הגעתי לאיי פוקלנד לסדנת צילום ציפורים במה מה שנראה כתחילת הקיץ. הצטרפתי לקבוצה של חמישה צלמים מקצועיים אמריקאים ואחד אוסטרלי אשר באו לשבועיים לצלם את החי באיים. כולנו מצוידים בקילוגרמים של מצלמות, עדשות, חצובות וביגוד חם. הטיסה לשם מייגעת. ארגנטינה חוסמת טיסות מעל שיטחה לכיוון האיים וזה כמו שהבנתי בשטח רק קצה הקרחון של המלחמה הקרה עם אנשי האי והאריה הבריטי שעדיין עומד מאחוריהם.
איי פוקלנד נמצאים מזרחית לדרום אמריקה, לא רחוק מקטע החוף היחיד של צ'ילה על האוקינוס האטלנטי. קו רוחב 52 דרום עובר כאן, ממש כמו מקבילו הצפוני העובר מעט צפונית ללונדון. אבל בניגוד ללונדון כאן קר בתחילת הקיץ ורוחות עזות נושבות.
"טריטוריה בריטית מעבר לים", כמו שהיא נקראת רשמית, מורכבת משני איים גדולים ומעל שבע מאות קטנים והיא לכאורה מדינה או ישות עצמאית. "דיקטטורה בריטית" קראתי לזה כשרציתי לקנטר את טוני הנהג והמדריך שטרח רבות להסביר לנו למה ארגנטינה זה אסון עבורם ולמה הם מצדיעים כל בוקר לדגל האנגלי ומודים למרגרט אשת הברזל ששלחה חיילים להביא להם את החופש. ובאמת שלושת אלפי תושבי האי הינם אנגלים בלשונם, במעשיהם ומה לעשות – גם באוכל שלהם.
הדרך משדה התעופה לסטנלי שהיא העיר היחידה בטריטוריה עדיין לא סלולה ברובה. נראה כאילו לא בוער לאף אחד שום דבר. ג'יפים הם כלי התחבורה הבלעדי באי. כפי שלמדתי בימים שחלפו יש באי דרכים שהן לא סלולות ויש דרכים שהן לא דרכים. פשוט נוסעים ומרחק שבקו אווירי הוא 10 ק"מ, בקו יבשתי הוא מעל 20 מכיוון שיש לסובב את המפרצים החודרים ליבשת. בפועל, מעבר קטע כזה עשוי לפעמים לקחת מעל שלוש שעות והמון טלטלות.
עוד ב-mako חופש:
להתאהב מחדש: מלון בוטיק של הביוקר
סוג של: מסע אופנתי בלונדון
תכירו את הפולנייה הכי מפרגנת בעולם
על הפינגווינים
לאיי פוקלנד טסתי לא על מנת לשמוע על מלחמות העבר, אלא בכדי לצלם ציפורים ופינגווינים. הנקודה הראשונה אליה נסענו נקראת Volunteer Point. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי פינגווינים. הזוג הראשון שראיתי עדיין לנגד עיני למרות שלא צילמתי אותו. היצורים האלו 'עושים לך קליק' מיידית. קודם כל הם הולכים על שניים כמונו. שנית הם משתמשים בתקשורת זוגית וקבוצתית המורכבת מקולות וסימנים המזכירה קהילה אנושית.
הם הולכים לים, כל יום כי משם מזונם. הולכים בבודדים, בזוגות, בשלשות או בקבוצות גדולות. הקינג פנגווין (King Penguin) למשל הולכים לכל היותר ברביעיות. כשגילו שאני עומד במסלול שלהם הם עצרו בדרך, הסתכלו זה על זה, נראו חושבים או מתלבטים. קרה ושינו את דעתם וחזרו למושבת הקינון. בפעמים אחרות החליטו להמשיך תוך סטיה קטנה מהדרך. העובדה שהחצובה והמצלמה ממש בצד השביל לעיתים לא ממש משנה להם. בצעד בטוח ומתנדנד הם בדרך ויחלפו גם שני מטר ממך בשוויון נפש.
מושבת הקינג פנגווין נמצאת בצלע גבעה קטנה. כשמונה מאות זוגות מקננים שם כל אביב וקיץ. הצפיפות גבוהה והיא מהווה יתרון: מוגנים יותר במחנה אחד הן מעופות דורסים והן מהרוחות והקור. המושבה מאד קולנית. הקהילה מחולקת דינמית לדוגרים ומסתובבים. הדוגרים עומדים או שוכבים על הביצה או הגוזל היחיד, אם זה כבר בקע. הפינגווינים מבטאים את עצמם בקולי קולות מידי פעם, בין אם על מנת לאתר את בן הזוג, להרתיע מפני דורס בסביבה או סתם לריב עם השכנים. אלו קולות רמים כעין יללה ממושכת. בניגוד לאנטרטיקה, כאן הים קרוב מאד – כחצי ק"מ או פחות. פה החלפת המשמרות על הביצה או הגוזל מתבצעת לפחות פעם ביום כאשר זה שלא נמצא בקן צד דגים בים או סתם עומד על הגבעה מעל החוף וצופה בנוף.
בנוסף להורים בקינון ישנם גם צעירים המסתובבים באיזור. לחלקם עוד לא נשרה הפלומה למרות שהם כבר בני קרוב לשנה וההורים עדין מפרנסים אותם ומביאים להם דגים מידי יום. קצת מוזר היה לי לראות את ההורה שאינו שמן במיוחד מזין גוזל שהוא כמעט בוגר, גדול ועגלגל, מלא שומן (אכן שומן) ומתחנן לעוד דגים בקולות רמים. התקשורת בין ההורה שמגיע מהים לבין הגוזל היא בקריאה המוכרת רק למשפחה והיא העוזרת להתמצא בתוך המושבה הגדולה.
בסך הכל הפינגווינים מהמין הזה (King) הם הגבוהים מכולם – כ-90 ס"מ- ומלבד הכתר הכתום הבולט בראשם הם גם בעלי התנהגות מלכותית. הולכים לאט, מתעלמים בד"כ מהאנשים מסביב, שקטים יחסית למינים האחרים שבאי ויפים מכולם. בהמשך למדתי שכל אחד מחמשת המינים שבאיי פוקלנד בעל אופי שונה וכן נראה ומתנהג אחרת ובהתייחסות שונה אלינו.
הגוזלים עדינים וחמודים, הקאראקארא אויב אכזר
נחתנו ב-Sea Lion Island, שם הג'נטו מקננים על האדמה במושבה צפופה בצורת מעגל. התנאים לצלמים אידיאליים. יש הוראה המגבילה התקרבות הצלמים של כשלושה מטר מהדוגרים. עדשת הטלה-זום הכבדה שסחבתי עימי מהארץ נראתה כמעט מיותרת. הקינים הומים כשרעש, צעקות, וקולות קריאה המלווים את המתקרב למושבה. חלק דוגרים עדיין על ביצים ואילו לאחרים בקע גוזל או שניים.
התמקמתי היטב עם חצובה והמצלמה הראשית שלי מול אחת המושבות. הכל קבוע באיזור והפינגווינים הדוגרים נשארים באותו מקום. מכאן שיכולתי לקבוע את מיקומי בצורה שהשמש (כשזו נראתה) מאירה על הדוגרים. רציתי לצלם גם את הגוזלים. צריך לחכות זמן רב עד שהדוגר מתמתח או מחליט לעבור ממצב שכיבה לעמידה בקן ועד אז צפיתי על הסביבה הרוחשת. בשמיים, מעל המושבה, עף כל הזמן החמסן. זהו כעין שחף גדול המתמחה בגנבת מזון מאחרים. אחר מספר יעפים הוא מצליח לגנוב ביצה גדולה של פינגווין שזז לרגע ממנה. החמסן נע עם הביצה בפיו ואני, מזוהה כל כך עם הפינגווינים קיללתי אותו בליבי. בעודו עף הופיע ממקום לא צפוי קאראקארא, שהוא דורס מקומי, פגע בחמסן שהפיל את הביצה. זו לא ממש הגיעה לקרקע כי הדורס היה מספיק זריז לתפוש אותה בנפילתה ולהמשיך איתה מרחק קצר לפני שהתיישב ממש מולי לפצח ולאכול אותה. המצלמה עבדה כאן הרבה.
הטרגדיות מול עיני רק התחילו. צפיתי על המושבה והכל עדיין נראה מאד פסטורלי. בתחושותי הפינגווינים הם לא ציפורים ששכחו לעוף אלא הולכי על שתיים, דוברים שפה שברובה לא מובנת לי ומגדלים את צאצאיהם ברוח ובקור. הגוזלים עדינים וחמודים, הקאראקארא אויב אכזר. ואכן הסתבר לי שכזה הוא. הדורסים האלו עוברים ביעפים מהירים מעל ראשי הפינגויים. בשלב מסוים החליט אחד מהם שאני כנראה מטיל ביצים כי הוא החל לעוף מעל ראשי בגובה נמוך ובמהירות גבוהה. אחזתי במצלמה ונפנפתי אותה מעל הראש (תוך כדי צילום) על מנת להבריח אותו. לפחות השגתי קלוז-אפ שלו.
הרבה נסיונות עשה הדורס ובסוף גם הצליח. לנגד עיני חטף הקאראקארא גוזל צעיר ממש מתחת לאמו (או אביו) עף כשני מטר וישב לטרוף אותו לנגד עיניהם. הם, כך נראה היה לי, זעקו אבל היו חסרי אונים לחלוטין ואילו הוא לא טרח אפילו להתרחק מהקן הנגזל. רצף הארועים הזה חזר על עצמו שוב באותו ערב. ככל שהימים באי התקדמו שטח הקינון הלך והצטמצם. אם אין גוזל לחמם אותו הפינגוינים נוטשים את המקום ויורדים לים. מכיוון שחטיפות הגוזלים נעשות מקרב אלו הדוגרים בהיקף המעגל ולא קרוב למרכז – נראה שהמעגל הולך ומצטמצם כל הזמן.
קצת פרופורציה - הדורס הזה מוגדר בסכנת הכחדה חמורה ביותר. הכנוי שלו בפי המקומיים הוא Johnny Rook. אחד הטייסים סיפר לי שבחורף, כאשר אין להם גוזלי פינגווינים לטרוף הם מתארגנים בקבוצה ומתנפלים על כבשה שבשטח. הם מספיק חזקים ומתוחכמים על מנת לגרום לה ליפול ולהתהפך על הגב ואז הם מנקרים את עיניה ואת הלשון וומחפשים את הכבשה הבאה. הנוהל האכזרי הזה לא זוכה לאהדה בקרב החקלאים ובעבר הם רדפו אותם עד שהשמידו כמעט את כל האוכלוסיה. היום נאסר לפגוע בהם ואוכלוסית הדורסים הזו מתאוששת.
הסערה: קירות גבוהים של מים
כשהגענו לאי היתה רוח חזקה, אבל התחזית דיברה על סערה ממשית מתקרבת. ואכן ביום השלישי הגיעה סערת חורף ארקטית אשר בד"כ לא מתרחשת בקיץ. הרוחות עלו תחילה ל-65 קשרים ולקראת ארבע ל-80 (כ-150 קמ"ש). מעולם לא חוויתי רוח בעוצמה כזו. אפשר היה להבין למה כל מבנה קשור ביתדות וחבלי פלדה לקרקע.
עשיתי נסיון לגשת למושבת הפינגווינים הקרובה. זה היה חסר תועלת. לצלם לא היה ניתן. הפינגוינים איבדו את שלוות רוחם הרגילה והפכו חשדניים לגבינו הצלמים. מי שלא היה חייב להיות במושבה נמלט משם והסתתר. חלקם אפילו צעד לכיוון הלודג' שבו התארחנו. הסערה לא הייתה גם לרוחם.
החלטתי שאני נשאר בחדר עד חלוף הרוח. אבל ההחלטה לא עמדה במבחן המציאות. אחד הצלמים חזר מחוף הים עם תמונות מדהימות והפיתוי לצאת עלה. ארזתי את המצלמה ביריעת הגנה אוטמת, עטפתי את עצמי בארבע שכבות והצטרפתי לשנים מחברי לסיור מקיף במה שנראה כמו איזור אסון.
ההליכה עם הרוח לכיוון החוף היתה קלה יחסית. אבנים וחול דפקו על גבי ברעש עז. אפשר היה גם לצלם, בעיקר מהבטן. על חצובה לא היה מה לחשוב. צעדתי בשביל המוליך לים. הדוגרים היו עדיין שם, היסטריים למדי. לפתע הופיע מולי פינגווין בודד, צועד על השביל נגד הרוח וכולו בהליכה מוטה קדימה. אחריו במבנה של ראש חץ עוד שבעה כמוהו צועדים בקצב אחיד ומתנדנדים בהליכתם. פיניתי להם מקום על השביל והם חלפו על פני. עברתי בין בריכות המים הקטנות שנוצרו ליד החוף והגעתי לקו החוף. הגלים נראו כמו עמודים או ליתר דיוק קירות גבוהים של מים. יצור כמוני, אם יכנס לים כזה, יעלם בתוך שניות. הפינגויינים התיחסו לזה כפארק מים קייצי, נכנסו בצלילה מתחת לגל המתנפץ וצללו לחפש את ההזדמנויות שהים מביא.
על מנת לצלם, מתוך יריעת פלסטיק המגן, נשענתי, פשוטו כמשמעו, על הרוח. כשהגב ב-60 מעלות לאדמה, באיזון פחות או יותר, הרגשתי די יציב. משבי רוח טילטלו אותי מידי פעם. המחשבה הטורדנית הייתה איך חוזרים את אותו קילומטר שהתקדמתי כה מהר עם הרוח.
אחר סדרה לא ארוכה של צילומים פניתי לחזור. ליד החוף יש שטח גדול חשוף. 'המגרש' קראנו לו והוא היה מקור אינסופי לחול ואבנים קטנות שהרוח העיפה. אחרי שלשה צעדים מול הרוח התמלאו עיני בחול ונאלצתי להסתובב. ניסיתי ללכת עם הגב, כלומר אחורה אבל כשלא ניתן אפילו לסובב את הראש מבלי שהעיניים התמלאו בחול הרעיון הזה לא ממש הועיל. לבסוף מצאתי בכיס המעיל כובע בצורת גליל ארוך שכיסיתי בו את כל הראש. אמנם לא ראיתי הרבה דרכו אבל לפחות לא מלאו עיני חול. לעומת זאת הבחנתי שכיסי המעיל מלאי אבנים כמו אצל כורה זהב. השביל חזרה התפצל לשניים. בצד אחד צעדו מולי פיגווינים שנראו הפעם שמחים ללכת עם הרוח. בחרתי בצד השני אבל שם גיליתי אריה ים צעיר שלא ממש היה נלהב שאצעד מולו. אחד הדברים שהוזהרנו בפניהם זה לא להמצא במצב בו אתה חוסם לאריה ים את הדרך לים. בלית בררה חזרתי לשביל השני. עדיף להפריע לפינגווינים מאשר לריב עם אריה.
בחלקו המרוחק יותר של האי מושבה של מקפצי הסלעים. אלו פינגווינים הדוגרים על דרגשי סלע גבוהים מעל החוף. התכונה הבולטת של אלו היא יכולתם לקפץ על הסלעים. בסבלנות רבה הם יורדים במדרון לכיוון הים. שם הם יוצאים לדייג תת מימי שבסופו הם חוזרים לטפס על הצוק. בביקור יום קודם לסערה שאלתי את המקומיים למה הם בוחרים לקנן כל כך גבוה ורחוק מהים.התשובה הגיעה עם הרוח.
הסערה הפתיעה גם את הפינגווינים המקננים. למרות שהצוק גבוה מאד מעל הים – למעלה משלושים מטר- גלי ים בגובה 12 מטר ויותר התנפצו על הסלעים ושלחו נחשולי מיים למקומות הקינון. ים סער בעוצמה שרק מתרחשת באיזורי ההדרום הקר, מסביב לאנטרטיקה. מה שנראה לי בלתי אפשרי יום קודם הפך למציאות קשה עבור המקננים עם בוא הרוח והגלים. גם פה נטשו רוב משתכני המושבה את מקומות הקינון והצטופפו בבהלה על גבעה סמוכה. למחרת היום כשחזרנו למקום היו רוב הביצים נטושות, מפוזרות בשטח כמו גם חלק מהגוזלים. כמו שהבנתי זו שנה אבודה למרבית הפינגווינים שבמושבה הזו.
הצוואר: גן העדן של הפינגווינים
הצוואר (The Neck on Saunders Island) הוא הכנוי שניתן לרצועת חול ארוכה וצרה מאד (400 מטר באיזור מסוים) אשר ים משני צידיה והיא תחומה בין שני הרים. התאור אולי קצת פרדוקסלי אבל עבור הפינגוינים זהו גן העדן. המקום מוגן יחסית מרוחות הסבירו לי (הדגש על יחסית). ישנן שלוש סיבות עקריות להגיע לצוואר: עשרות מושבות של פינגווין הג'נטו, מושבה ענקית ובה אלפי פרטים של מקפצי הסלעים (Rock-hopper), והסיבה העיקרית – מושבת קינון גדולה מאד ונדירה של הציפור האגדית – האלבטרוס.
האלבטרוס מקנן באביב באיזור תלול מאד מעל "הצוואר". זוהי ציפור ים גדולה מאד ובעלת מוטת כנפיים של מעל 2.5 מטר ובהתאם יכולת טייס מעוררת קינאה. לא קל להגיע למושבת הקינון (אלא אם כן אתה עף). היצורים האלו לא ראו הרבה מדי אנשים בהיסטוריה של מאות השנים האחרונות ולכן אינם מתרגשים יותר מדי לא מהמצלמה ולא ממני. אחרי שהות של שעות על הצוק ליד המושבה הם התקרבו עד למרחק של פחות ממטר.
הזוגות בשיא תקופת החיזור. הם מקיפים זה את זו תוך כדי שירה (נשמע יותר כמו חריקת דלת לא משומנת) וריקודי חיזור. לזה מתווספים הפגנות תעופה מרהיבות, סיבובים מאד חדים וריחוף תוך העזרות ברוח. הזמינות הרבה והאור המצוין סיפקו לי את חויית צילום המעוף הטובה ביותר. הם לא התעייפו לבצע יעפים ואני לא חדלתי מלצלם.
בחלק אחר של הצוק נמצאת מושבה מעורבת של קורמורנים ופינגוינים מקפצי-סלעים. קצת מוזר לראות מושבה מעורבת כזו אשר הקורמורנים בעלי העיניים הכחולות וכמובן יכולת הטיסה מקננים בין הפינגווינים המרותקים לקרקע. יש לא מעט מריבות בעיקר קולנית ומעט פיזיות אבל הם ביחד. הפינגוינים יורדים בין הסלעים בשיירה ארוכה עד לחוף. שם מתכנסת קבוצה של עשרות אחדות ובריצה הם יוצאים למים. בדרך עוברים בין האלבטרוס המקנן, בבריכת מים מתוקים ורבים מעט עם הקאראקארא אשר לא יכול לעשות לבוגרים דבר. ההר חסם את הרוח ולכאן לא הגיע הסערה. כך שהקינים במצב טוב.
הצוואר הוא מקום יחודי. כל הקבוצה לנה בצריף אחד קטן בעל שני חדרים. החשמל מגנרטור, אין כל אמצעי תקשורת למעט מכשיר קשר מיושן אשר מאזינים לו רק בערב. האוכל הובא בטיסה מרחוק, המים מגיעים ממעיין סמוך ואת הזבל שורפים במקום. הקבוצה שלנו מעדיפה אמנם מלונות מסודרים יותר אבל שילבה ידיים וחיה טוב בצריף הבודד. אני הייתי נשאר שם גם עשרה ימים מכיוון שאתה מרגיש חי בטבע אבל לא מפריע לו. פשוט עוד יצור מכוסה מעיל אשר מהווה מיעוט לא משמעותי באיזור.