א', אזרחית רוסית, טסה ממוסקבה לישראל לבקר את בנה המתגורר עם אביו בארץ. על פי ההסכם בינה לבין אבי הילד היא יכולה לבקר אותו פעמיים בשנה (בחופשת הקיץ ובפסח) והוא זה שישלם עבורה על הכרטיסים.
מיד עם נחיתתה, א' עוכבה בדלפק ביקורת הגבולות וכניסתה לארץ נמנעה. כעבור כמה שעות בישרו לה שהיא לא יכולה להיכנס לארץ והיא הוטסה בחזרה לרוסיה.
"הכניסו אותי לתא המיועד לנשים שהכניסה שלהן לארץ סורבה. הייתי בלי תרופות אסטמה שנשארו בתיק. התקשרתי לעורכת דין שתטפל בעניין והסברתי שאני נשואה ויש לי ילדה ויש לי כרטיס טיסה לעוד 11 יום בחזרה למוסקבה. זה לא עזר, אף אחד שם לא דיבר רוסית וקיבלתי יחס משפיל", קבלה א'.
בעקבות המקרה, א' הגישה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד התנהלות משרד הפנים שמנע שלא בצדק את כניסתה לארץ.
משרד הפנים הגיש כתב הגנה שבו הטיל את האחריות למחדל על א' שלא הגישה ערעור לבית הדין לערעורים על החלטת משרד הפנים, אם סברה שההחלטה שהתקבלה בתום לב שגויה.
שופטת בית משפט השלום דחתה את תביעתה של א' בנימוק כי פסק הדין בין א' לבין אבי בנה ניתן בבית משפט לענייני משפחה, והסדר המשמורת חסוי והדבר אינו מחייב את רשות ההגירה. עוד ציינה השופטת כי ל-א' ועורכת דינה יש אשמה תורמת בשיעור של 100 אחוז ולכן אינה זכאית לפיצוי.
א' הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענתה, הרשלנות היא של רשות ההגירה שלא טרחו לברר את טענותיה ומיהרו לגרש אותה בחזרה לרוסיה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי רשות ההגירה תפצה את א' בסכום של 15 אלף שקל.
השופטת ציינה כי איש לא טרח להאיר את עיניה של א' שהיא זכאית להגיש ערר על החלטה להחזירה לרוסיה וכי מסקנת בית המשפט השלום שהיא אחראית למחדליה היא שגויה. "ראוי היה שטענותיה ייבחנו כשם שמן הראוי היה להתייחס לפניית עורך דינה", הדגישה השופטת בפסק הדין.