בעיניים של בן השש שהייתי, הרכבת "הכרמלית" בחיפה הייתה הדבר הכי עתידני שנתקלתי בו עד לאותו הרגע. אם זיכרוני אינו מטעה אותי - וסביר להניח שהוא כן - הביקור הראשון שלי בכרמלית היה בשנת 1992, קצת אחרי השקתה מחדש ולאחר שש שנים ארוכות של שיפוצים שנכפו עליה לאחר שהוכרזה כסכנה לציבור. המיזם שנועד להפוך את חיפה ההררית לנגישה יותר לתושביה, נהגה לראשונה עוד בספרו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד. בעיר הנמל חיפה תהיה "רכבת חשמלית שתקשר את הנמל עם אזור המגורים על רכס הכרמל", כתב הרצל מבלי שהבין את המורכבות שתלווה את הפרויקט.
הכרמלית הייתה מקום נפלא לילד קטן, העובדה שהיא נבנתה כשכבות של מדרגות צבעוניות גרמה לה להיראות כמו ביקור במוזיאון פנטסטי בו כולם יכולים להיות גבוהים נורא ונמוכים בו זמנית. יש שטוענים כי העיצוב הצבעוני הזה נועד להעניק לה אפיל אירופי כמו אחיותיה שהיוו השראה למייסדיה: המטרו הפריזאי, האובן של ברלין והאנדרגראונד בלונדון. האמת היא שבכל פעם שעברתי את שעריה הצהובים של הכרמלית הרגשתי כאילו אני מרטי מק'פליי, גיבור בחזרה לעתיד, והיד של סבתי המנוחה סוניה היא ידו הבוטחת של דוק בראון - ושנינו הולכים לצאת למסע מרתק לעולם שטרם פגשנו.
היום מצחיק לחשוב שהמיזם המטורף הזה - שתוכנן במשך 9 שנים תמימות ועבר אין ספור כיוונים מחדש - נראה לי אז כמו קפיצה לעתיד. הרי אם הכרמלית תשאיר אחריה מורשת כלשהי כנראה שהיא תהיה זו של הרכבת התחתית הקטנה ביותר בעולם. זאת שאורך המסילה שלה מגיע ל-1,800 מטרים בלבד. מרחק שרובנו מסוגלים לו גם ברגל (במיוחד אם מד הצעדים של האייפון מזכיר לנו שהעברנו את רוב היום בישיבה מול המחשב). אבל סוד קסמה של הכרמלית נמצא בקוטן ובחוסר היומרה - רכבת תחתית קטנטנה ומוזרה, בעיר מוזרה שהיא חלק ממדינה קטנה ומוזרה עד מאוד.
חיפה היא לא רק עיר מעורבת מבחינה דתית, העיר של "החג של החגים" ויהודים וערבים שחיים ב"דווקא סבבה לנו יחד, תודה ששאלתם", היא גם העיר שנחצבה באופן ממש לא מובן מאליו על הר הכרמל, שכיאה להר בנוי משכבות על גבי שכבות של אבן וחול. באופן מסורתי ככל שמטפסים על צלעותיו של הכרמל מגיעים לשכונות בעלות המעמד הסוציו-אקנומי הגבוה יותר: אחוזה, דניה, כרמל צרפתי לדוגמה. הכרמלית - על קוטנה ומהירותה הנמוכה (28 קילומטר לשעה בשיאה) - הייתה חיבור מהיר ונוח בין השכונות האלה. אם עליתם בתחנת גן האם שנמצאת ליד מגדלי פנורמה והקניון היוקרתי שבתוכם, על כל הזקנות הכרמליסטיות העשירות וקפוצות הישבן שמבקרות בו כדי לקנות עוד מעיל מינק במחיר מוגזם; או בתחנת בני ציון (שבעבר נקראה גולומוב) והעניקה שירות למבקרים את היולדות בבית החולים בני ציון (רוטשילד בעבר); או סתם טיול אל תחנת הנביאים המפורסמת שהגיעה למה שנחשב לאזור הקניות המפורסם של העיר בעבר, והיום נראה כמו פוחלץ של קניון. רק שש דקות נסיעה מקצה לקצה - פלוס המתנה של מספר דקות לקרון הבא - וחציתם את כל הגוונים שיש לחיפה להציע.
אז כנראה שזה סופה של הכרמלית. את השריפה הקשה שהשמידה את מערך הקרונות בסוף השבוע האחרון, היא כבר לא תנצח. ובאמת, בישראל שנת 2017 מה קשור פרויקט תחבורתי שנוסד כשמאחוריו לא רק שיקולים כלכליים אלא ערכים סוציאליים כמו חיבור בין שכונות ואוכלוסיות שונות. הגיוני שהכרמלית תעזוב אותנו כשהחברה הישראלית מפורקת לגורמים ומפולגת יותר מאי פעם. אותם אנשים מיוחדים שביקרו בתחנותיה גם בתקופה האחרונה מספרים שגם היום כשעוברים את השערים שמתחת לגגונים הצהובים, מרגישים כאילו הזמן עצר מלכת, הקרונות נראים חדשים-ישנים בדיוק כמו אז ב-92' והקירות הצבעוניים עדיין צבעוניים מדי.