אני אתחיל מהסוף. למיני ישראל לא הולכים כשבחוץ 33 מעלות. גם אם זכרתם לקחת כובע. גם אם הבטחתם שעד החגים תיסעו למיני ישראל. גם אם גידלתם ילד על המנטרה ש"הבטחות צריך לקיים".
למרות החום, אז זה נראה לנו כל כך מפתה: לראות את הכותל, את החרמון, לדלג בקלילות של אילה מעל שביל הנחש, כל זה בשעה. אם זה לא "הטריפ של אמא", אז מה כן?
אבל, אולי בכל זאת כדאי שאתחיל מההתחלה. הילדים שלי הם שני קצוות: ין ויאנג, ארץ ושמיים, קריוס ובקטוס. הבכור בן שמונה, וסף הריגוש שלו כל כך גבוה, שגם אם יארגנו לכבודו מפגן של מטוסי ריגול אמריקאים, שיכתבו את השם שלו בעזרת זיקוקי דינור בשמיים, הוא יביט בי בפרצוף משועמם ויגיד: "זהו?! בשביל זה היינו צריכים לצאת מהבית?". הילד לא סובל פרסומות, שונא את כל מה שנחשב "אטרקציות" לילדים ומעדיף כהגדרתו "סייסטה בבית" מאשר ליפול למלכודות תיירים בגובה מטר עשרים. תגידו חלומה של כל אם עבריה? אולי, העניין הוא אחותו שלהבדיל, משוגעת על רוני סופרסטאר, מכורה לצבעי מאכל ושיר הערש שמרדים אותה הוא אג-דום-דום-דום-דום. תיקחו אותה לחירייה, היא תהיה בטוחה שהיא בקלאב מד. היא רק בת ארבע, אבל אם אח שלה נראה כאילו הוא בסוג של שאנטי, היא בהיי תמידי.
וככה עם "שאנטי" ו"היי" יצאנו לבקר בשיא החום במיני ישראל. וכל זה למה? כי הבטחנו. הבטחנו, ולימדנו אותם- שהבטחות צריך לקיים.
בהתייחס לעובדה שנסענו שעה וקצת בשביל לעשות וי על החרמון, הנגב, הכנסת, בניני האומה וביקור במפעל קוקה קולה – הדרך לא היתה ארוכה מידי. ועכשיו תגידו אתם: איך לעזאזל, מפעל קוקה קולה הופך מקום כל כך חשוב ומשמעותי עד שמכניסים אותו לרשימה המכובדת יחד עם מצדה, המגרש ביד אליהו, הגנים הבאהיים,שרידי העתיקות בעכו וקברי צדיקים? וכאילו שזה לא מספיק, "שאנטי", בן השמונה הציניקן שלי חזר והשמיע בעזרת האזניות ששכרנו, איך הקריין שרגע לפני זה העמיק בסיפור מצדה, טוען באותו פאתוס ש"קוקה-קולה" היא טעם החיים. תגידו שאני מגדלת ציניקן, אבל הפעם בן השמונה שלי צדק... משהו כאן נשמע קצת איך לאמר... תלוש.
"שאנטי", שאפשר לספור על יד אחת את כמות המקומות שעשו לו את זה, התעקש לעצור ולהקשיב בסבלנות מורטת עצבים וממלאת גאווה לכל סיפור הסבר שהפרסומאי מהאוזניות פירט. "היי" בת הארבע, הקיפה את מיני כדור הארץ שלושים פעם, תקעה שישה קרטיבים, ירקה בחזרה על המיני פילים שהשפריצו עליה מים מהמיני חדק שלהם במיני ספארי, ודגמה את כל ארבעת השירותים ציבוריים שפזורים ברחבי המקום (שאגב היו כולם מצוחצחים באופן שלא יאפשר אפילו לחמות הקפדנית ביותר להתלונן).
לאורך המסלול, הציבו מתכנני המקום מתקני שתייה ושימו לב, חידוש מהפכני - צינורות מוזרים שאמורים להשיב את נפשם של העולים לרגל, בערפילי מים שהופכים את האוויר סביב לטרופי ונעים יותר. לרגע, כמעט שהתרגשתי מהפירוטכניקה הגאונית עד שנזכרתי באמא שלי. בבית הורי, כל טיול משפחתי בשבת התחיל על קרש הגיהוץ. לפני שתגידו שיש ילדים עם זיכרונות טראומטיים יותר מחולצות שבת מגוהצות, הרשו לי לחדד: מדי שבת היה אבא לוקח מעדנות את אמא בשערותיה, מניח את ראשה על קרש הגיהוץ, מכסה את התלתלים שלה בנייר עיתון ומגהץ לה את השיער. כשראיתי את הצינורות האלו תלויים מלמעלה, מחכים שיפעילו אותם כדי ללחלח את האוויר בערפילי מים, דמיינתי איך שערה המגוהץ של אמא שלי נוגע במים, ואיך הכובע שלה עף מהראש כאילו אלף קפיצים שיגרו אותו לחלל. אז לכל בעלות הפן והעקבים, תשקלו שוב, או תלכו על לוק סטייל ביסלי גריל.
למי שאפילו מיני טיול למיטיבי לכת ברחבי מיני ישראל מפחיד אותו, יש במקום גם קרוניות חביבות שהופכות כל סבתא למיני-שודדת בנקים והמון מקומות לעצור בהם, לשתות משהו, לטפס על מתנפחים, לאכול או סתם לנוח ואז להמשיך. חשוב להדגיש - זה לא מקום ל"באנו, ראינו הלכנו". בגלל זה מומלץ לבחור יום עם מזג אויר נוח כי המקום אינו מקורה. צריך לקחת זמן. לדגום תחנה, תחנה, להקשיב לסיפורים שבאוזניות, שבלעדיהן החוויה פחות שווה, ולהמשיך לתחנה הבאה. את כל המקום מעטרים מיני עצים ננסיים בונסאיים ואווירה של גוליבר בארץ הגמדים.
זה שהחלטנו לעשות את חוצה מיני ישראל ברגל בחום של 33 מעלות בצל, זאת הבעיה שלנו בדחיית סיפוקים. אבל זה שמיני ישראל, היא חוויה יותר מחביבה, עם זה אי אפשר להתווכח.
צריך ללכת לשם ולו רק כדי לראות איך שוק הכרמל מתנהל למופת, בלי אף אחד שדוחף ואת הכנסת בלי קללות. מה אפשר עוד לבקש? אה כן, שהילדים יירדמו בדרך הביתה, כדי להכניס אותם עייפים ומרוצים ישר למיטות. הפעם גם "שאנטי" וגם "היי" היו מרוצים. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לנסוע עד למיני-חרמון.
מיני ישראל
טלפון: 08-9130000
פתוח: שבת-ראשון 10:00-18:00, שישי 10:00-14:00