אור ביתן, בת 32 מפריז, צרפת. שפית

"מאז המלחמה האווירה ברחובות פריז השתנתה. בכל מקום מדברים על זה, כל החדשות עוסקות במלחמה, יש המון הפגנות ומרגישים את המתח ברחובות. בשבוע הראשון של המלחמה המשטרה אסרה לקיים הפגנות, אבל אחרי שבוע ביטלו את ההחלטה הזו. אחת ההפגנות, ממש ליד הבית שלי, הייתה של תומכי חמאס. הם החזיקו שלטים של החמאס וצעקו מילות תמיכה בטרור. אני לא דתייה ואי אפשר לראות עליי שאני יהודייה ולכן אני לא מרגישה אנטישמיות באופן אישי, אבל יש לי חברים שמפחדים. ברובע ה-14 מישהו ריסס גרפיטי של מגן דוד על בתים, זה מלחיץ. מאז שהתחילה המלחמה התגבשנו קבוצה של יהודים ויצאנו להדביק ברחובות פריז פוסטרים עם תמונות של החטופים. היו אזרחים שפרגנו, ששאלו וניסו להבין, והיו גם כאלה שהורידו את השלטים. זה מתסכל, אבל אנחנו בולעים רוק ומדביקים שוב פוסטר באותו מקום. הקהילה היהודית פה התאחדה מאוד ויש המון יוזמות מדהימות של ישראלים, כולנו מרגישים סוג של קריאה לדגל, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לשמור על המקום של היהודים בצרפת. אנחנו מבינים שלא משנה כמה שנים עברו מאז השואה, האנטישמיות עדיין קיימת, והמלחמה הזו גורמת לה לצאת החוצה. אנשים מרגישים בנוח להרים את הראש ולצאת נגד היהודים".

אור ביתן (צילום: The travel buds)
אור ביתן | צילום: The travel buds

איתי לוריה, בן 31 מאמסטרדם, הולנד. מנהל מכירות בחברת קוסמטיקה

"אני גר במרכז אמסטרדם, במקום שנחשב סופר-ליברלי, אבל מאז שהתחילה המלחמה אני לא מסוגל לצאת מהבית. בכל יום שבת יש כאן הפגנות פרו-חמאס, אני בכוונה אומר פרו-חמאס ולא פרו-פלסטין, כי הם תומכים בחמאס ובאלימות. עברתי במקרה ליד אחת ההפגנות, ממש ליד הבית שלי, ודיברתי בטלפון בעברית, מישהו כנראה זיהה שאני ישראלי וצעק Fucking Jew, ואליו הצטרפו אנשים נוספים. אני לא מרגיש שום ביטחון כאן באמסטרדם. אני עובד בחברה בין-לאומית יחד עם אנשים מכל העולם, במקום העבודה שלי אני מרגיש שעומדים מאחורי ותומכי בי ובישראל, אבל בכל זאת אין עליי סממנים יהודיים ואני לא מתעמת עם אנשים כי אני לא סומך על הרשויות כאן שיגנו עלי ויטפלו באנטישמים אם יקרה משהו. זה כאילו אנחנו חוזרים ל-1935, האנטישמיות מתעוררת ואי אפשר להתעלם מזה. השתתפתי בכמה מיזמים של הקהילה היהודית, מיצב העגלות הריקות ובלונים עם תמונות החטופים, אבל במיזמים האלה אנחנו אפילו לא מחזיקים דגל ישראל כי אנחנו מפחדים".

איתי לוריה (צילום: באדיבות המצולם)
איתי לוריה | צילום: באדיבות המצולם

סהר אלבו, בת 31 מקופנגן, תאילנד. קופירייטרית, נוודית דיגיטלית

"ביום שהתחילה המלחמה, בשבת בערב, הגענו כל הישראלים שחיים בקופנגן לבית חב"ד. התאספנו שם במשך שעות מול החדשות ופשוט בכינו יחד. אנשים שלא הכירו אחד את השני הרגישו שותפות גורל, הרגשנו שכולנו באותה סירה. מאז המלחמה אני פחות רוצה להיות בקרבת זרים, רק בקרבת ישראלים, אני מרגישה שרק אנחנו יכולים להבין אחד את השני. פתחנו קבוצת וואטסאפ של כל הישראלים בקופנגן וכולנו מחוברים אליה 24/7. לפני שבועיים מישהי כתבה שהיא שומעת צרחות מהבית לידה, בתוך כמה דקות הגיעו אליה שבעה גברים מהקבוצה, זה מדהים בעיניי וגורם לי להרגיש בטוחה ומוקפת. מאז המלחמה הגיעו לקופנגן המון ישראלים. חלקם גם היו בנובה ואיבדו חברים. בחודש האחרון הקהילה הישראלית באי יצרה מעגלי תמיכה עבור הישראלים. כולם כאן פועלים בהתנדבות ויש כאן שיעורי יוגה, מדיטציה וטיפולים נוספים לכל מי שיש לו צורך כלשהו. הקהילה כאן מאוחדת יותר מתמיד".

סהר אלבו (צילום: באדיבות המצולמת)
סהר אלבו | צילום: באדיבות המצולמת

אדוה מלכין, בת 49 ממנצ'סטר, אנגליה. מרצה בקולג'

"עם תחילת הלחימה השונאים שלנו הרימו את הראש. הם מרגישים שיש להם לגיטימציה עכשיו, כשאנחנו חלשים וכולם נגדנו. יש פה המון הפגנות פרו-פלסטיניות אלימות. מניפים דגלי פלסטין בכל פינה, על עמודי חשמל ועל קירות, גם ברחובות ראשיים וגם בשכונות היהודיות. באחת ההפגנות הם סגרו על תחנת הרכבת בעיר ובהפגנה אחרת חסמו רחובות ראשיים. לפני שבוע ציינו בבריטניה את יום הזיכרון לחללי מלחמות העולם, בבוקר של אותו יום הגיעו מפגינים פרו-פלסטינים לקברם של החללים וריססו עליהם כתובות Free Palestine, אפילו שאין שום קשר בין הקברים האלו למלחמה שקורית כרגע. 

"לקחתי על עצמי את עניין ההסברה, פתחתי קבוצת פייסבוק שעוסקת בהשבת החטופים והייתי שותפה במיצבים להשבתם. הדבקנו בעיר סטיקרים עם תמונות שלהם, אבל לאחרונה הדפיסו המפגינים סטיקרים עם תמונות של תינוקות עזתים תחת הכיתוב 'נהרג בידי ישראל' ותלו באותו מקום. אני מנסה להסביר, אני מספרת שאני יהודייה וישראלית ולא מתביישת לצעוק את הצד שלנו. הבעיה היא שהאזרחים באנגליה שואבים את המידע מה-BBC ומההפגנות ברחוב, ולכן לרוב אני מרגישה שאין באמת עם מי לדבר".

אדוה מלכין (צילום:  באדיבות המצולמת)
אדוה מלכין | צילום: באדיבות המצולמת

סאם מואתי, בת 29 מדובאי. בעלת חברת תיירות

"בחודש האחרון דובאי כמעט ריקה מישראלים. לפני שנה עברתי לדובאי ופתחתי עסק בתחום התיירות, וכמי שעובדת בעיקר עם לקוחות מהארץ אני מרגישה ירידה משמעותית בעבודה. מרגישים פה ברחובות את החוסר בישראלים, אבל אין באמת סיבה לפחד, בטוח פה. דובאי היא מדינה דיקטטורית. אסור להפגין, אסור להניף דגלים של מדינות זרות ואסור לומר אמירה גזענית, כל דבר כזה שווה קנס או כלא. הממשלה של דובאי שומרת על האזרחים שלה, הם לא נכנסים לפוליטיקה. 

"אני מרגישה בטוחה בדיוק כמו לפני חודש ולפני חצי שנה. אסור להביע דעה פוליטית, אבל אני לא מתביישת לומר שאני מישראל. אני עונדת שרשרת שעליה המילה 'ואהבת' ומספרת בגאווה שאני ישראלית. למרות שאסור להביע דעה פוליטית, כששואלים אותי על המלחמה אני מספרת מה קורה בארץ. זו לא דעה פוליטית אלא המציאות, ואני ממש מרגישה שכולם מבינים את הצד שלנו. יש לי חברים סורים, לבנונים, מוסלמים, נוצרים ואני לא מרגישה שהם מתרחקים ממני עכשיו, להפך, הם מתעניינים יותר בי ובמצב בישראל, מראים הבנה. אני לא חושבת על לחזור לישראל כרגע, בדובאי אני מרגישה הרבה יותר בטוחה מאשר בישראל".

דובאי.  (צילום: Photo by Nati ShohatFLASH90)
דובאי | צילום: Photo by Nati ShohatFLASH90
סאם מואתי (צילום: pic.by.sahra)
סאם מואתי | צילום: pic.by.sahra

 

"אני מרגישה בטוחה בדובאי הרבה יותר מאשר בישראל. אני מספרת מה קורה בארץ ואני מרגישה שכולם מבינים את הצד שלנו. יש לי חברים סורים, לבנונים, מוסלמים ונוצרים ואני לא מרגישה שהם מתרחקים ממני עכשיו, להפך, הם מתעניינים"

סאם מואתי, דובאי

רפאל וולך, בן 53 מבאהייה, ברזיל. איש ביטחון בעבר, עוסק באנרגיה סולרית

"ברגע שפרצה המלחמה ניסיתי למצוא טיסה חזרה לארץ ולהתנדב למילואים. בשבוע הראשון הוציאו מברזיל טיסת חילוץ לכל מי שגויס בצו 8, מאוד רציתי לעלות אליה אבל בגלל שלא קיבלתי צו נאלצתי להישאר בברזיל. אני גר במדינה קטנה בברזיל, יש כאן גם הפגנות תמיכה בישראל וגם הפגנות תמיכה בפלסטינים. הייתה הפגנה אחת של תומכי חמאס, הם היו מעטים והתלוו אליהם אנרכיסטים שאין להם באמת מושג מה קורה. לצערנו בגלל שהאו"ם לא הגדיר את חמאס ואת הג'יהאד כארגוני טרור, גם ברזיל לא הכריזה עליהם ככאלה.

"ברזיל היא מדינה שנוח להתחבא בה, הטרור אימץ את זה, ויש במדינה חוליות של מחבלים, בעיקר בדרום. בשבוע שעבר סוכל פיגוע טרור של חוליה של הג'יהאד האיסלאמי ברפובליקה. למרות המעצר, השבוע התפרסם בעיתון המרכזי במדינה ריאיון גדול עם המחבלים. הפריע לי שברזיל נותנת למחבלים האלה במה. אני מנצל את התקופה להסברה ישראלית בראיונות לתקשורת המקומית, אבל עדיין מפריע לי שאני לא נלחם עם החברים שלי".

רפאל וולך (צילום: באדיבות המצולם)
רפאל וולך | צילום: באדיבות המצולם

שני אוקדה, בת 46 מאוסקה, יפן

"עברתי ליפן לפני יותר משבע שנים, והחודש האחרון היה החודש הכי קשה שעברתי מאז שהגעתי לכאן. למרות שאני רחוקה פיזית, הלב שלי בישראל. אני צמודה לחדשות כבר חודש. אני רואה את החדשות של ישראל, ובעלי, שהוא יפני, רואה את החדשות של יפן. למרות שממשלת יפן תומכת בישראל, התקשורת המקומית מציגה בעיקר תמונות של ישראל פוגעת בעזה, ומתעלמת מהצד של ישראל. אני רואה איתו את החדשות של יפן ומשתגעת. אני עושה כל מה שאני יכולה לטובת ההסברה הישראלית, מדברת עם כל מי שאני יכולה על הצד שלנו, אבל בגלל שבתקשורת מראים משהו אחר, אז גם כשאני מסבירה שעה על איך שפוגעים בנו, עונים לי, 'אבל אתם מפציצים את עזה'. אז אני מציגה סרטונים, אני נכנסת לטלגרם ומחפשת סרטוני זוועות מ-7 באוקטובר, ומראה לכל מי שאני יכולה תיעוד מהזוועות שעברנו.

"למרות כל מה שמשדרים בתקשורת, לחיות ביפן זה לחיות בבועה הכי בטוחה שאפשר. התרבות היפנית מבוססת על שלום, כבוד והתחשבות. הכל מבוסס על הרמוניה וקארמה, ואני מניחה שזו הסיבה שלא חוויתי שום אנטישמיות באופן אישי. כולם פה יודעים שאני מישראל, אבל אף אחד לא מתנהג אליי אחרת מאז המלחמה.

"שנים שחשבתי לחזור לחיות בישראל. בקיץ ביקרתי בארץ עם הילדים ולצערי ראיתי מדינה שלא הכרתי. ראיתי את השנאה, את הקרע בעם ואת חוסר ההתייחסות של הממשלה. פתאום פחדתי שהילדים שלי יחיו במדינה הזו. אני זוכרת שלפני כמה חודשים דיברתי עם אחי, שחי בישראל, ואמרתי לו שאם הילדים שלי ישרתו בצבא וחלילה ייחטפו, אני לא חושבת שהממשלה תעשה הכל כדי להחזיר אותם הביתה. היום השיחה הזו מקבלת משמעות אחרת. כרגע אני לא רואה עתיד בארץ".

רפאל וולך (צילום: באדיבות המצולמת)
שני אוקדה | צילום: באדיבות המצולמת

מיכל ביטון, בת 42 מברלין, גרמניה. מורה בבית ספר יהודי

"אנחנו גרים בבניין של הקהילה היהודית בברלין. ביום הרביעי למלחמה הושלך לעבר הבניין שלנו בקבוק תבערה. זה היה באמצע הלילה, הבקבוק התלקח אבל במזל פספס במעט את הבניין ואף אחד לא נפגע. לכולם ברור שהבקבוק נזרק אלינו בשל אנטישמיות, ועדיין, עד היום לא תפסו את החשודים. בקומות הראשונות של הבניין נמצא בית הספר שבו לומדים רוב היהודים שחיים באזור, אני מורה בבית הספר ובעלי רב בקהילה. כולם יודעים שאנחנו גרים בבניין של הקהילה היהודית, ולכן כבר שנים ארוכות הבניין נמצא תחת שמירה 24/7 מטעם גרמניה. אחרי שזרקו את הבקבוק הגבירו את השמירה סביב הבניין שלנו, הוסיפו שומרים מטעם הביטחון הישראלי וגידרו את כל האזור. מצד אחד זה מרגיע כי אני יודעת שבתוך המתחם שלנו לא יקרה כלום, אבל מאז שהתחילה המלחמה לא אני ולא הילדים יוצאים מהשטח שלנו. לא לגינות ציבורית, לא לטיולים וגם לא לאולם הספורט של בית הספר, שנמצא מחוץ למתחם. לחברות שלי שגרות מחוץ למתחם ריססו מגן דוד על דלתות הבתים. אי אפשר לתאר כמה שזה מפחיד. בית הספר שלנו הוא בית הספר היהודי היחיד באזור, ולכן מרגע שהתחילה המלחמה ביקשנו מהתלמידים להפסיק להגיע עם תלבושת אחידה ולא לדבר עברית מחוץ לבית הספר, כדי שלא יוכלו לזהות אותם.

מיכל ביטון (צילום: באדיבות המצולמת)
מיכל ביטון | צילום: באדיבות המצולמת

"אנחנו גרים בבניין של הקהילה היהודית בברלין. הגבירו את השמירה סביב הבניין שלנו וגידרו את כל האזור. מאז שהתחילה המלחמה לא אני ולא הילדים יוצאים מהשטח שלנו, לא לגינות ציבורית, לא לטיולים וגם לא לאולם הספורט של בית הספר, שנמצא מחוץ למתחם"

מיכל ביטון, ברלין

"בברלין יש הרבה הפגנות, חלקן בעדנו וחלקן נגדנו. ההפגנות נגד ישראל אלימות מאוד, יש רחובות שלמים, שמתגוררים בהם בעיקר פליטים מוסלמים, שיהודים כבר לא יכולים להיכנס אליהם מחשש אמיתי שיפגעו בהם. מנגד, אני חייבת להגיד לך שבכל יום מאז שהחלה המלחמה אנשים, יהודים ולא יהודים, מגיעים למתחם שלנו כדי לתמוך בנו ובמדינת ישראל. מניחים פרחים, מדליקים נרות ותולים שלטים של 'לא עוד'. בכל יום שישי מתחילת המלחמה מגיעים למתחם עשרות אזרחי גרמניה כדי לשוחח, לשמוע ולתמוך. יש גם כאלה שמתנדבים ללוות את היהודים לבתים שלהם כדי שלא ייפגעו או יפחדו ללכת לבד ברחובות. זה ממש מחמם את הלב.

"מאז תחילת המלחמה אני רוצה לחזור לישראל, לבית שלי, אני מרגישה שהכי בטוח לי להיות בארץ. אבל בינתיים אני צריכה להישאר כאן, יש לי מחויבות לקהילה היהודית פה בברלין".

ברלין (צילום: Photo by Noam Revkin FentonFLASH90)
ברלין | צילום: Photo by Noam Revkin FentonFLASH90

עומר כהן, בן 46 מדרום אפריקה. עובד בתחום החקלאות

"אני עובד בחברה ישראלית ובחודש האחרון החברה קיבלה מכתבי תמיכה ומכתבי נאצה מהשונאים שלנו. זה לא נעים. אנחנו גרים בעיר קטנה בצפון דרום אפריקה, מרבית האנשים באזור חקלאים, לא כאלה שמתערבים בפוליטיקה. ועדיין, מאז המלחמה יש שינוי באווירה פה באזור. מוסלמים שגרים במקום החלו לתלות דגלי פלסטין והכל מרגיש מתוח. ארגון ה-BDS חזק באפריקה וגם השלטון הוא פרו-פלסטיני. ועדיין באופן אישי אני לא מפחד, אולי זה כי באמת מדובר בעיר קטנה וחקלאית ואני לא מרגיש את מה שקורה בחוץ".

יונתן והילה, מצ'ילה. עוסקים בחינוך יהודי

"מאז המלחמה אנחנו מדברים בשפת המקום ונמנעים מלהסתובב במקומות שפחות מקבלים בהם יהודים. זו תקופה מאתגרת עבורנו, חברים שלנו בצו 8 ואנחנו אלפי קילומטרים מהם. מה שמחזק אותנו זו העובדה שאנחנו כאן כשליחים של ישראל. בשנים האחרונות אנחנו מתעסקים בחיבור שבין היהודים בגולה לארץ ישראל באופן קבוע, ואנחנו יכולים להגיד שבחודש האחרון החיבור הזה מורגש הרבה יותר. יש יהודים שרוצים יותר לעלות לארץ וכל היהודים כאן מאוד מעורבים. דואגים לחיילים, קוראים תהילים לשלום כוחותינו והפצועים ושולחים מכתבים לחיילים. יש הפגנות פרו-פלסטיניות בצ'ילה, הן יוצאות מהקהילה הפלסטינית-נוצרית שבעיר, ההפגנות לא אלימות אבל גם לא נעימות. השבוע שמענו שאחד היהודים בקהילה ראה בשירותים של הקניון הציבורי את המילים 'יהודי חרא' מרוססות על הקיר, בספרדית. למרות הכל, הקהילה היהודית אצלנו מגובשת מאי-פעם. לפני שבוע התחתן פה בקהילה זוג יהודי, בכניסה תלינו דגל ישראל גדול ובחופה הזוג ביקש לשיר 'התקווה' עם כל המוזמנים. זה היה מרגש מאוד". 

אברהם גולדהבר, בן 31 מברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית

"אני חי בשכונה מעורבת בברוקלין. מאז שהתחילה המלחמה יש מתח באוויר, אבל אני מנסה שלא לתת לזה להשפיע עליי. אני לא מסיר את הכיפה מהראש, וגם במקומות ציבוריים כמו רחובות ראשיים ורכבות אני לא מסתיר את היותי יהודי. הקהילה היהודית נמצאת בהלם מאז 7 באוקטובר, זה בלתי נתפס. ראיתי בתקשורת שבהפגנות נגד ישראל משתתפים גם יהודים נטורי קרתא. הם עושים את זה כבר שנים. עדיין לא ראיתי אותם פיזית בחודש האחרון, אבל בעבר, בגלל שאני דובר יידיש, התעמתתי איתם. אמרתי להם שהם עושים נזק ושזה חילול השם, אבל הם לא מקשיבים, הם אנטי-ציונים. חשוב לי להגיד שלמרות שהם עושים הרבה רעש מדובר בקבוצה קטנה מאוד של כמה עשרות אנשים ואף רב לא עומד מאחוריהם ונותן להם לגיטימציה. אני חי בניו יורק המון זמן ובשנים האחרונות עוברת בי המחשבה לחזור לישראל. לפני המלחמה, כשראיתי את הקרע בעם, חששתי, אבל היום אני רוצה לעלות ארצה יותר מאי-פעם. אני רואה את העם שלנו מאוחד, דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, כולם ביחד, וזה פשוט עושה חשק לחזור".

אברהם גולדהבר (צילום: באדיבות המצולם)
אברהם גולדהבר | צילום: באדיבות המצולם

"בשנים האחרונות עוברת בי המחשבה לחזור לישראל. לפני המלחמה, כשראיתי את הקרע בעם, חששתי, אבל אני רואה את העם שלנו מאוחד, דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, וזה פשוט עושה חשק לחזור"

אברהם גולדהבר, ניו יורק

ג'ימי פוגל, בן 38 מלונדון, אנגליה. מאמן כושר ואומנויות לחימה 

"מה שקורה כרגע בלונדון זו אפוקליפסת זומבים. תומכי פלסטין, האנשים שמתנגדים לישראל, מתרבים בלי הפסקה בדיוק כמו זומבים. הם המונים. חברים טובים שלי התרחקו ממני בגלל המצב, אחרים דיברו על זה שישראל מבצעת 'רצח עם', ואני התרחקתי מהם. אני מנסה להסביר לאנשים שהיו חברים שלי מה קורה בארץ, מראה להם סרטונים ומשתף אותם בזה שאיבדתי חברים, והתגובה העיקרית שאני מקבל היא שזכותם של הפלסטינים להגן על עצמם. לפני כמה ימים העליתי פוסט לפייסבוק על רשת בורגרים ששולחת כסף לפלסטינים, הפוסט הפך לוויראלי ואני הסתבכתי. מאז אני מקבל איומים בלי הפסקה. אנשים השיגו את הכתובת של מועדון הכושר שאני מנהל והפיצו אותה ואת מספר הטלפון שלי בכל מקום. במכון אני רב עם אנשים, רבתי עם המאמן שלי. בעל המכון נותן לי גיבוי מלא. תומכי פלסטין פרסמו את הפרופיל שלי באינסטגרם, ובימים האחרונים אני מקבל מאות שיחות טלפון שכוללות איומי רצח ואלימות. כרגע אני מאמן רק יהודים, כי אני לא מסוגל לשמוע עוד דעות נגד ישראל.

"אני גר לבד ואני לא מפחד. אני לא מוותר להם, מבחינתי שיהרגו אותי, אבל אני לא אוריד את הראש. יש לנו סוג של "כתת כוננות" יש ישראלים מהשכונה שלנו מלונדון, בכל יום שישי אנחנו מתאמנים יחד, שומעים מוסיקה ישראלית ומתכוננים לרגע שאם יהיה צריך לעשות משהו. אני חושב לחזור לישראל וכרגע בודק איפה אני יכול לתרום".

ג׳ימי פוגל (צילום: באדיבות המצולם)
ג׳ימי פוגל | צילום: באדיבות המצולם