הכל עבר דרך סוכן הנסיעות
זה אולי הדבר הכי מובהק שהשתנה עם הזמן. בעבר משרדי וסוכני הנסיעות היו אלה שניהלו לנו את החופשה בחו"ל. דרכם הזמנו את הטיסה, את המלון, את הרכב, את טיסות ההמשך ואפילו את הכרטיסים למופעים וההצגות. מן הסתם, המחיר היה גבוה יותר והגמישות נמוכה יותר. מצד שני, פחות שברנו את ראש בתכנון והשוואת מחירים, הסוכן היה המומחה ומה שהוא אמר היה קדוש.
דבר נוסף שאי אפשר לקחת מסוכני הנסיעות, זה את העובדה שאם משהו לא הסתדר לך בחופשה, היה אדם ספציפי שיכולת לפנות אליו והוא היה אחראי לטפל ולדאוג לך. אמנם להשיג אותו מחו"ל זו הייתה משימה מסובכת, אבל בזה ניגע בהמשך.
אספנו את הכרטיס מבעוד מועד
היום כל אחד יכול לטוס ברגע, בזול ולשלל יעדים. אבל פעם לצאת לחופשה בחו"ל זה היה טקס שנמשך מספר חודשים. מהרגע שיצאת מסוכן הנסיעות התחילה תקופת הציפייה לכרטיס. למי שזוכר, הכרטיסים בזמנו היו מדפסים והיינו ניגשים לאסוף אותם מסוכן הנסיעות כחודש לפני הטיסה. אותו היום שבו היו מתקשרים להודיע שהכרטיסים הגיעו, היה יום חג בבית.
מרגע קבלת הכרטיס ועד יום הטיסה עצמה ההתרגשות התחלפה לפחד שלא נאבד את הכרטיס. היינו שומרים אותו בקנאות במגירה נסתרת בשולחן ומדי פעם בודקים שהכל בסדר. ככה הוא היה נראה:
הטיסות של פעם
גם לטיסות היה פעם יותר כבוד. אמנם תור הזהב שלהם היה בשנות ה-50, אבל גם בתחילת שנות ה-90 המעמד שלהן היו יותר גבוה מהיום. דבר ראשון, אובייקטיבית, הטיסות היו יקרות ופחות אנשים יכלו להרשות לעצמם חופשה בחו"ל. חוץ מזה, היצע החברות היה יותר נמוך ולכל יעד הייתה חברה אחת אולי שתיים שאיתה יכולת להגיע לאן שאתה רוצה מהארץ.
בשנות ה-90 חלו עוד שני שינויים מהותיים בטיסות: מערכות הסרטים החלו לפעול באוויר, כשבכל שלוש שורות הייתה טלויזיה אחת קטנה שהסרטים בה רצו בלופ. והדבר השני זה שחל חוק שאוסר לעשן בטיסה. אנחנו יודעים שאולי חשבתם שהחוק יצא הרבה לפני, אבל בפועל רק בשנת 1997 הוא חל באופן סופי על הטיסות מישראל.
כסף
בתחילת שנות ה-90 כשעדיין לא היינו מטיילים עם כרטיסי אשראי בכזו חופשיות בעולם, הפתרון היה להוציא כמעט את כל הסכום שלנו לטיול מראש. לכל אחד היה את האיש הקבוע שאליו הוא היה הולך לפני הטיסה כדי להמיר לכסף המקומי של היעד, ואז היינו שומרים אותו ומפזרים אותו בכל מקום אפשרי: בחגורה בבטן, בגרב, בתאים נסתרים בתיק וחלק משאירים במלון.
לטיולים ארוכים מאוד, בהם לא היינו יכולים להוציא את כל הכסף מראש, היינו מוציאים טרוולרס צ'ק, שרק מי שחתום עליהם יכול להמיר אותם לכסף. בזמנו זו הייתה שיטה מהפכנית:
לטייל עם ספר ומפה
ספר טיולים היה דבר שכל אחד היה חייב לקנות לפני הטיול בחו"ל. היינו רוכשים אותו כמה זמן לפני הטיסה, קוראים אותו קצת בארץ, מסמנים במרקר או מקפלים את הדפים במקומות החשובים ואז הולכים איתו ביד לכל מקום. המראה של אדם עם ספר פתוח שמהלך ברחוב, ישר הסגיר אותו כתייר.
במקום עצמו היינו קונים גם מפה של מרכז העיר. הלחוצים היו עושים את זה בשדה התעופה במחיר מופקע, אחרים היו מחכים לקנות בעיר עצמה וחלק היו מקווים שמחלקים מפה בחינם במלון.
מצלמים נופים
כשהמצלמה שלך עובדת על פילים וכל תמונה היא קריטית, כי יש רק 24 תמונות לצלם כל פעם, היינו חושבים פעמיים לפני הלחיצה. היינו מצלמים פחות את עצמנו ויותר נופים או תמונות של כל המשפחה ביחד. למתקדמים שבינינו, שהגיעו עם מלמת וידאו, היא הייתה מצלמת ללא הפסקה, כל רגע ורגע בטיול. לקח לנו לא מעט זמן להבין שלאף אחד אין באמת כח לראות את כל הצילומים המשמימים הללו. זה היה נראה בערך כמו הסרטון הביתי הזה שמתעד את תחילת החופשה המשפחתית בשדה התעופה. אם תצליחו לשרוד מעבר לשתי דקות אתם אלופים:
טקס החזרה הביתה
לחזור הביתה מהחופשה היה דבר מרגש לא פחות מלצאת אליה. במהלך הטיול לאף אחד לא היה מושג מה עובר עלינו והמשפט "אז מה קרה בזמן שלא היינו פה"? היה אמיתי. לכן, טקס החזרה הביתה היה ארוך וכלל סיפורים וחוויות מהטיול כולל תמונות ועידכון על כל מה שקרה בזמן הזה בארץ.
היחידים שהיו מעודכנים במה שקורה, זה כאלה שהיו משמלמים המון כסף על כל דקת שיחה לקרובים בארץ, או כאלה שהתמזל מזלם ובטלוויזיה שלהם במלון היה ערוץ בעברית.
* חושבים ששכחנו משהו? מוזמנים לכתוב לנו בתגובות.