איתן שקד טייל בחודש דצמבר האחרון במצוק ליד לגונת אזמרלדה שבדרום ארגנטינה. הוא מעד, נפצע קשה ונלכד בין הקרחונים. יממה שלמה שכב לבד, בקור מקפיא, כשהוא סובל משברים רבים בגופו ומשוכנע שחייו עומדים להסתיים. מתוך הייאוש הגדול שלף את הטלפון הסלולרי וצילם סרטוני פרידה מבני משפחתו.
אחרי יממה ארוכה חולץ על ידי כוחות החילוץ הארגנטינאיים ופונה לבית החולים המקומי, כשהוא סובל מפציעות חמורות. בשיחה עם ניב רסקין מבית החולים סיפר אז, "עבר לי בראש שזה כנראה הסוף. הייתי בטוח שאני הולך למות. כאב לי הגוף, לא עיכלתי מה קורה, לא הפסקתי לדמם. הייתי תקוע בין הסלעים וצעקתי".
"חזית ההר הייתה פתוחה והבנתי שאם אתעלף בטעות, אעוף למטה ואמות", תיאר איתן, "בשארית כוחותיי, עם אגן שבור ויד שבורה, טיפסתי אל מין אמבטיית סלעים שידעתי ששם אוכל לשרוד ושגם אם אתעלף אתקע שמה. הטיפוס היה קשה ממש. שם העברתי את 24 השעות הבאות. היה קצת בכי, הסתכלות לשמיים, ניסיתי לשמור על אופטימיות ולקוות שמישהו כן ישים לב אליי ושינסו לחלץ אותי. היה לי סרטן פעם ואמרתי לעצמי - עברתי את הסרטן אבל אמות מזה? זה כל כך מיותר. היה לי הרבה כעס על עצמי שהגעתי בכלל למצב הזה".
כשזיהה קבוצת מטיילים עוברת בקרבת מקום צעק לעברם. כעבור כמה דקות הגיע צוות חילוץ ארגנטינאי. הוא פונה לטיפול נמרץ, שם נאמר לו כי אם היו חולפות 12 שעות נוספות היה כנראה מת מהיפותרמיה. הבוקר, אחרי שהוטס ארצה ועבר שיקום ממושך, סיפר לרסקין מה עבר עליו בחודשים שחלפו מאז התאונה.
"היו רגעים מאוד קשים בשיקום", הודה איתן, "בלילות קלטתי פתאום מה קרה, לא ידעתי אם היד שלי תחזור להיות כמו שצריך והאם אחזור ללכת. המשפחה שעטפה אותי והאנשים מסביב הראו לי אינסוף אהבה, מפה ועד ארגנטינה".
"חודש רק שכבתי במיטה ואחר כך חודשיים הייתי על כיסא גלגלים. ביום שנתנו לי אישור ללכת, כבר עליתי מדרגות. תוך שבוע הייתי בלי קביים ובלי כלום. הרבה מזה בזכות הטיפול הרפואי שקיבלתי בבית החולים בני ציון".
כשאתה חוזר אחורה למה שקרה לך, זה האסון או הנס של חייך?
"אני מאמין שגם חוויה רעה היא חוויה. קרה לי נס. אחרי שעברתי את זה ועברתי גם את הסרטן לפני כמה שנים, הדברים האלה חיזקו בי את התחושה שהכל אפשרי. אני מציב לעצמי עוד ועוד מטרות ובתחושה שאוכל להשיג כל מה שארצה".
המחשבות שלך אז, כשהיית לכוד בקרחון, היו שהחיים שלך מסתיימים.
"באותם רגעים חשבתי שזה כנראה הסוף, אבל גם ניסיתי להישאר אופטימי ולהבין מה אפשר לעשות. ידעתי שמתישהו ישימו לב שנעלמתי. הטלפון הסלולרי היה איתי, אבל לא הייתה קליטה. אחד השיעורים שלמדתי זה שאסור לזלזל ולהגיד 'לי זה לא יקרה'. צריך לקחת לטיולים כאלה טלפון לוויני ולהודיע לאנשים, אפילו לבעל ההוסטל או לאבא ואמא. הרבה כמוני מטיילים לבד ביבשת וצריך להודיע גם על הטרק היומי הכי פשוט, אי אפשר לדעת מה יקרה".
מה אכלת? איך שרדת?
"הייתה לי חתיכת לחם שלקחתי בבוקר מההוסטל. הייתי מתחת לנחל מים שלצערי הרטיב אותי והכניס אותי עוד יותר להיפותרמיה אבל שתיתי ממנו מים, עם כמה שהצלחתי לזוז. כל תזוזה דרשה הרבה אנרגיה. האגן היה שבור, היד הייתה מרוסקת. סבלתי מפגיעות פנימיות. כשניסיתי לעמוד הרגשתי שאני עומד להתעלף. יש לי סף כאב מאוד גבוה כי התאמנתי שנים בקרב מגע, לא הבנתי מיד שהגוף שלי שבור. יום אחר כך התחלתי לסבול מהיפותרמיה, הכאבים הלכו והתגברו וכך גם הפגיעות הפנימיות והדימומים".
דיברת עם המחלצים שלך מאז?
"אני בקשר עם המחלצים והמטרה הכי גדולה שלי בחיים כרגע זה לנסוע לפגוש אותם ולעשות איתם על האש. הם אמרו שכשאחזור הם יעשו איתי את המסלול. אני עוקב אחריהם באינסטגרם, הם עושים המון פעולות חילוץ, דברים מטורפים. אני כל הזמן אומר להם - אתם פשוט מלאכים. אני מרגיש כל כך בר מזל שהם חילצו אותי ושזכיתי להכיר אותם".