שלו, שהרגישה כמעט כמו עגלת הסוסים משוריינת של המלך השוודי שניסה לכבוש את ברנו, והודיע שהוא לוקח אותי למזקקה מקומית קטנה בעיירה ליסקובץ', אשר נושקת לפאתי ברנו הדרומיים. בניגוד לשמה, מזקקת "נובי ליסקובץ'" (ליסקובץ' החדשה), אמנם לא נראית חדשה, אבל יחסית לבתי מזקקה צ'כיים מסוגה היא פאר היצירה. ברחבי צ'כיה יש מאות כאלה – "פסטיטלסקה פאלינצ'ה" – מוסדות כפריים קואופרטיבים אשר מעניקים שירותי זיקוק זולים וזמינים לחקלאי הסביבה. בעונת הקיץ, כשיבולי השזיפים, המשמשים והתפוחים בשיאם, מגיעים המגדלים לבית המזקקה המקומי עם עגלות עמוסות פרי כדי לזקק את מרכולתם ולהפכה ל"פאלינקה" – תזקיק אלכוהול פירות חזק וריחני. הצפייה בחקלאים החייכנים שעומדים בתור לזיקוק ויוצאים חייכנים הרבה יותר בעודם מעמיסים על טרקטוריהם ג'ריקנים נפיצים של פאלינקה, אשר תחמם את לבבותיהם בתקופת החורף, הזכירה לי את בתי הבד של כפרי הגליל לעת סתיו – את ההתקבצות המשמחת של מגדלי הזיתים סביב אבני הריחיים והשמחה למראה השמן הירוק והריחני שממלא את הג'ריקנים הצהובים והחבוטים שנה אחר שנה.

פומפיי היהודית

לאחר שהעמסנו ג'ריקן פאלינקה לבגאז', לכל צרה שלא תבוא, המשכנו מערבה. לא כי רצינו, אלא כי שם המשפחה היהודי שלנו חייב אותנו לעבור בטרביץ'. הגטו היהודי העתיק של העיירה המנומנמת הזו הוא אתר מורשת עולמי של אונסקו. מדובר באמת בעיירה יהודית שהשתמרה להפליא. היא השתמרה באופן כה מוצלח, עד שבטרביץ' כולה לא גר היום יהודי אחד לרפואה. כולם נרצחו בשואה. ההליכה בסמטאות טרביץ' מזכירה  את ההליכה המדכאת בסמטאות העיר פומפיי. איך כתב פעם ידידי, המשורר זאב טנא: "הכל במקום אבל שום דבר לא בסדר". אפילו הבירה, שלגמנו לאחר שעת הצעידה השפופה והעצובה, בפאב המקומי שנושק לנהר היהלווה, הרגישה חמוצה. שיהיה מובן: בצ'כיה אין דבר כזה בירה חמוצה. אבל בטרביץ' יש.

אני בטוח שיש אנשים שהיו יכולים לבלות כאן יום שלם בספירת מגיני דוד וכתובות בעברית על הקירות, אבל אנחנו היינו חייבים לברוח דרומה, אל העיירה מיקולוב. כמו טרביץ', גם למיקולוב, הסמוכה לגבול האוסטרי, עבר יהודי מפואר. במאה ה-19 חצי מתושבי העיירה היו יהודים, כולל כמה רבנים חשובים. כגורל טרביץ', כן גורל מיקולוב. אלא שבניגוד לראשונה, מיקולוב משדרת סוג של אופטימיות – מיקולוב של ימינו היא בירת היין של מוראביה, ובעצם של צ'כיה כולה. כשהסתובבנו עם הוולוו המכוערת של ארנולד בסביבותיה הרגשתי רוממות רוח, בדיוק סוג האופוריה שמרגישים בטיולי דרכים צדדיות באיזורי היקבים בפיאמונטה ובורגון. כשחופרים קצת לעומק ניתן לגלות שלחלק ניכר מבעלי היקבים וסוחרי היין כאן יש שורשים יהודיים. כזה הוא למשל מירוסלב וולאריק, הבעלים של יקב וולאריק, שנחשב לאחד מהיקבים המשובחים באזור. מי שאין לו כוח לעבור מיקב ליקב, יכול פשוט לטעום יינות ולהצטייד באנוטקה הנפלאה של יז'י שנמצאת ברחוב נמסטי, ממש במרכז העיירה.

שלא תצטרכו לנווט שיכורים: מוראביה על המפה

>לכל כתבות המגזין