אתחיל מהסוף: התאהבתי. וכאישה מאוהבת, מופתעת מגודש האהבה - אני שבה אליה שוב ושוב לאחרונה. 16 שנים התגוררתי במושבה יקנעם. מעת לעת נאלצתי להגיע לחיפה. קניות הכרחיות בטרם נפתחו מרכזי הקניות המקומיים, מסעדה או שתיים שנהגנו לפקוד, מוזיאון הרכבת המקסים, שירותי רפואה ותו לא. נמל חיפה נראה לי תמיד כהחמצה מתמשכת, והמבנים הרבים לשימור בעיר התחתית, באין תקציב ראוי ובאין עניין, נאטמו ונותרו מוזנחים.
> העיר התחתית של חיפה עברה מהפך
ארבע שנים כמעט עברו מאז העתקנו את מגורינו לקיסריה, והנסיעות על כביש החוף צפונה הפכו תכופות יותר, יפות יותר. אני נוסעת על הכביש המוביל לחיפה, ונזהרת בכל פעם מחדש שלא לסטות מהנתיב, כי העיניים נודדות באופן חסר שליטה כמעט אל יפי הדרך: צוקים מרשימים, ים כחול, לעיתים גועש, שקיעות מרהיבות. החיסרון היחיד הוא שאין מפרץ עצירה כדי לשלוף מצלמה.
אז חיפה והשווקים הרבים והיפים שהיא מציעה, חופי הים הנהדרים ושוקקי החיים בשעות בוקר מוקדמות והשכונות שחלקן נותרו כפי שהיו מזה שנים, שומרות על קיסמן. והקולינריה הים-תיכונית שהיא מציעה. עבורי, שילוב של סיור עירוני, שווקים וקולינריה הוא שילוב שלא ניתן להביס. ועל מנת להכיר את חיפה לעומק, על סימטאותיה היפות ועל האוכל המופלא שהיא מציעה, אין אלא לפנות לארז גולקו, שף מקומי והטוען לכתר הקולינריה החיפאית, ובצדק.
שוק הפשפשים בעיר התחתית
באחד מימי שישי האחרונים, יצאנו בעל הבית ואנוכי צפונה אל שוק הפשפשים שבעיר התחתית. לפנינו רוכלים פורסים את מרכולתם: בגדים משומשים, כלי בית, אוספי תקליטים, תכולות בתים שיושביהם עברו לעולם שכולו טוב. אנחנו עוברים בין האנשים, עדים לסחר-מכר חרישי. ליד כוך-קפה קטן אני מבחינה באיש זקן, מקועקע, אוזניו מלאות עגילים. "אל תתקרבי אליו", צועק מאן דהוא בחיוך וממהר לדרכו. הוא אסיר משוחרר. הזקן בוחן אותי.
"אפשר לצלם"? אני שואלת. "כן", הוא מיישיר מבט ומוסיף: "זה נכון מה שההוא אמר. 18 שנים ישבתי בכלא. משם כל הקעקועים. הוא פושט את העליונית וחושף פלג גוף עליון מקועקע עד תום". אני נמנעת מהשאלה המתבקשת. הרי על מה כבר אפשר לשבת 18 שנים. "היום אני איש זקן", הוא אורז את מטלטליו המועטים ונפנה לדרכו. "תהיה בריא", אני מאחלת לו.
אנחנו שותים קפה זריז, חולפים על פני החנויות הקטנות והיפות ועל הקירות המעוטרים גרפיטי. דקות לפני סיום אני מבחינה בסט כלים עשוי פורצלן פרחוני וחתום בתחתיתו, כפי שרציתי שנים. אני ניגשת לסוחר בפנים חתומות, מתמקחת קלות ומשיגה את מבוקשי. הכלים נארזים ומונחים בתא המטען, ממתינים לשעתם הטובה לארח את הקיסר האוסטרו-הונגרי, או לפחות לעלות על שולחן ארוחת הבוקר החגיגית ליום הולדתה של בכורתי הצפוי בקרוב.
ואדי ניסאנס
משם אנחנו נוסעים לסיור קולינארי בוואדי ניסנאס. איך אני אוהבת את הוואדי וכמה פעמים כבר ביקרתי בו, בהרכבים כאלו ואחרים: עם בעל הבית, עם חברות, עם הילדים בחג של החגים כשהכל מקושט ושמח.
ולמרות זאת, הסיור הנוכחי הצליח להתעלות על המוכָּר, לגלות מקומות חדשים ורחובות שמעולם לא צעדנו בהם. ארז מקבל את פנינו, לצידו הילה אבידן, ואנחנו יודעים היטב - היום הזה יביא איתו רק טוב, ובשפע.
אנחנו פותחים בפילפילה, מאפיה מקומית, המייצרת לאפות ייחודיות ומאפים מחוררים, שקולטים אליהם היטב את שמן הזית המקומי ואת הג'יבנה, הגבינה הנהדרת במליחות עדינה, ואת הזעתר הטרי הריחני. טועמים את המאפים העדינים, עזי הטעם ונזהרים שלא להתמלא, כי עוד הרבה הרבה טוב צפוי לנו הבוקר. אנחנו ממשיכים לחנות דגים בשוק. תוך דקותיים מוגש לנו סלמון טרי כבוש בלימון טבעי ועליו נגיעות של שמן זית ריחני ומלח גס. לצידו שוטים מדוייקים של ערק. אנחנו מרימים לחיים וממשיכים הלאה אל נדימה ופאטמה שמציגות בוואדי סירי תבשילים היישר מהמטבח הביתי המשובח: עלי גפן, מאפים ממולאים תרד ועולש, סלטים טריים מעוטרי סומק.
בהמשך אנחנו פותחים שולחן לצד הכביש. ארז והילה נעלמים לרגע, ושבים עם כדורי פלאפל חמימים, כל כדור במשקל 24 קראט. לצמים חומוס וטחינה שנעשו במקום, חצילים נהדרים וירקות טריים חתוכים גס. הסיור מלווה בסיפורים מקומיים על בעלי הדוכנים, על המבשלות המקומיות וגם על ארז והילה שחברו במטרה להכיר את העושר האינסופי של חיפה למבקרים מכל הארץ. הסיור המופלא הזה מסתיים בכנאפה מדויקת לצד קפה שחור, ובעצירה הכרחית בעבאס אוגלו, חנות ממתקים תורכיים שמציגה נוגט ורחת לוקום ארוזים כמו תכשיטים.
שבים בידיים מלאות
בדרך חזרה אנחנו עוברים במהירות על כל התחנות בהן חלפנו במהלך הסיור, הפעם מהסוף להתחלה. בכל אחת מהן אנחנו עוצרים, מצטיידים בכל טוב וממלאים סלים, כי למה לשמור את כל הטוב הזה רק לעצמנו? בידיים מלאות ובלב גדוש אנחנו שבים הביתה לקבל פני שבת.