צפת, העיר הגבוהה ביותר בארץ, היתה יעד מתבקש להגיע אלי לקראת חגי תשרי ובמיוחד לקראת יום כיפור. הפעם הואיל בעל הבית להתלוות לסיור שכָּלַל, לא עליו, השכמה לפנות בוקר ויציאה מנומנמת תוך הבטחה שהמאמץ ישתלם. סוף דבר: המאמץ השתלם, ובגדול. אבל מוקדם-מוקדם ומאוחר-מאוחר.
נסיעה שקטה בכבישים חשוכים והמתנה שקטה למראות זריחה שתכף יפציעו, הוכיחו שוב שהמנוחה נועדה לחלשים. פסים דקיקים של אור כתום מאירים את הדרך שמולנו, וכשהשמש מפציעה ומאירה את כל מה שבעוד שעות ספורות ייצבע באפור שטוח, לח וחם מהגיהנום - אנחנו עוצרים בצומת קדרים, לאסוף הוכחות לכל הנחת הזו, יודעים שפתיחה מרהיבה כזו מציבה רף גבוה מאוד להמשך היום.
> הפתעה נעימה: 5 דברים ששווה לעשות בצפת
חצי שעה מאוחר יותר, לאחר שאנחנו חולפים על פני מצוק הארבל שברקע, וכשהכינרת מציצה לידו, אנחנו מתייצבים בפתחה של מאפיית בלה וז'קלין, מוסד צפתי מקומי. שירי שבת נשמעים ברקע ומצב הרוח, כמו גם ההמתנה לבאות, עולה לגבהים שיכולים להתחרות רק בגובהה של העיר היפה הזו. נחמן יוצא אלינו, בידיו קפה, מיני מאפה וטעימות מחמצת - כל מה מה שאדם צריך כדי לפתוח איתו את הבוקר. מגשים עמוסים חלות ריחניות יוצאים מן התנור, החלות מסתדרות בשורות יפות על עגלת המתכת, ממתינות לשעתן.
מקבלת את פנינו שני עמיחי בונה, האישה, התלתלים והחיוך שנמתח מקצה לקצה. היא מספרת על העיר הזו שמתעוררת באיטיות והולכת לישון מוקדם, עוברת איתנו בסמטאות הצרות של העיר, שמחייבת את הבאים בה לכושר לא מבוטל בין המדרונות התלולים ועשרות המדרגות מתחנה לתחנה. כמה טוב שבעוד תחזית האימים בדבר 40 מעלות חום מתממשת במרכז ודרומה בלבד. כאן מלווה אותנו משב רוח נעים.
מסע מרתק בין ארון הקודש לוויסקי
צפת היא בירתו של הגליל העליון. היא נמנית עם "ארבע ערי הקודש" שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן, מסוף ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19 (שלוש האחרות הן ירושלים, חברון וטבריה). במאה ה-16 פעלו בה גדולי המקובלים, ביניהם רבי משה קורדובירו, האר"י הקדוש שעל שמו קרוי אחד מבתי הכנסת העתיקים והיפים שבפתחו התייצבנו.
ארון הקודש גדול הממדים ומגולף בעץ הוא הפרט הבולט ביותר בבית הכנסת הקטן והיפה שמולנו. בארון פיתוחים צבעוניים ובהם מוטיבים יהודיים, צמחים ובעלי חיים. הכתר שבראש הארון, באורח פלא, כפוף, מאחר שעם הגיעו של הארון לבית הכנסת שבנייתו נשלמה - התברר שמידותיו הגבוהות לא תואמות את מידותיו של בית הכנסת. מה שהתגלה בראשית הדרך כפגם מביך, התברר ברבות השנים כסימן ההיכר הייחודי של בית הכנסת הזה.
כמה צעדים משם, במעלה המדרגות, אנחנו עוצרים במזקקה מקומית אצל מרדכי אוחיון לטעימות של וויסקי מהחבית. אין כמו אלכוהול משובח בשעת בוקר בלתי אפשרית כדי לשמח את לבבו של בעל הבית ולרתום אותו לזריחות הבאות, אני חושבת בליבי. בידיי נוסחה מנצחת ממש.
אנחנו ממשיכים אל הסמטה הכחולה הצרה שבלב העיר העתיקה. לאורכה צועדים יהודים עטופי טליתות, ששבים מתפילת השחרית. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, משתפים פעולה ונעתרים בחיוך מבויש להצטלם. בקצה הסמטה בית הכנסת אבוהב מהמאה ה-16 ובמרכזו שלושה ארונות קודש. כיפת בית הכנסת מעוטרת בסמלי שנים עשר השבטים, בציורים של כלי נגינה ובחמישה כתרים. בצידה הדרומי מצוירת כיפת הסלע ותחתיה הכיתוב "מקום בית המקדש". הציור נמחק בשנת 2012 על ידי אלמונים, ושוחזר חודשים ספורים לאחר מכן. בעוד אנחנו מצלמים ומקשיבים להסברים של שני שמלווים את המראות, נשמעת תקיעת שופר בחלל בית הכנסת, ואוירת טרום חג מתפשטת בלב וסביבו.
אנחנו יוצאים מבית הכנסת הציורי חזרה אל הסמטה הכחולה שבליבה של העיר הכחולה. כמו שפשוואן שבמרוקו, נצבעה גם צפת בכחול, סגולה נגד עין הרע. הצבע הכחול של הסמטה, של המדרגות ובכלל של העיר הזו, הפך להיות סימן ההיכר שלה, ומופיע גם באלמנטים מרכזיים בבתי הכנסת העתיקים הרבים שלה.
העיר מתעוררת בעצלתיים והולכת לישון מוקדם
צפת ברוגע, נאמר לנו מבעוד מועד. לעומת ירושלים, חיפה ותל אביב הסואנות, שהדמויות החולפות בהן כמעט לא עוצרות, לצפת יש קצב משלה. העיר מתעוררת בעצלתיים והולכת לישון מוקדם. השבת בפתח, אבל הכל סביב נינוח. תיירים חולפים בין הגלריות, דוכני המזון נפתחים אט-אט לעוברים ושבים. אנחנו מביטים סביבנו, העדשה תרה אחר צבעים, דמויות, סיפורים שיספרו את סיפורה של העיר היפה הזו בחודש אלול, טרם כניסת השבת. יהודים עוברים בין החנויות, אוספים חלות טריות מהמאפיות, שקיות ניילון בידיהם. תיבות צדקה פזורות בכל מקום, פשקווילים מודבקים על לוחות המודעות. איך אני אוהבת את צפת, ובחודש אלול אוהבת אותה שבעתיים.
מד הצעדים מורה על כמה אלפי צעדים בעליות ובמורדות של צפת, והבטן מתחילה לקרקר. שָׁנִי ממתיקה סוד: אני לוקחת אתכם אל הפלאפל הטעים ביותר שאכלתם בחייכם. לו היה לי שקל אחד על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, אני מהרהרת בליבי בעייפות. אנחנו עוצרים בפתחו של "פלאפל בוטיק", בין הגלריות של צפת. שום דבר בצניעות המקום המתוק הזה לא יכול להסגיר את מנות האושר שהוא מפיק. ביס אחד, עתיר טעמים, שהופק בין ידיו, הספיק כדי להבין - פלאפל כזה אכן לא בא אל פינו. מעולם. קציצה עתירת נענע, מלווה בסלט ירקות טרי-טרי ובצל מוחמץ לצידה. במעלה המנה, במקום הטחינה המוכרת, גבינת פטה מגוררת.
אנחנו מסיימים את המנה עם אנרגיה מחודשת להמשך היום שעוד צפוי לנו, נפרדים ממנדי ועולים לרחוב ירושלים אל בית מנדי'ס - עונג יהודי, מוסד מקומי נוסף.
באולם רחב ידיים, מעל מסעדת בשערט, מתקהלים תיירים ללקט אוכל מוכן לשבת. תיירים מכל קצות הארץ, מעט תושבים מקומיים שהחליטו להתפנק מההכנות האינטנסיביות לשבת, מצוידים בסל ואוספים את כל צרכי השבת: מנרות שבת, דרך מפות, כלים ויין ועד לבשר ושלל סלטים מתוצרת מקומית. אני מביטה על המתרחש מן הצד, פותחת בשיחה קלה עם משפחה בעיצומה של הצטיידות, ושומעת שגם מוסלמים הם חלק מקהל הלקוחות של המקום. השחיטה היהודית הכשרה (חלאל) היא זו שמאפשרת להם לסעוד במקום שמרבית באיו הם יהודים חרדים. להפתעתי, אני מגלה שיהודים דתיים, שנמנעים מלהיכנס אל כנסיות ומנזרים - רשאים להתפלל במסגד. הן המוסלמים והן היהודים מתפללים ישירות לאל, לא לשליח, בשונה מהנצרות, בה המאמינים מתפללים לבשר ודם. כמה רב המשותף בינינו, אני חושבת. איך הגענו לידי איבה עמוקה כל כך.
אנחנו נפרדים מחזי, מצטיידים בגבינות משובחות אצל "קדוש" ונפרדים לשלום משָׁנִי המתוקה, שהכירה לנו דמויות ומקומות שלעולם לא היינו מגיעים אליהם בלעדיה. אנחנו נכנסים לרכב בדיוק כמו שאני אוהבת: עם כרטיס זיכרון מלא ועם סוללות ריקות. בדרך הביתה המראות מלווים אותנו, הטליתות, בתי הכנסת הקטנים והיפים, התפילין וספרי הקודש, הסמטאות הצרות והאנשים הטובים שפגשנו בעיר הכחולה, ימים ספורים לפני חגי תשרי.