בשגרירות ישראל בניקוסיה מעריכים שכ-10-12 אלף ישראלים שהו בקפריסין לפני אירועי השבת השחורה. המספר גדל משמעותית בשנה האחרונה, בין השאר מפני שהמאבק על התוכנית המשפטית – זוכרים שזה היה דבר? – שלח ישראלים מודאגים רבים לחפש השקעות נדל"ן באי השכן. אבל הנהירה האמיתית החלה לאחר הזוועה בעוטף עזה: לפני כעשרה ימים דווח ב"וואלה" שכ-2,500 ישראלים ברחו לקפריסין, ואילו כעת מעריכים בשגרירות כי מדובר כבר ב-3,000-4,000. במילים אחרות, המושבה הישראלית באי גדלה לפחות ב-30% - בתוך כשבועיים וחצי.
אף אחד לא יודע בדיוק כמה ישראלים שוהים כרגע בקפריסין, בין השאר מפני שרבים הגיעו בטיסות לא ישירות (למשל, מאות נחתו תחילה ביוון, ולאחר מספר ימים באתונה שינו כיוון ללרנקה). אבל הנוכחות הישראלית במדינה הזעירה – בסך הכל 1.2 מיליון תושבים – מורגשת מאוד. ישראלים רבים שרכשו דירות באי בשנים האחרונות, ושבדרך כלל משכירים אותן לנופשים, פתחו אותן בחינם בפני הנמלטים מאימת המלחמה. בינתיים, בריזורט יפהפה בהרים, החלו לקלוט ניצולים ממסיבת הטבע בחניון רעים ומקיבוצים בדרום. אבל איך מסתדרים במדינה מאומצת? די בקלות: ישראלים עם פז"ם קפריסאי הקימו בתוך שבוע חמ"ל שלם שדואג לבאים, ומה שהיה קבוצת וואטסאפ צמח לתשע תת-קבוצות - למגורים, לרכבים להשכרה, למפגשי משחק עם הילדים ואפילו קבוצה ספציפית לאנשים שצריכים כרטיס סים.
מנהלי קבוצות הוואטסאפ פנו לכל מי שאפשר כדי להשיג דילים לאן שאפשר, ובהצלחה: בתי מלון רבים מציעים עד 50% הנחה לישראלים, פארקי מים מסוימים פתוחים בחינם לילדים מישראל, בית חב"ד מרים מפגשים ופעילויות כיף לילדים. ממש עכשיו הצליחו להקים גם מסגרת קבועה לילדים, כדי שמי שעובד מהבית יוכל להמשיך בשקט, וזה די הרבה אנשים. זה בטח נשמע די מושלם, אבל זאת לא בדיוק התחושה שמלווה אותי כשאני כותב את השורות האלה במלון בשעה 22:45.
פארקי מים מסוימים פתוחים בחינם לילדים מישראל, ושלנו בעיקר עושים חיים בבריכות. מילדים בגיל הזה – הגדול שלנו בן 8 – עוד אפשר להסתיר את הזוועות
המקומיים נחמדים ותומכים, שואלים באמפתיה כנה מה שלומך כשהם שומעים מאיפה באת. האוכלוסייה המוסלמית לא גדולה - רוב המוסלמים גרים בצפון האי, בקפריסין הטורקית – וכל כך לא דומיננטית בשטח שאתרי תיירות מסוימים דואגים להבהיר שהם "ידידותית למוסלמים". ובכל זאת, הישראלים שהגיעו הנה מודאגים. כמעט אף אחד לא לובש בגדים עם כיתוב בעברית, כל נהג מונית פרסי מעלה חששות, כל סממן מוסלמי מייצר חשדות.
המרואיינים לכתבה זו ביקשו להישאר בעילום שם. זה כבר לא קשור לתחושת הביטחון שלהם, אלא לתחושה שמלווה כמעט כל ישראלי שפגשתי כאן: אתה מתפנן בקפריסין, והמצפון בוער ביחד עם הבית. לא הרבה השתנה מהבחינה הזאת מאז שנות ה-70, כשיצחק רבין קרא ליורדים מהארץ "נפולת של נמושות". האנשים פה אולי לא חשים כנמושות, אבל הם בהחלט חשים אשמה – וגם סופגים חצי ביקורת - על כך שהשאירו את הכל מאחור. בלתי נמנע במלחמה שאנשים עוזבים את בתיהם, נהיים פליטים באמצע החיים, אבל גם להתייחס לעצמך כפליט לא בהכרח משקיט את המצפון. לא אחרי ששילמת מחיר מופקע על טיסה ואתה גר בדירה עם נוף לים ולוקח את הילד לפארק מים שאפילו לא גובה ממך כסף.
שאלת 300 אלף היורו
הוואטסאפ פתוח במחשב, וכל הזמן עולה ה"בידיפ" הזה של הודעה חדשה. בשעה כזו אני אפילו לא צריך לבדוק ממי זה: ברור שזו הקבוצה של הישראלים. ברבע השעה שחלפה מאז שהתחלתי לכתוב נכנסו 27 הודעות חדשות – שבע על דירות להשכרה, חמש לגבי משחק כדורגל לילדים שמישהי מנסה להרים, עוד ארבע על ניסיון ליצור פה תחליף לבית ספר, וכל השאר בנוגע לדברים שאנשים מחפשים: אחד שואל על כדורי משחק, אחר מחפש מגב טוב, ואחת שואלת שוב ושוב אם מישהו מגיע מהארץ ויכול להביא לה את הסיגריות שלה, כי אין פה ורק את זה היא מעשנת. היא פה כבר שבועיים. אני מקווה בשבילה שהיא מצאה תחליף.
הנוכחות הישראלית במדינה הזעירה מורגשת מאוד. בשגרירות מעריכים ש-10-12 אלף ישראלים שהו בקפריסין לפני השבת השחורה, מספר שגדל משמעותית בשנה האחרונה
אני עייף. זו לא שעה לכתוב בה, אבל אין ברירה כי צריך להעסיק את הילדים במהלך היום. גם האינטרנט די מצ'וקמק. שלוש פעמים הוא התנתק היום, ועבדנו עם מה שהסלולרי מספק לנו. זו כבר הדירה השלישית שלנו פה בשבוע וחצי, ובכולן האינטרנט היה בינוני. מצד שני אין פה אזעקות, אז בסך הכל הדברים מתאזנים.
אליס היא ישראלית שכבר שש שנים גרה בקפריסין, מלווה אנשים שרוצים לקנות פה דירה. היא אומרת שמספר המתעניינים עלה משמעותית בשנה האחרונה, כי אנשים חששו מהידרדרות במצב הכלכלי וחיפשו דרך להוציא כסף מהארץ. קפריסין מעודדת השקעות זרות מהסוג הזה; מי שקונה כאן דירה, נניח ב-300 אלף יורו, נכנס לתהליך שבסופו ניתן לקבל ויזת תושב. ובמחיר הזה לא מקבלים כאן דירת שני חדרים עם נוף לחניה: זה יותר כמו שלושה חדרים עם בריכה משותפת בקומפלקס דירות.
לא רק ישראלים מתלהבים מהדיל הזה. גם רוסים ואוקראינים רבים קפצו על הנדל"ן פה מאז פרוץ המלחמה שם, נהירה שבגללה קפריסין זולה פחות משהייתה (החשמל למשל יקר מאוד), אבל המחירים בסופר עדיין סבירים, האלכוהול והסיגריות עדיין זולים, והקפריסאים עדיין חמודים שקשה להאמין.
"קפריסין נהדרת, נעימה ממש. מדינה עם אווירה של רוגע, ידידותית לזרים", מספרת אליס ונותנת סימנים בישראלים הוותיקים כאן: "הם תמיד חשים צורך להצדיק את עצמם על זה שהם עזבו את הארץ. זה לא קורה עם עמים אחרים, רק עם ישראלים. שואלים אצלי לגבי דירה, אבל מקפידים לומר שזה לא כי הם יורדים אלא רק לנופש ואולי מקום מפלט למקרה שיצטרכו".
משהו השתנה במובן הזה מאז שפרצה המלחמה?
"קודם כל, בשבוע הראשון הייתה עצירה. היה שוק טוטאלי ואף אחד מישראל לא יצר קשר, מתווכים מקומיים לא הבינו מה קרה להתעניינות של הישראלים. אבל אז, בשבוע השני, הסכר נפרץ. התחלתי לקבל עשרות פניות ביום. לא כולם רוצים לקנות כאן ועכשיו, אבל המון מתעניינים. חלק כבר הגיעו לכאן, חלק פונים מהארץ, חלק כבר דיברו איתנו פעם ורק עכשיו שוקלים את זה ברצינות".
המרואיינים ביקשו להישאר בעילום שם. זה לא קשור לביטחון, אלא לתחושה שמלווה כמעט כל ישראלי שפגשתי כאן: אתה מתפנן בקפריסין, והמצפון בוער ביחד עם הבית
לא רק מי שיכול להרשות לעצמו דירה כאן שוקל להפוך את קפריסין לבית קבע. זה למשל הסיפור של טלי בת ה-37, אם יחידנית לשניים וכרגע מובטלת; כמו לא מעט ישראלים שפגשתי כאן, היא אוכלת חסכונות כדי להיות פה. "עזבתי מיד כשהעסק התחיל", מספרת טלי. "במבצע הקודם נפל טיל מטר מהבניין שלי ופירק קומה שלמה, וככה הבנתי שחדרי מדרגות לא ממש מגנים מטילים ואין ברירה אלא לרדת למקלט. אז בשבת הראשונה עליתי וירדתי במדרגות למקלט 70 פעם, והבנתי שאני לא נשארת".
ככה, בספונטניות?
"זה לא הגיע משום מקום. רציתי לעזוב כבר לפני שנה, כי הרגשתי שאין על מי לסמוך, וצדקתי. תוסיף לזה את יוקר המחיה, את התחושה שאין לאן להתקדם, וזהו. החלטתי שאני עוזבת ומחפשת עבודה בחו"ל".
איך את מסתדרת בינתיים?
"זה לא שיש לי כסף להרפתקה הזו, ממש לא. אבל אני מעדיפה לקרוס כאן כלכלית ולא לחוות טילים, מעדיפה לסמוך על עצמי מאשר על האנשים שאחראים לעתיד של מדינת ישראל. מטורף להבין שיש לנו תושבים, אבל אין לנו מדינה".
מה את מתכוונת לעשות מכאן והלאה?
"אם אצליח בתכנון שלי, אני לא חוזרת לארץ. וזה לא שאני לא ציונית, שנים הייתי כולי בתחושה של חיבור למדינה, אבא שלי לחם בלבנון. אבל אין את זה יותר. לא רואה איך אני נשארת עם הילדים במקום הזה".
ואז מוחמד דפק בדלת
שלומי, בן 42 ממרכז הארץ, אינו שותף לתחושות של טלי. "אני פה ברגשות מעורבים", הוא אומר. "אשתי ממש רצתה לעזוב, ואני הרגשתי שצריך להישאר דווקא עכשיו, דווקא כשקשה. הלכתי לתרום דם, סייעתי בחבילות, מה שאפשר, אבל למילואים לא גייסו אותי – ביקשתי, רק שיש לי פטור - ובסופו של דבר לא היה בי צורך ממשי. הרגשתי שאני נשאר בעיקר בשביל לרוץ לממ"ד, אשתי אמרה בצדק כמה לא טוב לילדים, וטסנו".
איך אתם מרגישים כאן?
"הקהילה פה מדהימה, התמיכה מדהימה, אבל אני עדיין מרגיש רע. בשבועיים שאנחנו פה רציתי לחזור כבר שלוש פעמים, להיות עם העם שלי. ככה זה כשיש משפחה: מחליטים ביחד, וכרגע נראה שהכי טוב זה להישאר".
"היער הסודי" מארח ניצולים מהארץ. מישהי הביאה חלקי חרס, וזוג שהרגיש שקשה לו לנשום התיישב ויצר במשך שלוש שעות. המפעילה קראה לזה "לאחות את השברים"
עבור הורים צעירים כמו טלי ושלומי הוקמה כאן קבוצת וואטסאפ ייעודית. גם אנחנו הצטרפנו אליה, ומאז הילדים שלנו בעיקר עושים חיים בבריכות. מילדים בגיל הזה – הגדול שלנו בן 8 – עוד אפשר להסתיר את הזוועות. טילים הם כבר מכירים, וברוב המשפחות סיפרו שעוזבים בגללם. אבל אפילו פה זה מאבק קבוע להסתיר מהם שקרו דברים איומים יותר. אנשים מרגישים צורך לדבר, מישהו פולט משהו על אכזריות, ומיד משתיקים אותו ועוברים לאנגלית.
באחד הרחובות ראינו שלטים ביוונית ובאנגלית עם תמונות מוכרות. מישהו פלט "זה החטופים שלנו", ומיד נאלץ לומר לילדים שתהו איזה חטופים שהוא בכלל אמר "חטיפים". הוא אפילו הצביע על איזה קיוסק ואמר, "איזה כיף שנלך מחר לים".
ילדים גדולים יותר כבר יודעים, ונראה שהם מתמודדים יותר טוב מההורים שלהם. בכל מפגש חברתי אפשר לראות איזה בן 16 שמפעיל חבורה של קטנים כשההורים שלו עם הראש בתוך הטלפון, מתעדכנים בחדשות או רבים ברשתות החברתיות. הם לא בארץ פיזית, אבל הם כל הזמן בישראל.
גם האימה עדיין נוכחת. כמעט כל יום יש פה זיקוקים כחלק מחגיגות חתונה, וכמעט כל יום מישהו שואל בקבוצה מה זה הבומים. השבוע, כשנשמע לפתע פיצוץ בשגרירות ישראל, עלו המון הודעות שהתריעו מפני סכנה. מישהו בקבוצה טען שמדובר בחזיז שהושלך בקרבת מקום, אחר חיפש תשובות ברשת ולא מצא כלום. בעיקר לא סיבות להירגע.
ראינו שלטים ביוונית ובאנגלית עם תמונות מוכרות. מישהו פלט "זה החטופים שלנו", ומיד נאלץ לומר לילדים שתהו איזה חטופים שהוא בכלל אמר "חטיפים"
כולם מנסים למנוע מהילדים שלהם לדבר עברית ברחוב, למרות שאוכלוסיית המוסלמים פה לא גדולה ולמרות שנשיא קפריסין הודיע ללא כחל ושרק שהוא ניצב לצד ישראל. "הישראלים שבאים, באים בבהלה", אומרת אליס. "הם כועסים אם יש במלון אורחים שמדברים ערבית, למשל. אבל אין מה לעשות, זו עיר נופש ויש פה אנשים מכל העולם. נתקלנו במקרה כזה מקרוב בשבוע הראשון: את הדירות שיש לנו נתנו כמקום מגורים חינם למי שהגיע הנה, ושתי בנות לקחו דירה כזו. ביום השני שלהן קיבלנו מהן טלפון לחוץ שמישהו שמזדהה בשם מוחמד דופק להן בדלת. הסברנו להן שהוא פליט סורי שעושה לנו עבודות תיקון בדירות כבר המון זמן".
וזה הרגיע אותן?
"האמת היא שלשמחתנו, חצי שעה אחר כך הן סיפרו שהם אוכלים ביחד צהריים".
למרות צפירות ההרגעה של אליס, גם פה נתקלו אנשים בקריאות שנאה. יעל (35) הייתה בטיילת עם שני ילדיה שדיברו בעברית כששמעו מישהו צועק "אללה אכבר". "זה קרה כמה פעמים בשבועיים שאנחנו פה", היא מספרת. "בעלי ואני מנסים להימנע מעברית, אבל הילדים מדברים, צועקים אפילו. אני במצב של הישרדות כרגע, והכי חשוב לי ללמד את הילדים אנגלית, שנוכל לדבר בינינו. אין מקום שבו אין שנאה לישראלים, וזה לא משנה את העובדה שכרגע עדיף להיות כאן מאשר בישראל. אז פה צועקים עלינו מדי פעם, אבל בישראל מחפשים להצמיד מאבטח לכל גן. אז איך אפשר לומר שהכי בטוח ליהודים בארץ?".
אתם יורדים? אתם חוזרים?
"אנחנו במסע חיפוש. נעבור מכאן לארצות הברית, יש לנו שם חברים. אולי נמצא עבודה, אולי נחזור, אולי לא. נראה מה יהיה המצב".
מתי הגעתם הנה?
"ביום ראשון ה-8 באוקטובר. באנו ממקום שהוא קהילה, ובעלי לא רצה לעזוב כי מבחינתו זה זמן מגבש ונדרשת אחדות. אבל אני ידעתי שעוזבים. כבר שנים ברור לי שעזה היא סיר לחץ, שזה רק עניין של זמן. לא ציפיתי שזה יגיע כל כך מהר, אבל כשזה בא הבנתי שאם המודיעין לא צפה את זה, אז הוא גם לא יודע מה יהיה. עכשיו גם בעלי כבר שמח שעזבנו".
גם אלירן (35, אזור השרון) שמח שעזב. "זה לא שצריכים אותי בישראל. אני לא עושה מילואים, לא טבח שמבשל", הוא אומר. "אבל זה לא היה מיידי, לקח לנו כמעט שבוע להחליט שאנחנו לא רוצים להישאר. קודם כמה אזעקות והבנה שהעסק רחוק מלהיגמר, ורק אז ארזנו את הילדים ונסענו. בהתחלה היינו שלושה ימים באתונה, אבל אין שם תחושת קהילה כמו כאן".
והקהילה כאן סייעה לכם?
"הישראלים עזרו לנו עם כל מה שהעלינו. גם את הבית שאנחנו גרים בו השגנו דרך הקבוצה, זאת וילה מדהימה עם נוף לים ששייכת לשני ערבים נוצרים, נצרתים לשעבר. הם גרים בקומה מתחת, ישבנו איתם לקפה. גם הם מאוד שבורים ממה שקורה.
"לא באמת מתנתקים פה, אבל איך אמרה חוה אלברשטיין? הייאוש נעשה יותר נוח. בלילה הראשון לא נרדמתי, הראש היה כל הזמן בחדשות - אולי אפילו יותר מאשר בישראל, בגלל שעזבנו – ועכשיו כבר יש רגעים, קטנים אומנם, שאנחנו נושמים על המרפסת הענקית ולרגע חשים חופש".
תחזרו לארץ?
"ברור, ברגע שיתאפשר. זה המקום היחיד שיהודים ממש יכולים לחיות בו".
חוכמת הסופגנייה
באמצע קפריסין, במרחק חצי שעה מכל עיר, נמצאים ישראלים שלא מסתירים מאף אחד את מוצאם. למקום הזה קוראים "היער הסודי", ו-60 האורחים מהארץ ששוהים בו כרגע הם ניצולים מקיבוצי העוטף ומהמסיבה ההיא. חתיכת ספוט, היער הסודי הזה: אשכרה באמצע יער, עם מגורים יפהפיים וסדנאות יוגה וחממת תבלינים אורגנית. כשישראלים שתכננו לנפוש כאן ביטלו הזמנות בעקבות המלחמה, הבעלים – ישראלי בשם יוני כהנא – החליט לנצל את האיכות המרפאת של המקום לטובת אנשים שבאמת צריכים אותה. הוא פרסם הודעה על אירוח בחינם למי שרוצה וצריך, וציפה ש"איזה 100 ייענו". בפועל הוא קיבל בקשות מכמעט 1,500 ישראלים. כדי להתמודד עם המסה חילק אותם יוני לקבוצות של כ-50 בשבוע, ושאל אם יש מטפלים שיסכימו לבוא לסייע. עשרות נרתמו.
הישראלים שהגיעו הנה מודאגים. כמעט אף אחד לא לובש בגדים עם כיתוב בעברית, כל נהג מונית פרסי מעלה חששות, כל סממן מוסלמי מייצר חשדות
זה באמת מקום מקסים, אבל ביער הסודי אני נשבר מחדש. אחרי כמה ימים שבהם הצלחנו להוריד את צריכת החדשות, וכשלרשתות אני לא נכנס בכלל, המציאות מכה לי בפרצוף. הנה הם, אנשים שנפגעו מהשבת ההיא בצורה שאין לי – לשמחתי, בסך הכל - שום דרך להבין. העיניים של רבים מהם כבויות, מגיבות לאט לאנשי הצוות ששואלים אם הם צריכים משהו. אולי פסיכולוג? אולי בא לכם לעשות איזו יצירה? כשהגעתי הביאה מישהי חלקי חרס כדי ליצור פסיפסים. זוג שרגע קודם הרגיש שקשה לו לנשום התיישב ויצר במשך כל שלוש השעות שביליתי במקום; המפעילה קראה לזה "לאחות את השברים".
יש פה בחור עם חולצה שכתוב עליה Molon labe, סיסמה ספרטנית שפירושה המילולי הוא "בואו קחו", אבל במתריס, כמו "נראה אתכם מנסים". הספרטנים אמרו את זה ליוונים כשהאחרונים ביקשו מהם למסור את נשקם; אני אומר לבחור עם החולצה שזה ממש מתאים לימים אלה, אבל זה לא מעודד אותו. הוא היה באחד הקיבוצים, איבד הרבה חברים. בעוד שבוע הוא אמור לחזור ארצה למילואים, אבל אחר כך יעזוב את ישראל. "אני לא מבין למה להמשיך לחיות במדינה שיכולה להרוג לך את הנשמה", הוא אומר לי.
מהצד האחר של המלון שומעים פתאום ישראלי שפולט איזו קריאת שמחה על משהו שהוא קנה, ושניים אחרים יושבים ליד הפסנתר ושרים שירים של בניה ברבי. קצת מרגיע את הלב לראות שתהליך ההחלמה והריפוי מצליח, גם אם טיפין טיפין.
אחר הצהריים יוצא לפועל משחק הכדורגל של הילדים. אמא אחת שהבן שלה משחק בקבוצת נוער הציעה, אבא אחר לקח יוזמה וארגן מגרש פנוי. מי שהיה לו כדור הביא. עכשיו הילדים משחקים וההורים מדברים, וכמו שקורה בכל מקום שאתה נמצא בו הרבה זמן, יש כבר שאלות ששואלים את כולם: מתי הגעתם, למה החלטתם, איפה אתם עכשיו – וכמובן, מה הלאה.
אף אחד לא יודע מה הלאה. כולם מחכים לכניסה קרקעית, כולם מסייעים מכאן איך שהם יכולים, כולם מבולבלים, והרבה תוהים אם זו תחילתו של רילוקיישן. אני פוגש פה מישהי ששברה שיא ביציאה מהארץ: באותה שבת, בעשר בבוקר, היא כבר הייתה בשדה. אפילו הלכה לדלפק הכי קרוב ושאלה אם אפשר לקנות כרטיס לטיסה הבאה החוצה מכאן, ממש כמו בסרט הוליוודי. רק שלא היה כרטיס, אז היא נכנסה לאתר של חברת תעופה וקנתה אונליין, ובמקביל כבר סגרה מקום לינה. היא אפילו הצליחה לקנות במחירי לואו קוסט (כן, עוד היו כאלה לפני שכולם הבינו את גודל הטירוף). מישהו אחר כאן היה בכלל בדרך חזרה משלושה ימי נופש בפארק מים בהונגריה, ובשדה התעופה הודיעו לו שהטיסה לא תגיע לישראל אלא ללרנקה. הוא לא הבין למה, הציץ בטלפון, וראה אלפי הודעות על ירי במושבים בדרום. לכל אחד פה יש חתיכת סיפור.
ברקע הילדים מתחלקים לשלוש קבוצות. הילד שלי מבקיע שני גולים, ואומרים לו שהוא תותח. כבר אפשר לפנטז על נורמליות, אבל אז נכנס למגרש מישהו שאנחנו לא מזהים. אמא אחת שואלת בלחש אם הוא משלנו, ורק כשהאורח ניגש לאחת האימהות כולם נרגעים. מסביב למגרש יש חומה, ואני שואל את עצמי אם מעכשיו נרגיש בכל מקום כמו יהודים מאחורי חומה, מפוחדים אך מוכנים להילחם באויב.
המשחק מסתיים ואני לוקח את הילד לקנות נשנוש. סופגנייה פה עולה רק 2.80 שקל, ושנינו אוהבים סופגניות. אז בסך הכל הדברים מתאזנים.