ערי הנבטים הקדומות הפזורות ברחבי הנגב הן אטרקציה תיירותית מהסוג שבטיול בחו"ל נוסעים שעות כדי לחזות בשכמותה, אבל מפני שהן "ליד הבית", ישראלים רבים עדיין לא ביקרו שם. לפני שנים אחדות אף הכריז ארגון אונסקו על דרך הבשמים ועל ערי הנבטים שלידו (עבדת, שבטה, חלוצה וממשית) כנכס תרבות לאנושות, ועדיין, בעבור ישראלים רבים, "שבטה" הוא שם נרדף לבסיס צבאי ולא לאטרקציה תיירותית ברמה בינלאומית.
עם זאת, שבטה היא אחת מערי הנבטים המרשימות ביותר, אנדרטה לאורבניות תוססת בזמנה, ודרך הבשמים היא המקבילה העתיקה של השוק הגלובלי של ימינו. על הנתיב הזה חצו את הנגב אורחות גמלים ציוריות שנשאו עליהן בשמים, מור ולבונה, מחצרמוות שבתימן ועד נמל עזה. בעזה הועמסו הסחורות היקרות על אוניות והובלו לרומא, בירת האימפריה של הימים ההם.
הסוחרים בבשמים היקרים היו הנבטים, נוודים מחצי האי ערב, שהחזיקו בדרך בעזרת היכרותם את רזי המדבר - דרכים נסתרות ולא מוכרות, מקורות מים חבויים שהם עצמם יצרו, מודיעין ואבטחה לאורך הדרך. למעשה, הקטע המסוכן ביותר של הדרך נמצא בשולי המדבר ובסמיכות לארץ הנושבת. באזור זה היה קל יחסית לשודדים להגיע ולתקוף את השיירות, מה גם שבקטע זה הנוף הפתוח לא אפשר את העברת שיירות הסחר בתוואי נסתר.
לימים, בתקופתו של הקיסר טריאנוס במאה השנייה לספירה, הופקע המונופול מידי הנבטים. הרומים מצאו דרכים שונות להעברת הסחורות היקרות עד רומא, ובעלויות נמוכות יותר. הנבטים, נוודים שכתוצאה מהסחר בבשמים הפכו לעם עשיר במיוחד, כבר לא יכלו לחזור אל חיק המדבר. רבים מהם נותרו לחיות בשוליו, והשתלבו באימפריה הביזנטית שקמה לאחר קריסתה של רומא.
בתקופת השיא של האימפריה השפע היה כה גדול (וכנראה גם האקלים היה יותר נוח), שיושבו אזורים רבים שקודם לכן היו שוממים. אחת הנקודות שיושבו הייתה שבטה, שקודם לכן הייתה תחנת משמר וחאן על דרך הבשמים, והפכה עתה לעיר שחלק ניכר מתושביה היו נבטים.
אנחנו נצא לסיור בחלקה התחתון, העיקרי, של העיר (הגם שבשבתות ובחגים, בימים שבהם אין אימונים בשטחי אש, ניתן לבקר גם בעיר העילית, המרוחקת ממנה כמה קילומטרים, והיא ככל הנראה מקומה של שבטה הנבטית).
במסלול מעגלי קצר וקל, החולף ברחובותיה המרכזיים של העיר, ניתן לבקר בכמה כנסיות גדולות, מהן שרדו בראש ובראשונה הכתלים המזרחיים, שבהם קבוע האפסיס - הוא גומחת התפילה שבעבר ניצב בה המזבח. מחוץ לכנסייה הדרומית ניצב גם אגן הטבלה גדול, דמוי צלב, שנועד להטבלת מבוגרים בתקופה שבה תושבי האימפריה התנצרו בהמוניהם. אפשר לבקר בבתי מגורים. חלקם השתמרו על תקרותיהם ועל קומתם השנייה, וניתן ללמוד כיצד יצרו המקומיים תקרות ישרות שעשויות לוחות אבן הנתמכים על-ידי קשתות בנויות, וזאת ללא שימוש בעץ שלא היה בנמצא. ניתן להתרשם ממערכת הובלת המים ומכמה בריכות אגירה פתוחות, מגתות שמעידות על העיסוק החקלאי של תושבי המקום, ועוד.
בין השנים 1933-1935 חפרה במקום משלחת ארכיאולוגים אנגלית-אמריקאית. המשלחת הקימה מאבנים פזורות בשטח מבנה למגורים ולאחסון ממצאי החפירה, אלא שעם פרוץ המרד הערבי הגדול, ב-1936, נשרף המבנה על כל ממצאיו ועל דוחות החפירה.
לפני 13 שנה החליטו עמי ואיילה אוח לשקם את הבית מהריסותיו. הם עברו לכאן לאחר מאבק ממושך ברשויות כדי לקבל את כל האישורים הנדרשים. הם החיו את השממה ושמרו על המקום מפני התנכלויות (כפי שקרה לאחרונה בעבדת), ובמובנים רבים, חבה להם רשות שמורות הטבע חוב גדול. כיום הם מגדלים את ילדיהם במקום, שקראו לו "חוות שבטה", ומחזיקים בו שלושה חדרי אירוח, מסעדה קטנה שבה התפריט מבוסס על מאכלים בדואיים ומוזיאון קטן לכלי עבודה מקומיים שעמי אסף בעצמו. הם ישמחו לארח אתכם ולהדריך אתכם במבוך הרחובות של העיר הקדומה (טל' 050-7383802, www.nabato.co.il).
בקשו מהם להראות לכם את הכתובת היוונית שחקק קולט, איש משלחת החפירות, על משקוף הכניסה לבית. להישאר ללון במקום הזה, באמצע השום-מקום של המדבר, זה חוויה בפני עצמה.
עונה מומלצת: חורף או אביב, כשהטמפרטורות נמוכות.
התאמה: לכל המשפחה.
קושי מסלול: קל מאוד.
אורך מסלול: כשני קילומטרים.
משך מסלול: כשעתיים.
מפה: מפת סימון שבילים מס' 16 "חולות ורמת הנגב" (מהדורה אחרונה ומעודכנת ביותר הודפסה ב-2007).
שבטה היא פארק לאומי. הכניסה אליה אינה בתשלום, אך הביקור בה כפוף לכל נוהלי רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים.
איך מגיעים: מהמרכז - מבאר שבע ממשיכים בנסיעה דרומה בכביש מספר 40 עד לצומת טללים. משם ממשיכים ישר בכביש 211 דרומה לעבר ניצנה (שילוט לניצנה, קציעות, מעבר גבול למצרים). כעבור כעשרים קילומטרים ישנה פנייה ברורה שמאלה, לעבר שבטה. נוסעים שמונה קילומטרים נוספים ומגיעים אל העיר העתיקה.
