כביש מספר אחד, בקטע שבין תל אביב ללטרון, הוא דרך די טריוויאלית, שטוחה ומשעממת. העניין מתחיל כשהדרך מתעקלת שמאלה ומתגלים מדרונות ההרים המכוסים בעצים ירוקים, שבטח יישרפו יום אחד. היערות הללו, שמעלים אצל הילדים שלי ציפייה להיתקל באנשי זאב וערפדים, עושים תמיד חשק לקחת איזו פנייה, לראות מה קורה מעבר לה ואם אפשר, למצוא גם משהו לאכול.

יקב יהודה-ביתן אדום קטן וכיסאות ישיבה
השריפה הייתה אות משמים. יקב יהודה
מנה ראשונה: יקב יהודה

באחד הבקרים נתנו לכביש להעלות אותנו לצומת שורש. פנינו ימינה והמשכנו עד הכניסה למושב שורש, שם ראינו מבנה חד קומתי שעל המרפסת הדי מבולגנת שלו התנדנד השלט "יקב יהודה". הייתה לי הרגשה שעלינו על משהו, וכשנכנסנו למבנה התברר שלא טעינו. אבי יהודה, היינן והבעלים, קידם אותנו בחיוך רחב ועיניים טובות שקרצו אלינו מתחת לרעמת שיער אפורה שחורה. הוא הזמין אותנו לשבת ליד השולחן הגדול שבמרכז היקב, קרע כמה חתיכות של פיתה, טפטף קצת שמן זית על צלוחית של לבנה, וסיפר לנו את הסיפור של יקב יהודה.

עד השריפה הגדולה שכילתה את היערות ואת המטעים באזור בשנת 1995, אבי גידל בעיקר שזיפים, קיווי, אגוזים ופירות אחרים. השריפה שלא הבדילה בין האורנים למטעים, חשפה את שרידי תעשיית היין הקדומה באזור – גתות עתיקות וטרסות, והייתה עבור אבי סוג של אות משמיים שמשמעותו להתחיל מחדש, והפעם עם כרמים. בשנת 1998, אחרי כמה שנים של גידול גפנים עבור יקבים אחרים, אבי הקים את היקב הראשון שלו בנווה אילן ובשנת 2006 העביר אותו לשורש.

יקב יהודה-אדם מבוגר עם זקן,מאחוריו בקבוקי יין
תשכחו מיקבים מודרניים סטריליים עם משאבות

אבי עושה את היין שלו בעבודת יד. כמה אלפי בקבוקים שהוא ובני משפחתו מלווים עוד מהכרם, סוחטים, מתסיסים, מיישנים ומבקבקים. תשכחו מיקבים מודרניים סטריליים עם משאבות, מכלי נירוסטה ובקרה ממוחשבת. כאן האורחים יכולים לטעום תירוש ישר ממיכל התסיסה, לגעת בחביות ולהרגיש כמו בסדנה לעשיית יין. מהילדים שבחשו במיכל אבי ביקש רק שיחשבו מחשבות חיוביות, כי לשיטתו מחשבות חיוביות עושות יין חיובי. היינות הלא מסוננים של אבי הם אכן חיוביים, לעיסים ומלאי שמחת חיים.

משלמים: טעימה מיינות היקב תעלה לכם 25 שקל לאדם, שיקוזזו ממחירם של הבקבוקים שתקנו. אבי אומר שאין כמעט מי שטועם ולא קונה, ועל הקונים ששכחו להביא פנקס שיקים הוא סומך שישלחו לו את הכסף בדואר. הוא מאמין שמי שמתעניין ביין לא יברח בלי לשלם. אין אשראי. מחירי הבקבוקים נעים בין 85 – 140 שקל (10 ש"ח נוספים על כל שנת יישון).
מגיעים: יורדים מכביש מספר אחד לכיוון מושב שורש. היקב נמצא בכיכר שבכניסה למושב.
מתקשרים: 054-4638544.

מנה עיקרית: מטעמי זהר

"איפה כדאי לאכול בסביבה?" שאלתי את אבי. הוא התלבט כמה דקות, אבל בסוף הסכים להסביר לנו איך להגיע למסעדה של אחיו "מטעמי זוהר", שנמצאת בתוך מה שנראה כמו שכונת מגורים במבשרת ציון. המרפסת מוקפת הגפנים יכולה ביום טוב להזכיר את הטברנות בהרי קפריסין, וזוהר מגיש בה לא מעט סוגים של קובה, מרקים ותבשילים על פתיליות, כמו שלמד לעשות אצל אמא, לצד מנות פועלים נוספות כמו מעורב או פרגיות. 12 אחים יש במשפחת יהודה וכולם, בדרך זו או אחרת, מתעסקים באוכל.

אין תמונה
שני האחים עוסקים בנושא החביב עליהם: אוכל ויין

הרוח ההררית חדרה אל חלל המסעדה. כמה נשים מהסביבה באו לקנות קובה וסלטים לארוחת סוף השבוע, ואנחנו אכלנו שתי מנות של קובה ביתיות למהדרין שזוהר הניח על השולחן עם צלחת קטנה של חומוס וכמה פרוסות לחם לבן. כדורי הקובה חמוסטה היו מאלה שכותבים עליהם שירים. מתובלים בעדינות, ומעניינים ללעיסה בגלל הפרשי ההתנגדות בין הסולת הצמיגה שבחוץ לבין הבשר הטחון והכרפס שבפנים. את המרק החמצמץ והעשיר בירקות שתינו בלי להשאיר טיפה, והתענוג נמשך גם כשעברנו לקובה סלק, שבהכנתה זוהר לא טוחן את הבשר אלא קוצץ אותו דק. המרקם המדויק של הבשר והמתיקות המתונה של הסלק הפכו את המנה הפשוטה הזו לכדור הרגעה, כאילו הגענו הביתה וזוהר פינק אותנו באוכל שהכין במיוחד בשבילנו. מסעדת "מטעמי זוהר" אינה פתוחה בשבתות ובחגים, ואם תשאלו אותי זה הפסד של כולנו. אבל אם אתם מזדמנים לאזור בימי חול תיכנסו, יהיה קובה.

מגיעים: מטעמי זוהר - הכרמים 7 מבשרת ציון - במחלף הראל פונים דרומה לכיוון מרכז מעוז ציון, ברחוב מצפה הבירה עוברים את הכיכר, פונים שמאלה לרחוב הכרמים וממשיכים עד מספר 7.
משלמים: מרק קובה יעלה לכם 29 שקל (לקחת), מנה עיקרית פלוס תוספות 40 שקל (לשבת במקום) ומנה קלאסית של אורז עם שעועית 24 שקל (לשבת במקום), ואם לשפוט על פי מה שטעמנו מדובר בעסקאות מוצלחות ביותר.
מתקשרים: 02-5336456.

המזנון המהיר:
לעבור בשורש בשביל לקחת מאבי איזה בקבוק או שניים, להמשיך למבשרת, לבקש מזוהר שיארוז כמה קובות, ולתפוס איזו פינה ביער לפיקניק על טהרת התוצרת המקומית. לבריאות.

 

עוד טורים במדור "שותה את הדרך"