נסעתי לפארק המים שפיים ביומיים האחרונים של החופש הגדול, באחד מהימים הכי חמים שהיו (מחיר כניסה מקסימלי - 139 שקלים, הנחות במועדונים ולמשפחות). בראש שלי התכוננתי למלחמה. הגעתי חמוש בילדה בת שלוש בשעה 8:30, כשהפארק עצמו נפתח בתשע, מתוך הנחה שלפחות בפתיחת היום אצליח ליהנות קצת מפארק ריק, וגיליתי שהתורים לכניסה כבר משתרכים. נראה שהמקדימים התמקמו כבר ב-8:00 בבוקר. יצאתי טירון. עד רבע לתשע התור כבר הפך להיות ממש ארוך ומד הלחץ מפני מה שצפוי ביום הזה עלה.
הרגיעה הראשונה הגיעה לאחר שהכניסה למקום נעשתה עשר דקות לפני השעה הנקובה באתר, ב-8:50. מאותו הרגע הדברים התנהלו בצורה חלקה: הבידוק הביטחוני נעשה בצורה יעילה, והתור פנימה זרם בצורה רגועה. גם בהמשך, כשיצאתי להביא כרטיסים לחברים המאחרים, נתנו לי לצאת ולהיכנס בקלות ומהירות.
דבר ראשון לאחר הכניסה מיהרתי לשכור לוקר לחפצים יקרי הערך ב-15 שקלים (לא מחיר יקר לטעמי), ולתפוס כסאות ושולחן בנקודה אסטרטגית בסמוך לבריכת המזרקות לקטנטנים ולשירותים. כעת הפאניקה ירדה כמעט לגמרי.
לקחתי את הילדה הנרגשת לסיבוב בין המתקנים והבריכות השונות, כדי לראות מה מתאים לה. גילינו 4 מתחמים שונים של מתקני ילדים: מתחם מזרקות שכשוך, מתקן ספינת פיראטים, עוד בריכה עם מגלשות לקטנים ובריכת הגלים בה בילינו בחלק הרדוד. היצע לא קטן שבהחלט הספיק לנו (לילדה כאמור) להעביר יום שלם.
את שנות ילדותי העברתי במושב בסמוך ללונה גל, והתמונות שזכורות לי מפארק המים שהייתי פוקד לא מעט, היו של מתקנים עם צבע מתקלף, שילוט מיושן ותחזוקה לא ראויה, שהפכה למפגע של ממש ככל שעברו השנים, עד שהמקום נסגר לחלוטין. הופתעתי מאוד לגלות שעל אף שפארק המים בשפיים נפתח כמעט לפני 40 שנה, הוא שמור, מתוחזק היטב ומעוצב בצורה מרשימה ביותר. לא מראה שכיח במחוזותינו.
הדברים שהעידו יותר מכל על כך שמקפידים כאן על תחזוקה, הם השירותים אליהם נכנסתי בשתי הזדמנויות שונות לאורך היום, והיו נקיים בצורה לא פחות ממרשימה. גם כמות הצל באזורי הישיבה, ברזיות המים שפזורות בכל מקום, השילוט הנוח והעיצוב המושקע של המקום עם המזנונים הצבעוניים. לאלה תוסיפו את עצי הדקל והדשא סינטטי ללא החורים.
מלבד המתקנים - פארק מים נמדד באוכל שיש בו
ככל שעברו השעות המקום החל להתמלא, ובסביבות השעה 12:00 נראה שהגיע לשיא ובהחלט היה צפוף, אך גם בהחלט לא נורא. בפארק מציינים שעל אף שהם יכולים לקבל 11 אלף מבקרים ביום, הם מכניסים רק חצי מכך כדי שיהיה נעים יותר. אני לא יודע איפה באמת אפשר להכניס כאן כמות כל כך גדולה, ולא מאחל לאף אחד להיות כשזה קורה, אך הכמות שהכניסו בפועל הייתה סבירה בהחלט. חשוב לציין שלאורך היום לא עמדתי בתורים למתקנים של הגדולים, וביליתי רק בבריכות אליהן נכנסים בצורה חופשית.
בשיא העומס הגיעה השעה שהילדים רעבים, וזה הזמן למבחן לא פחות חשוב – מבחן האוכל. לא מעט מהמבקרים הביאו אוכל מהבית, אך אני דגלתי בגישה העצלנית, ואת ארוחת הצוהריים קניתי במקום. גם במקרה זה, בניגוד לזיכרון הילדות שלי מהלונה גל עם המזנון הגדול, המלוכלך ועמוס המבקרים הרעבים, בשפיים פיזרו את דוכני האוכל בנקודות שונות בשטח: במקום אחד המבורגר, באחר פיצה, היה גם בורקס, תירס וכמובן גלידה בסגנונות שונים ואפילו דונאטס.
ההיצע, הפיזור והניקיון של הדוכנים היה מרשים. המחיר והאיכות קצת פחות. מגש גדול של פיצה מקפיצה עלה לנו 70 שקלים, צ'יפס עוד 30 שקלים וגלידה אמריקאית 15 שקלים לאחת. לא מאוד זול, כמובן שלא מאוד מזין, אך אני יכול להאשים רק את העצלנות של עצמי.
בסביבות השעה 14:00, אחרי כ-5 שעות במקום, נמאס לנו (כלומר לילדה) והחלטנו לחזור לביתנו. התחושה הייתה טובה, נהנינו מאוד מהביקור ולא נרשמו אירועים חריגים, חוץ מהעובדה שכל רבע שעה כרזו למשפחה אחרת לבוא לאסוף את הילד האבוד שלהם מהכניסה.
ואז, כשכבר סיכמנו בינינו לבין עצמנו שהיה מפתיע ומוצלח ואף נשמח לחזור, השומר בכניסה בירך אותנו ביום נעים ונסיעה טובה הביתה. כאן כבר היינו מבולבלים. אמרנו תודה רבה.