את הבית שלנו קנינו מאיש אחד נחמד. באותם ימים, שער הדולר עניין אותי יותר מהכל. אבל היה בו, באיש הזה, משהו שהפך את חוויית קניית הבית לטראומטית קצת פחות. בין כל הטפסים של המשכנתא, החוזה בעל אלף הסעיפים וכל ההיטלים שצצו פתאום, היה הוא - האיש הנחמד שבנה את הבית הזה, שכל כך רציתי בשביל הילדים שלנו. הוא היה כל כך ישר וכל כך נעים, שלרגע כמעט שכחתי שהוא בעצם עוזב את המקום שבנה בעשר אצבעות.
עברו מאז ארבע שנים, ואני כבר התרגלתי להתעורר לירוק הזה, לגינה שהוא עיצב, לעצי הפרי ששתל, לחדרים שהוא בנה, לבית שהפך לממלכה של הילדים שלנו. כל כך התרגלתי, שאפילו שמחתי לעזוב אותו לטובת סוף שבוע בקיבוץ רביבים.
כשהגענו לרביבים השמש יקדה, כאילו יודעת שזאת ההזדמנות האחרונה שלה השנה. ושם, בכניסה, עמד איש אחד נחמד, ממתין לנו. לחיצת יד חמה, חיוך נעים, מוביל אותנו לממלכה שלו - זו שבנה בכישרון מדהים של מי שמאמין שחלומות אפשר להגשים מבוץ ואהבה. ועוד איך אפשר.
חי נגב רביבים הוא גן זואולוגי מופלא, שכולו בנוי מבוץ וקש ונראה כאילו נגזר ממגזין תיירות מרוקאי. הוא מעוצב בחמוקיים וקימורים של ארכיטקטורה בגווני חום אדום מדברי, שעושה חשק לצלם שם קטלוג אפנה מסתורי, מלא בחתולי בר וסדינים לבנים ומתנפנפים.
כל כך יפה שם וממלא השראה, שתהינו מי עיצב את המקום. זהו, שבעצם מדובר במקום שכולו חלום ואהבה של איש אחד: אותו איש שאירח אותנו בכזו לבביות והוביל אותנו מחיה לחיה. הוא מניח נחש בזרועותיה הרכות של הקטנה, וביצה של יען בחיקו של הגדול. את החיות הוא אוסף ומקבל כשאין להן עוד מקום אחר, ומשמש להן בעצם "תחנה אחרונה", בית להיות בו גם אם חסרות קרן או נוצות, גם אם הן מצטלמות פחות מושלם לאלבום המשפחתי.
מקום מקסים החי נגב. יפהפה, מושקע ומעוצב, אבל מה שהופך אותו ליפה אף יותר הוא הסיפור שעומד מאחוריו. הסיפור של איש, שבמו ידיו תכנן ובנה אותו יחד עם שותפים לדרך ולחלום. ביקרנו במקום עם הילדים, התפעלנו, ליטפנו, התרגשנו, בנינו לבני בוץ, אפינו פיתות בטאבון ואפילו ציירנו על ביצה של יען. הילדים התרגשו, התפעלו ובעיקר התאהבו, באיש ובמקום שלו.
משם הוביל אותנו המארח החביב שלנו לגן העצים המפוסלים. מדובר בעצם במין גן שעשוי כולו עצים אשר עוצבו לצמוח בצורות שונות, כך שבעצם הפכו לפסלים חיים. למען הסר ספק - לא מדובר בגיזום של עצים, אלה ב"שכנוע" של הגזעים והענפים לצמוח ככה שיהפכו למגן דוד, לב, מנורה או כל צורה אחרת שעולה בדעתכם. הוא הוביל אותנו מעץ לעץ, מסביר, ממחיש, מרים את הקטנה שתשב על אחד הענפים. מספר לנו על איש אחר, זה שהגה את הרעיון של העצים ומטפל בהם, כאילו קיבוץ רביבים מורכב כולו מאנשים משונים שחולמים חלומות ומתעוררים להגשים אותם.
כשחזרנו לחי נגב פתאום זה הכה בי. "נכון שהוא מזכיר את אוסדון, זה שקנינו ממנו את הבית?" שאלתי את בעלי, שהיה עסוק במילוי בקבוקון קטן בחול צבעוני יחד עם הקטנה. "ברור ש'הוא' דומה לאוסדון", חייך המארח שלנו. "אני אוסדון".
וזה כבר היה יותר מדי. מסתבר, שמדובר בשני אחים. האיש הזה, ואותו איש שבנה את הבית שלנו – זה, שלמרות שעברו כבר ארבע שנים, אני עדיין לא מסוגלת להסיר את השלט עם שמו מהקיר, כי איכשהו, כשמישהו בונה בית בידיים הוא תמיד יישאר שלו. ואם יש משהו שהאחים האלו יודעים לעשות, זה לבנות חלומות. באחד מהם גרים הילדים שלי.
כרטיס ביקור:
אמא מתי נגיע? מבאר שבע בכביש 40 לכיוון רביבים בכביש 222.
אמא משעמם לי: מספרים שפועלת במקום גם רכבת. אנחנו לא נתקלנו בה, אבל כל הכיף היה ללכת ממתחם אחד לאחר, לפגוש את החיות ולקחת חלק בפעילויות המקסימות. בכניסה יש גם גן קקטוסים מרשים - אנחנו פשוט לא עמדנו בחום הכבד.
אמא אפשר שקל? 30 ש"ח לאדם (ילד/מבוגר)
אמא יש צ'יפס? יש מזנון קטן ופיתות בטאבון. ובמרחק חמש דקות משם, בנווה מדבר, פועל מזנון (בימי חול) שמציע בישול ביתי משובח.