נהריה, אוגוסט 1950  (צילום: COHEN FRITZ, לשכת העיתונות הממשלתית)
עברתם במקלחת לפני שנכנסתם לבריכה? נהריה, אוגוסט 1950 | צילום: COHEN FRITZ, לשכת העיתונות הממשלתית

"תתארו לכם עולם פשוט", שר שלמה ארצי, "חדר ללילה, בית בגשם, ריחות עצים מלאים בתות...". המילים, שכאילו נתלשו מתוך הזיכרון הקולקטיבי של שנות ה-50 עד ה-70, מחזירות אותנו באחת לתחושות מהחופשות של פעם, ומציפות בנו רגשי נוסטלגיה מרטיטים. למי שזוכר או לא, כך נפשנו פעם.

"פעם", היה מבחינתנו (המבוגרים האחראים לצורך העניין), מונח שכאילו שייך לאגדות, המקבילה ל"היה היה", ציון של חיים ותקופה שהיו ואינם. ה"פעם" הפך להיות העבר שלנו, מחוזות ילדותינו וזיכרונותינו שנצרבו עם השנים. כשאני מספרת לצאצאיי איך היה כאן "פעם", אני זוכה לשמוע את המשפט האלמותי של בני בכורי מקנטר אותי בעדינות " הייתם ילדי הפרחים של שנות ה-60". לא שזה מדויק (בשנים או ב'פרחים'), אבל ה"פעם" הזה מקפל בתוכו אומה שלמה שבנתה חיים חדשים לאזרחיה הטריים, שסיפקה להם חוויות ואתגרים רבים וכשהם רצו לנוח מהעשייה הקשה (והיא הייתה מאוד קשה), הם חיפשו חופש ומרגוע לגוף ולנפש.

תיירות, הייתה אז מילה איזוטרית ובממשלות ישראל היה רק אגף תיירות במיני משרדים שונים. שר תיירות רשמי מונה בשנת 1964 וגם זה כחלק ממשרד ראש הממשלה, ומשרד תיירות עצמאי הוקם בשנת 1981, והשאר היסטוריה.

אוהל משודרג עם "מרפסת"

אז מה עשו ולאן יצאו? קראו לזה  "קיט" או "הבראה" אבל היה בעיקר קמפינג. בשנים הראשונות שהוקדשו לפיתוח המדינה, היו האזרחים דלי אמצעים יחסית ובכל זאת אהבו לטייל ולתור את הארץ – בעיקר ברגליים. קמפינג היה פתרון זמין וזול. בכינרת, בחופי הים ובעיקר בחופי אילת הצטופפו משפחות רבות, שהגיעו בהרכבים מורחבים והתנחלו בחופים הפתוחים. האמצעי היה ברובו אוהל ענק (מתוצרת חגור המיתולוגית) שכלל שלל חלקים והרכבתו דרשה לפחות 4 אנשים ויום לימודים ארוך. אוהלים פשוטים כללו חלל אחד רחב וגבוה, לאוהל משופר הייתה 'מרפסת' – יריעת בד שנמתחה בחזית והוסיפה צל בכניסה לאוהל, ואוהלים משודרגים כללו כמה 'חדרים' – ופי כמה יותר זמן למלאכת ההרכבה המסובכת.

כשכבר הגיעו לחוף לא מיהרו לעזוב כל כך מהר. זו הייתה החופשה השנתית, והיא נמשכה שבוע ולעתים גם יותר. מכוניות היו נדירות, ומשפחות רבות נסעו על טפיהן ותרמיליהן באוטובוסים, והיו אמיצים במיוחד שהתניידו גם בטרמפים. מעבר לאוהל לא היה מקום להרבה ציוד, וגם לא היה צריך. סדינים ומגבות, כלים לבישול ומזון בסיסי היוו את עיקר התכולה, בתוספת כמה אקסטרות: משחקי חוף, שנורקל, שמשייה קטנה וזהו. על קרם הגנה לא שמענו, ומקלחות ושירותים לא היו בנמצא, אבל היה כיף פשוט וצנוע.

חוף תל אביב, מאי 47 (צילום: KLUGER ZOLTAN, לשכת העיתונות הממשלתית)
שכחו מקרם הגנה. חוף תל אביב, מאי 1947 | צילום: KLUGER ZOLTAN, לשכת העיתונות הממשלתית

נופשים בטבריה, ספטמבר 1969 (צילום: MILNER MOSHE, לשכת העיתונות הממשלתית)
נופשים בטבריה, ספטמבר 1969 | צילום: MILNER MOSHE, לשכת העיתונות הממשלתית

אני זוכרת כילדה שהקמת האוהל הייתה טקס ומתיש שנמשך שעה. היה צריך להרכיב את המוטות להחזיק אותם בתוך הטבעות, להוסיף את הכותרת למתוח חוטים ולקבע ליתדות. אבל מרגע שהאוהל עמד, פרקנו את הצידניות ומעט הציוד שדחסנו לאוטו וחגגנו.

רוב הנסיעות כללו משפחה מורחבת (שהרי פעם הכל נסב סביב המשפחה) ותחושת החופש הייתה עילאית, היינו כמו פרפרים. נטינו את אוהלינו בעיקר בכינרת לסופי שבוע, ופעם בשנה התמקמנו למשך שבוע בחופי אילת הצפוניים והיינו מאושרים. רבצנו בחוף כמו ילידים, שרצנו במים במשך שעות, השגנו שנורקל והתמוגגנו מעולם המים העשיר ובעיקר חווינו את הביחד והרגשנו בעננים. ההורים שלנו בישלו על גזיה וערכו קניות בעיר, בערב היו מתקבצים שכנינו לחוף ויחד פיצחו גרעינים שוחחו ושיחקו והחוויה הייתה שלמה ונחקקה בלב לתמיד.

סבון ושמפו עליכם, דג מלוח עלינו

הדבר הבאה באבולוציה היו הבונגלוסים – ביתני קש שנתנו מחסה בסיסי ביותר ומעט פרטיות. הם מוקמו בעיקר ליד מקורות מים – שהיו האטרקציה העיקרית בקיץ. בנהריה היו בחוף הדקל ובאכזיב בונגלוסים מבוקשים ובחורשת טל הבונגלוסים היו פסגת האושר. כל יחידה הייתה בנויה בצורת עיגול או משושה וגודלה היה מינימלי בכדי להכניס 4 מיטות סוכנות מברזל. אם היו יותר בני משפחה – היה מקום על הרצפה.

במבנה חיצוני היו שירותים ומקלחות משותפים וזהו. את הכל היה צריך להביא מהבית: מצעים, מגבות, כלי רחצה ועוד. בחורשת טל היו שולחנות פיקניק ואפילו מזנון, ובעיקר פסטורליה מרהיבה עם מדשאות ענק, עצי אלון עתיקים, בריכה מרכזית גדולה עם יובלים ופלגים קסומים שזרמו בין לבין ובעיקר מים קפואים. בלילה בדרכנו לבונגלוס נתקלנו בגחליליות מנצנצות בחשיכה בעטלפים וינשופים, וביום רחצנו במי הקרח הצוננים. היה מושלם.

מי שרצה שדרוג קל לעומת הבונגלוס בחר לעצמו חדר להשכרה – וכאלה היו בעיקר במוקדי הנופש: נתניה, אילת וטבריה. בנהריה, שהייתה חלוצת הקיט הישראלי, היו משפחות רבות שהשכירו חדרים לנופשים בעיקר בקיץ. אז לא נתנו שמות גרנדיוזים ורק שם המשפחה כיכב לצד "חדרים להשכרה". בבית משפחת מוזס היו כמה חדרים שכאלה, מספרת גילה הבת. בכל אחד שתי מיטות עץ, שולחן קטנטן כיור וארון. הגודל הממוצע עמד על 12 מ"ר ובחלקם היו גם מרפסות – רכיב חיוני בימים ההם. האורחים קיבלו מצעים ומגבות שלא הוחלפו מדי יום, כשהמארחים היו על תקן החדרניות. סבון ושמפו – הביאו מהבית ושירותים ומקלחות היו משותפים. 

במחסן היה מטבחון קטן לשימוש האורחים ולעתים אף יכלו להשתמש במקרר הביתי. בחדרים שכאלה לרוב לא הוגשה ארוחת בוקר ורק לאורחים ותיקים הגישו ביצה, סלט, דג מלוח וכוס קפה/תה – פשוט פשוט פשוט. הדגש היה על אירוח ביתי שבו האורחים הכירו את המארחים ולכן חזרו לשם כמעט כל שנה. האורחים היו לרוב זוגות של מבוגרים כמעט בלי ילדים. באופן מפתיע הגיעו לשם גם רווקים ורווקות, ועל הדשא נרקמו סיפורי אהבה ויצאו לא מעט זוגות.

קמפינג באשקלון, 1973 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
אוהלים משודרגים. קמפינג באשקלון, 1973 | צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

גן לאומי חורשת טל (צילום: ארכיון רשות הטבע והגנים)
פסגת האושר. הבונגלוסים בגן לאומי חורשת טל | צילום: ארכיון רשות הטבע והגנים

 ומה עשו? ביום ישבו בנחת בצל העצים, ובעיקר הלכו לים. בערב לקקו גלידה בפינגווין או ישבו בבתי קפה. החדרים האלה לא היו נפוצים, והיה צריך לשריין לתקופת הקיץ מראש. בחורף הייתה גילה עומדת עם אמה בחוץ וכששמעו את הרכבת נחפזו לצוד אנשים עם מזוודות שהיו לקוחות פוטנציאלים. מי שהגיע גם שילם במזומן ומראש לכל השהות. האגדה מספרת שבחורף היו כמה משפחות שהשכירו את החדרים לפי שעה, בעיקר לזוגות מעורבים (יהודים וערבים), ושצעירים היו מבקשים לעתים 3 מיטות, אבל בלילה מתפלחים לשם קצת יותר.

סיימתם את החופשה? עלו על המשקל

מעמד הביניים דאז, אבל גם שכירים ששפר גורלם, זכו לנפוש בבתי הבראה. אלה הוקמו על ידי ההסתדרות ולכן מזוהים מאז ומתמיד עם קופת החולים. בתי ההבראה נועדו להחלמתם של חולים, להתאוששות של יולדות אבל גם לנופש לבריאים – בעיקר עובדים שכירים שקיבלו הזדמנות פז לצאת מהשגרה. ואם השגרה הייתה בערים ובעיירות, הרי שבתי ההבראה הוקמו בעיקר באזורים כפריים, כדי להחליף אווירה, ליהנות מאוויר צח ורענן ולהתקרב לטבע.

בתי ההבראה נחשבו לפאר דאז, ולמרות שביחס להיום הם היו צפופים ומינימליסטים. החדרים היו קטנים, עם 2 מיטות פשוטות, ארוניות, ולעתים שוכנו בהם שני אנשים זרים זה לזה. מקלחת בחדר הייתה חלום רטוב, ויחד עם השירותים היו משותפים לקומה. היתרון של בתי הבראה הפך לחיסרון. כיוון שההזנה בהם הייתה איכותית ביותר ביחס לתקופה, הם היו קשים להשגה והתור היה ארוך. האורחים היו נשקלים בהגיעם ובעוזבם, כדי לוודא שאכן אכלו טוב ועלו במשקל. גם המחיר הגבוה יחסית גרם לכך שאנשים לא יכלו להתארח שבוע ומעלה, אלא קצצו את סוף השבוע לטובת אמצע השבוע.

אבסורד נוסף הוא שבמקרים רבים נאלצו בני זוג לנפוש בגפם, כי לא תמיד קיבלו אישור ממקום העבודה בתקופה מקבילה. אבל מה הם אלה לעומת הנוף, השלווה, החברותא בגינה, המנוחה באוויר הפתוח וההווי?

מסתבר שהאורחים היו גם צוות הבידור של עצמם, ובהיעדר מגרשי ספורט, בריכות או טיולים מודרכים, הם מילאו את זמנם הפנוי בשלל פעילויות: קראו ספרים, שיחקו פינג פונג ומשחקי שולחן, שרו ביחד ובעיקר שוחחו ביניהם והכירו חברים חדשים. קיבוץ הגלויות היה כאן בשיאו והם היו התעסוקה של עצמם.

בית ההבראה הראשון הוקם במוצא בשנות ה-20, אבל בשנות ה-60 הוקם אחד המקומות האגדיים - "מבטחים" בזיכרון יעקב. מבטחים היה קודם כל מבנה אדריכלי מרשים (שזיכה את מתכננו רכטר בפרס ישראל) שבלט על קצהו של רכס הכרמל ולכן נחקק בזיכרון הלאומי (היום נמצא בפרויקט שימור בדרך למלון בוטיק). למרות זאת רק מבוטחי קרן מבטחים ומיעוט מחברי קופת חולים המפעילה, זכו לאירוח הנשגב במקום. בניגוד לדומיו הוא כלל כמעט 100 חדרים, היו לו מרחבים פתוחים, אולם כנסים משוכלל ואפילו בית קולנוע. החדרים נחשבו אז למרווחים ומודרניים – להיט של ממש, עם מרפסת פרטית לנוף מבריא, חימום (!) ומיזוג בחללים הציבוריים. לחדרי האוכל של בתי ההבראה היה בדרך כלל צלצול שזימן לארוחה, וכאן הוא פשוט נעלם. ההגשה הייתה אישית, ולמרות כל זאת העישון היה מותר. בריכה רחבה ומגרש מיני גולף ייחדו את המקום, והאורחים התמוגגו כאן מנחת. החדרים טופלו מדי יום, הצוות היה אדיב ולקהל הוצעו גם לחם גם שעשועים. בתי הבראה הוקמו בהמשך גם בקיבוצים והיו כאלה שקמו על טהרת הצמחונות או הטבעונות, מתוך אמונה שזו ההבראה האמיתית.

אין תמונה
לעתים שוכנו בהם שני אנשים זרים זה לזה. בית ההבראה של קופת חולים

מלון מבטחים זכרון יעקב, מתוך ''ספר מלון אורחים'' (צילום: באדיבות התאחדות המלונות)
אחד המקומות האגדיים. 'מבטחים' בזכרון יעקב, שנות ה-70 | צילום: באדיבות התאחדות המלונות

הנופשון של האלפיון: פנסיון

מי שידו הייתה משגת, נפש בפנסיון. גם כאן נהריה הייתה חלוצה והוקמו בה פנסיונים לרוב מימיה הראשונים. הפנסיון היה מעין מלון מיני, לרוב משפחתי, שסיפק קצת יותר תענוגות מהמקובל. פנסיון ארנה היה אחד מהם וכלל חדרים קטנים (12 מ"ר) ופשוטים: מיטות עץ, ארון, שולחן מרפסת קטנה שהנופשים אהבו והחידוש האחרון - כיור עם ברז ומים זורמים. השירותים והמקלחות גם כאן היו במשותף, אבל הבעלים לפחות נתנו סבון עגול קטן וקשה. את היתר הביאו מהבית.

בארנה היו גם כמה מאווררים שניתנו לפי דרישה, וארוחת בוקר הוגשה בצלחת אישית לכל אורח וכללה ביצה קשה, גבינה, ירקות קפה וריבה. האורחים סעדו בחצר על שולחנות קטנים עם מפות משובצות, ורק בהמשך הפכה דירת המשפחה (שגרה בקומת המסד) לחדר אוכל ומטבח. על התחזוקה היו אחראיות חדרניות שניקו את החדרים, אבל את הסדינים החליפו פעם בשבוע וכיבסו לבד במחסן.

אורחי הפנסיון היו לרוב מהמעמד הבינוני והגבוה: רופאים ועורכי דין יוצאי אירופה, שהגיעו לחופשות ארוכות במיוחד של כ-3 שבועות, ולרוב גם חזרו שנה אחר שנה. הם הגיעו בלי ילדים, ובעיקר כדי לבלות בים. בזמן שנותר שיחקו פינג פונג, קראו ויצאו לבתי קפה. מרביתם הגיעו בתחבורה ציבורית: אוטובוסים ורכבת, ולמיעוט היה רכב.

לארנה הגיעו גם זוגות רבים לירח דבש. חנה שטרקמן מבעלי המלון היום, מספרת שבאחד המקרים כעסו עליהם בני הזוג הטריים משום שבחדר לא הייתה מקלחת צמודה. זוגות שכאלה הגיעו לשבוע מלא, והם היו רבים וצעירים. את התשלום גבו במזומן או בהמחאה -  עוד חידוש מרענן. הפנסיון שהחל עם 12 חדרים התפתח עם השנים, התאים עצמו למשפחות והיום הוא מלון בוטיק שעדיין שומר על האווירה המשפחתית.

פנסיון ארנה בנהריה (צילום: באדיבות המלון)
אורחים מהמעמד הבינוני והגבוה. פנסיון ארנה | צילום: באדיבות המלון

ספא במעיינות החמים בטבריה, דצמבר 1979 (צילום: MILNER MOSHE, לשכת העיתונות הממשלתית)
לפנק, לפנק, לפנק. ספא במעיינות החמים בטבריה, 1979 | צילום: MILNER MOSHE, לשכת העיתונות הממשלתית

סקי ימי במפרץ אילת ברקע מלון הסלע האדום, 1989 (צילום: באדיבות ארכיון "אילת עירי" eilat-history.co.il)
סקי ימי במפרץ אילת - ברקע מלון הסלע האדום 1989 | צילום: באדיבות ארכיון "אילת עירי" eilat-history.co.il

יום שלם באוטובוס לאילת

את הרשימה סוגרים בתי המלון, שהיו אז מעטים ובעיקר יקרים. טבריה נכנסה לעניינים אבל אילת הייתה מוקד תשומת הלב, ומלונות כמו "הסלע האדום" ו"בקעת הירח" היו למוסדות מיתולוגיים. בניגוד ליתר, חדרי המלון היו מעט יותר מרווחים, ועל אף פשטותם היחסית הם היו הטופ – מיטה זוגית איכותית, שטיחים מקיר לקיר, תמונה או ציור על הקיר ומקלחת צמודה – עונג גדול.

מקומות עבודה טובים העניקו לעובדיהם חופשות בבתי מלון לרגל יום נישואים וכדומה. כך יכלו גם אנשים פשוטים יחסית לבלות בהם, ובמקרים שכאלה גם ארגנו להם הסעה, כי בשנים הראשונות הנסיעה לאילת באוטובוס ארכה כמעט יום שלם. ההסעדה הייתה חלק חשוב באירוח. בתי המלון הגישו ארוחות בוקר צנועות יחסית להיום שכללו חביתה ירקות לחם ושתייה חמה, אבל היו גם ארוחות ערב שנחשבו מפוארות ומדושנות. שמו של הסלע האדום הלך לפניו בזכות מועדון הלילה הסוער שפעל בו ומגנט אליו מבקרים לרוב שבאו לחזות בפלא. ידוענים באו אליו כדי לראות ולהיראות, לצד דמויות עסיסיות נוטפות תהילה שהותירו אחריהן הרבה אגדות אורבניות.

נופשים במלון בקעת הירח, מתוך ''ספר מלון אורחים'' (צילום: באדיבות התאחדות המלונות)
נופשים במלון בקעת הירח | צילום: באדיבות התאחדות המלונות

נופש של פעם
צילום מתוך עלון "עיירת הקיט נהרייה",1973

נופש של פעם
פרסומת למלון אשתאר בעיר

בנהריה השכנה מצפון הייתה אטרקציה אחרת. בתי המלון נהגו לערוך מדי יום אחר הצהריים פייב אוקלוק – התכנסות של האורחים לקפה/תה ועוגה לצלילי נגינת פסנתר ובליווי ריקודים מהתקופה. החוויה התרבותית הזו התקיימה במלון עדן בעיר, בקרלטון (שאז היה תותי לוי) ברוזנבלט ואחרים, וזקני נהריה עוד מדברים על ההתכנסויות המופלאות האלה כשאדי נוסטלגיה נוטפים מהם.

בצמרת בתי המלון ניצב כנראה מלון סונסטה בטאבה, שלצדו הכפר של רפי נלסון. המלון אמנם הוקם רק בראשית שנות ה-80, אבל שלא כמו בתי מלון רגילים, לכאן הגיעו כל ההוז אנד הוז – ובעברית עכשווית – הסלבס. סונסטה היה מלון מפואר ומרשים מימדים שכלל את כל החידושים האחרונים באירוח החל בחדרים וכלה בשטחים הציבוריים. המבנה הגבוה בלט בטופוגרפיה המקומית והפך לסמל מעמד. כל מי שהרגיש שהוא ידוען, גרר עצמו לטאבה ונהנה מתהילת עולם.

"תתארו לכם את החיים, זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו", שלמה ארצי ממשיך ושר. ייתכן שזו אוטופיה ואולי רק חלום, ואולי הפשטות והצניעות של פעם לא ישובו בקרוב, והחיים המתוחכמים לא יפנו את מסלולם לשלווה ולרוגע שפשטו בחבלי ארצנו הצעירה. אבל לפחות נשארו לנו זיכרונות נעימים, והידיעה שאם פעם היה כל כך פשוט ונעים, אם יכולנו להסתפק כל כך במועט ולהרגיש מבורכים, אז אולי בכל זאת תרבות הצריכה התיירותית הנוכחית ניתנת לריסון, ואולי נראה יותר אוהלים בים ופחות מלונות פאר מנקרי עיניים. 

מלון אביה סונסטה וחוף טאבה מכיוון הים, 1986 (צילום: באדיבות ארכיון "אילת עירי", eilat-history.co.il)
מלון הסלבס הלאומי. מלון אביה סונסטה וחוף טאבה מכיוון הים 1986 | צילום: באדיבות ארכיון "אילת עירי", eilat-history.co.il

אילת, 1989 (צילום: SA'AR YA'ACOV, לשכת העיתונות הממשלתית)
כבר עברו 24 שנה. אילת 1989 | צילום: SA'AR YA'ACOV, לשכת העיתונות הממשלתית
>> לכל כתבות המגזין