לפני כ־3000 שנה יצא דוד המלך מחברון וכבש את העיר היבוסית ששכנה כאן. עובדה זו מתקשרת לחג ניסוך המים, שכן אחת הסיבות שדוד בחר דווקא בגבעה הזאת היא מקור המים האיתן הצמוד לה, המעיין שיכונה לימים הגיחון. הוא העלה לכאן את ארון הברית, הפך את המקום לבירת ממלכתו ובנה על פסגת הגבעה את ארמונו.
הביקור בגן הלאומי עיר דוד הוא מסע אל האירועים המכוננים שהפכו את ירושלים למרכז המדיני והרוחני של עם ישראל. כמעט קשה להאמין כי השטח המצומצם הזה, כמה עשרות דונמים בסך הכל, היה זירת פעילותם של מלכים ונביאים, מקום ההתכנסות של עולי רגל בדרכם לבית המקדש, ומקור המים לטקסים המקודשים ביותר.
מצגת אור־קולית בתלת־מימד מתארת את ההיסטוריה של עיר דוד ועושה סדר בבלגן: מי בנה מה ומתי. אחריה מתחיל הסיור האמיתי. מן הכניסה מטפסים אל גג בית הצופה, אשר כשמו כן הוא, צופה על כל סביבותיו. ב־2005 נחשפו מצידה המזרחי של רחבת הכניסה שרידיו של מבנה גדול מאוד.
הארכיאולוגית אֵילָת מזר העריכה כי זהו ארמונו של דוד המלך, ואילו אחרים סברו שמדובר במצודה יבוסית, במבנה מתקופת דוד שאינו בהכרח הארמון, או במבנה מאוחר יותר, מימי בית שני. מתברר שכאז כן עתה, המלך הג'ינג'י מעורר מחלוקות רבות.
ואולם אין עוררין על החשיבות העצומה שיש לשני חותמות (בולות) שהתגלו במקום זה. האחד נושא את שמו של יְהוּכַל בן שֶלֶמְיָה, אחד משריו של המלך צדקיהו, שבתקופתו פעל הנביא ירמיהו (ירמיהו לז, 3). על האחר מופיע שמו של השר גְּדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר, בן אותה תקופה (שם, לח 1). כל אחד מהחותמות הללו, ושניהם יחד, הם עדות חיצונית לנאמר במקרא, ובזאת חשיבותם.
החותמות נשמרו בגלל האש שהצית בעיר נבוכדנצר מלך בבל, ויש בכך מן הסמליות והאירוניה. סמליות, משום שהמלך היה בטוח שבמעשהו הוא מחסל כליל את ירושלים, אך השריפה שימרה את זכרה של העיר שביקש למחות. אירוניה – משום שהשרים, שהשליכו את ירמיהו אל בור האסורים כדי שנבואות הזעם שלו לא יישמעו, קיבעו את זכרו דווקא באמצעות החותמות הללו.
שכונת יוקרה
על המדרון שמתחת למבנה האבן הגדול שכנה קריית פקידי השלטון. אמנם המבנים נהרסו על ידי הבבלים ב־586 לפנה"ס, אך בשפוכת שנותרה מההריסות התגלו שרידיו של מה שהיה, כנראה, ארכיון ממשלתי. כאן נמצאו 51 בולות, ואחת מהן נושאת את שמו של גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן, סופר המלך יהויקים, גם הוא בן זמנו של ירמיהו (שם לו, 10). להשערה שכאן התגוררו שועי החברה יש חיזוק בדמות שרידי רהיט עץ שנמצא ב"חדר השרוף" הסמוך. העץ לרהיט המעוטר הזה יובא מסוריה, מה שמעיד על יכולתם הכלכלית של בני הבית. עוד עדות לאמידותם של תושבי השכונה היא אסלת אבן שנמצאה בין הריסות בית אחיאל – בית מהודר בן שתי קומות. האסלה הורכבה מעל בור ספיגה – בהחלט לא הסטנדרד הרווח בימים ההם.
מעל לבית אחיאל מתנשא קיר אבנים עצום. "המבנה המדורג", כפי שהוא מכונה, שימש ככל הנראה לתמיכה במצודת ציון הכנענית או היבוסית (המאות ה־13 וה־12 לפנה"ס), או בארמון דוד. עוד התגלה באזור זה מטמון גדול ובו 264 מטבעות זהב, עגיל זהב מרהיב ותכשיט דמוי נבל.
מכאן ממשיכים דרומה אל מצפור הקברים, המשקיף אל הכפר סילוואן ואל מה שהיה בימי בית ראשון בית הקברות של ירושלים. הקברים החצובים בסלע נועדו, ככל הנראה, למשפחות האצולה הירושלמית, ואולי גם לכלל המתים בממלכת יהודה. בחלקם סותתו מצבות, ובפתחי כמה מהן נמצאו כתובות עבריות. אחד השמות המופיעים בהן הוא "[...]יהו אשר על הבית". ייתכן שמדובר בשֶבְנָא, הנזכר במקרא כאיש "אשר על הבית", והנביא ישעיהו מותח ביקורת על הקבר המפואר שחצב לעצמו (ישעיהו כב, 16–15).
חבל על כל טיפה
במאה ה־18 לפנה"ס חצבו הכנענים בסלע בריכה גדולה במטרה לאגום את מי הגיחון. כדי להגן על המים מפני אויבים הוקפה הבריכה בביצורי ענק. שניים מקירות הביצורים שרדו בחלקם, ועודם מרשימים בממדיהם. את הדרך לבריכה עשו תושבי העיר במנהרת סתרים תת־קרקעית שנחפרה תחת חומות העיר והוארה באמצעות נרות שמן.
כאלף שנה מאוחר יותר, בתקופת מלכי יהודה, הועמק מפלסה של ריצפת המנהרה, ולעיני החוצבים נחשף פיר בעומק של יותר מ־13 מטרים. ב־1867 גילה אותו החוקר הבריטי צ'רלס וורן, ומאז הוא קרוי על שמו. וורן היה בטוח כי מכאן שאבו התושבים את מי הגיחון, אולם הוא לא ידע אז על בריכת האגירה הכנענית. זו תתגלה רק בשנות ה־1990, וכך יתחוור כי לפיר לא היה כל תפקיד במערכת המים.
הבריכה שלמרגלות הצוק גדולה ומרשימה. יש טוענים כי כאן, לקול מצהלות העם, נמשח שלמה למלך: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן. וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה. וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א א, 38–39).
במאה ה־8 לפנה"ס יצאה הבריכה מכלל שימוש, כנראה לאחר שחזקיהו חפר את הניקבה שהעבירה את מי הגיחון לצידה המערבי של העיר. ביצורי הבריכה אף הם מרשימים ביותר, ושרידיהם נראים מעל הדופן הצפונית שלה. על הביצורים הגן מגדל גדול, ואבניו העצומות שוקלות טונות אחדות.
בתקופה הכנענית נחצבה תעלה שהזרימה את מי הגיחון לאורך המדרון המזרחי של עיר דוד עד לבריכת אגירה שהוקמה בשפך הגיא המרכזי. אורך התעלה כ־400 מטרים, והיא מקוֹרה בתחילתה באבני ענק וחצובה בחלקה הדרומי בסלע. מי שחושש להרטיב את רגליו בנקבת חזקיהו, או אינו חובב מקומות סגורים וחשוכים, מוזמן להגיע דרכה אל בריכת השילוח.
מים לחזקיהו המלך
300 שנה אחרי שלמה החליט חזקיהו להרחיב את העיר אל הגיא התוחם אותה ממערב. אלא שבחלק זה של העיר אין מקור מים, ולפיכך יזם פרויקט אדיר ממדים: במבצע הנדסי מדהים חפרו מהנדסיו תחת העיר, במפלס נמוך מהתעלה הכנענית, תעלה חדשה להובלת מי הגיחון. לאורך 550 מטרים יורדת ניקבת חזקיהו בשיפוע מזערי ומדויק של 33 סנטימטרים – הישג הנדסי שלא ברור כיצד הצליחו להשיגו באמצעים של אז, תוך חציבה בסלע הקשה.
תעלומה נוספת – התעלה נחצבה משני כיוונים בעת ובעונה אחת, ובכל זאת הצליחו שתי קבוצות החוצבים להיפגש, וזאת ללא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. המפגש המרגש הונצח בכתובת שנחצבה על קיר הניקבה: "בעוד [מניפים החוצבים את] הגרזן איש אל רעהו ובעוד שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעהו [...] וביום הניקבה היכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתיים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
ההליכה עם פנסים בתוך הניקבה המפותלת היא אחת החוויות הגדולות של הביקור בעיר דוד. היציאה ממנה מובילה אל בריכת אגירה (המכונה בריכת השילוח הביזנטית), שבזמנים ההם היתה מפוארת מאוד ומאוחר יותר שולבה במתחם הכנסייה שהוקמה במקום. לאחר חורבן הבית השני נסתם אפיק הגיא המרכזי (הטירופיאון), והבריכה כוסתה בסחף.
במקומה של הבריכה הישנה הקימו הביזנטים במפלס גבוה במעט בריכה חדשה, היא בריכת השילוח, לציון האתר שבו השיב ישו לעיוור את ראייתו באמצעות מריחת מי השילוח על עיניו (הבשורה על פי יוחנן ט). במקור הובלו מי הגיחון לכאן במערה הכנענית, שאת מוצאה רואים בסלע שמימין לכניסה למתחם. בשלהי ימי הבית השני נבנתה כאן בריכה מפוארת שאליה זרמו מי ניקבת חזקיהו.
מי שלא ראה שמחת בית השאובה
למקום הזה הגיעו באלפיהם, בתום מסע ארוך, עולי רגל מכל קצות הארץ ומכל התפוצות. הם התכנסו ברחבה שמעל לבריכת השילוח, אשר בזמנים ההם היתה, כנראה, מקוֹרה. כאן התחיל אחד הטקסים המרשימים ביותר – ניסוך המים.
לקול תרועות שופר ירדו הכוהנים מהמקדש אל הבריכה, מילאו את קערות הזהב שבידיהם במימיה וחזרו אל המקדש. גרם רחב ומרשים של מאות מדרגות ("הרחוב המדורג") הוביל אותם מבריכת השילוח אל המקדש לאורך כ־600 מטרים, בשיפוע התלול. חוצים את ים האדם הנקהל על המדרגות מכל העברים, לצלילי הלהקות והנגנים המלווים אותם, פילסו הכוהנים אט־אט את דרכם באחד מהאירועים המרשימים שידעה ירושלים של הימים ההם. פסטיבל כביר של צליל וצבע שהסתיים בטקס ניסוך המים על גבי המזבח. עטויים במיטב מחלצותיהם השתתפו בטקס כל בני העם, מחכמים ואצילים ועד אחרון הקבצנים. כך, שבעה ימים ושבעה לילות, ו"מי שלא ראה שמחת בית השְאוּבָה (הביטוי הרווח כיום – בית השואבה – בטעות יסודו) לא ראה שמחה מימיו" (משנה, מסכת סוכה ה, ב).
את המראה המדהים הזה אפשר רק לדמיין כיום, כשניצבים על שרידי גרם המדרגות העצום שתחילתו בקצה כל אחד ממסלולי הניקבות, היבש (התעלה הכנענית) והרטוב (ניקבת חזקיהו). נראה שמדובר בשני חלקים מהגרם המקורי, שרוחבו הגיע לכארבעים מטרים. בגרם המדרגות המזרחי, שתחילתו בקצה המסלול היבש, ממזרח לרחבה, רואים את שרידי פתחיהן של חנויות שכנראה עשו עסקים טובים בזמן העלייה לרגל למקדש.
ריצוף האבן השתמר כאן בשלמותו, ומימינו – תעלת ניקוז שעברה לאורך הטירופיאון. בתוכה התגלו סירי בישול שלמים ומטבעות מימי המרד ברומא. נראה כי בתעלה זו מצאו מסתור אחרוני המורדים, ואפילו משפחות שלמות. אולי גם כאלה שרק חודשים ספורים קודם לכן עלו באותן מדרגות בטקס הניסוך אל בית המקדש.
בצידה הצפון־מערבי של הרחבה, בתחילת המסלול הרטוב, נחשף גרם מדרגות נוסף. זה כונה "הרחוב ההרודיאני", משום שהוא מתקשר לרחוב המרכזי של ירושלים שתחילתו כאן והמשכו לאורך הכותל המערבי, מתחת לקשת רובינסון וקשת וילסון. את שרידיו רואים במרכז דוידסון וגם במנהרות הכותל, שם נחשף רק בחלקו.
אף שניסוך המים במקדש שוב אינו אפשרי – המבקרים כאן יכולים לחוש כצאצאיהם של עולי הרגל של פעם, ולסיים את הסיור בברָכה שבה נהגו עולי הרגל של אז להיפרד זה מזה בתום שמחת בית השואבה: "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תהילים קכח, 5–6).
סוג הטיול: ביקור באתר.
אורך המסלול: כ־2 ק"מ.
משך הטיול: כ־3 שעות.
דרגת קושי: קל–בינוני (קטעי עלייה במדרגות).
כניסה: בתשלום.
שעות פתיחה: משתנות, כדאי לברר בטל' 6033*
ציוד נדרש: בגדים להחלפה, פנס (אין להדליק נרות בניקבה).
איך מגיעים: נכנסים אל העיר העתיקה דרך שער יפו ומתפתלים בכביש המוביל לכותל. יוצאים דרך שער האשפות, פונים שמאלה לפי השילוט לעיר דוד ומייד ימינה ברחוב מעלות עיר דוד. חונים בחניון גבעתי (בתשלום).