בעלי אוהב להתגעגע. לפעמים, אני מרגישה שכדי שהוא יוכל באמת להעריך את הרגע, הרגע הזה צריך לחלוף. הסטיות של בעלי רך הלב וחובב הרטרו מורכבות מאלבום קלפי "העולם המופלא" הישנים, מאוסף הבולים והמטבעות שלו ומשירים של זמרי דיסקו שמריחים מאפטר שייב זול של מסיבות כיתה ח' באייטיז. הוא שונא קניונים, מרכזי קניות, מגדלי מגורים ואת כל מי שלא יודע מי זה דני קיי.
מה הפלא, שבכל פעם שנופלת טיפה מהכביסה של השכנים ומרטיבה לו את שמשת המכונית הוא רץ לקנות לילדים מגפיים כדי לחזור אחורה בזמן ולהתבוסס איתם בשלוליות, להטביע בתוך הבוץ את צערו על הילדות שחלפה לה.
כשהוא שמע על מקום שנקרא "פארק השלולית", שאפשר לקפוץ בתוכו עם מגפיים, לאסוף ראשנים בעזרת מסננת ולהרגיש איך קמטי הזמן מתיישרים כמו מפת שבת תחת מגהצה הכבד של עקרת בית מיומנת - הוא ארז אותנו אל תוך תרמיל הגב, ששמר מתקופת הנוער העובד, ודהר אל עבר מנהרת הזמן שבפאתי נתניה.
צפרדעים פורחים וחרקים אינסוף
פארק השלולית, הממוקם בחלק הדרום-מערבי של העיר, הוא אחת מבריכות החורף האחרונות שנותרו באזור החוף. הרוב יובשו לטובת בנייה, וזה אמור היה להיות גם גורלה של השלולית. אבל מתברר שמלבד בעלי, יש עוד אנשים שזיכרונות הילדות שלהם עדיין מספיק משמעותיים כדי להלחם עליהם. בעקבות מאבק של ארגוני הירוקים, החליטה עיריית נתניה לשמר את השטח. תכנית הבניה שיועדה למקום נגנזה, ושכונות המגורים הורחקו ממנה כדי שהיא תמשיך להתמלא בחורף, ולמשוך אליה דו-חיים, כמו צפרדעים וטריטונים, ציפורים ועופות מים.
העובדה שמעברו האחר של הכביש משתרעת שמורת אירוסים רק הופכת את האזור לרב אפשרויות אפילו יותר. ונכון, האירוסים לא פורחים כל השנה, מצד שני, גם לא כל יום פורים. הזמן הכי טוב לראות אותם הוא באזור פברואר-מרץ. בינתיים, יש את פארק השלולית. אמנם אין בפארק מספיק מקומות מוצלים, אבל בשבת חורפית, הרי ממילא רובינו עסוקים בציד קרני UV.
שעת כושר חורפית
בחלק שקרוב אל הכביש תמצאו מתקני עץ מושקעים ומגוונים שבנויים סביב משטח החלקה לגלגליות ואופניים, ומספקים שעות של כיף וטיפוס לקטנים. בצידו השמאלי הותקנו מתקני כושר שווים ביותר, המיועדים למי שמעדיף לוותר על חווית המכון הפלצנית ולהמיר אותה באימון לא פחות איכותי באוויר הפתוח. למרות שהמתקנים מיועדים לגיל 14 ומעלה, מן הסתם תמצאו זאטוטים שרוכבים עליהם, כך שכל מי שבנה על שעת כושר, עדיף שיגיע כשהקטנים בגן או ישנים.
הכיף הכי גדול פה הוא לצעוד בשביל אל עבר השלולית הגדולה, להתענג על הטבע וצבעיו המרהיבים. דיירי המקום - הפרחים והחרקים, מעטרים אותו בצבעים שנדמה שאפשר למצוא רק במגזיני טבע המודפסים על נייר כרומו משובח. יש פה זחלים שעירים, חיפושיות בעלות צבע ירוק מטאלי, אדום מנוקד ושחור מבריק, פרפרים שלא מודעים לעובדה שנותרו להם במקרה הטוב רק עוד 23 וחצי שעות לחיות ופרחים שנראים כאילו צייר תימהוני פיזר בהתקף שיגעון על פני הפארק. הצעידה המשפחתית פה היא חוויה ששום ג'ימבורי מאובק לא יוכל לה.
ועכשיו רגע של וידוי. אני לא סובלת צפרדעים. שום אגדה על צפרדע שהפך לנסיך לא תשכנע אותי להתחכך ביצור הרטוב והלא צפוי הזה, שזינק עלי במקלחות בטירונות וגרם לבסיס שלם לעבור לכוננות. אבל כנראה שהחוויה האמיתית היא זאת שעברה דרך העיניים הנוצצות של שני ילדי והילד השלישי שאיתו התחתנתי, זה שהלך והצעיר עם כל ראשן שהצליח ללכוד ולהחליק אל תוך צנצנת הסיוטים שהייתה פעם מסננת הפסטה האהובה שלי. מה שחסר כדי להפוך רגע כזה למושלם הוא סל פיקניק מושקע שמביאים מהבית, ושהוא יחלוף. הרגע, כמובן. כי אחרת, איך בעלי יוכל להעריך אותו באמת?
כרטיס ביקור
אמא אפשר שקל? חינם חברים. בינתיים כל זה בחינם.
אמא יש צ'יפס? אין פה מזון בשום מקום, לכן תיאלצו להתפנק על מה שהבאתם מהבית.
אמא מתי מגיעים? נוסעים על כביש 2 ועולים על מחלף פולג (מצפון או מדרום). פונים לכיוון נתניה (כן, הפוך מאיקאה אבל תתאפקו) בשדרות בן גוריון. את הפארק תראו מימינכם גובל במפרץ חנייה שמספיק למקדימים להגיע. מי שמעוניין גם לראות את האירוסים צריך לעבור לצד השני של השדרה ולהתחיל את הטיול באיזור האנטנה.
עוד כדאי לדעת: בשבת הפארק מלא אנשים, אז מי שיכול להרשות לעצמו (ובעיקר למי שלא), בהחלט מומלץ שיגיע ביום חול. אבל כך או אחרת, מדובר באחד המקומות שכל משפחה חייבת לסמן עליו וי קטן.