בכל יום אחר הייתי מסרבת לסושי בקניון, אבל ביום בו הילד גילה שחברים זה לא תמיד לכל החיים, ושהלב לא עשוי באמת משריר אלא מזכוכית דקיקה ושבירה עד כאב – לא יכולתי לסרב. באותו יום, אם רק היה מבקש שאני אירק בפרצוף לאלפקה – הייתי עושה את זה למענו, רק בשביל להעלות חיוך על פניו.
הפעם הלפני האחרונה שהייתי בקניון היתה בעזריאלי בפורים. יש חוויות שעד שלא עוברים אותן, אין שום סיכוי שמישהו יבין את עומק הטראומה. מדובר בעם ישראל שנשפך בגלים הישר לתוך בניין-צינור, רק כדי לעמוד בתור למקדונלדס. החמוד ההוא, אורי מחטופים? נו, הילד שסנדי בר מהנדסת, ראיתם איך הוא הולך? יופי! ככה הלכתי שבוע אחרי פורים בעזריאלי. תוסיפו לזה אוכל תעשייתי, בתי קפה המוניים ושני ילדים שמוכנים להחליף אותי תמורת שקיק מטבעות שאפשר להשחיל למכונות משחק - והרי לכם הסיבה שנשבעתי שאני עם קניונים גמרתי.
הלב נשבר? לא נורא, אמא תקנה לך אחד חדש בקניון
העדפתי את האופציה של האלפקה. אבל הוא ביקש קניון. באקט אחרון של הישרדות, הצעתי את הקניון היחיד שאפשר לנשום בו את הים ולא דרך מטהר אויר בסופר פארם – קניון ארנה בהרצליה. האמת, שמעולם לא החשבתי את ארנה לקניון. יש במקום הזה משהו שמצליח לגרום אפילו לאופנת פוקס להרגיש יותר שיק משוק.
אולי אלו התרנים והמפרשים שמתנדנדים ממש ממול, אולי הכחול-כחול הזה שפותח את הלב, אולי העובדה שהוא בנוי לאורך ולא כל כך לגובה ואולי העיצוב המוקפד. הניקיון של השירותים, המסעדות המקסימות ובתי הקפה הנעימים שפרושים ככה על המרינה.
כך או אחרת, אחרי שרשמנו על כל פתק אפשרי את המספר של העמוד שלידו החנינו את הרכב הגחנו מהמעלית הישר לריח של חו"ל באויר. שניים שלושה ספרים, דיסק אחד של שלום חנוך ועוד אחד של שבק ס', מיץ גזר וחולצה עם שרוולי תחרה תואמת גם לקטנה וגם לאמא וכולנו יצאנו עשירים יותר ממה שנכנסנו. מי אמר שאני לא אוהבת שופינג?
ג'ימבורי, אבל עם סטייל
רגע לפני שהתחלתי להאמין שקניון זה בעצם דק עץ, מרחבים פתוחים, קפה משובח וריח של ים הילדים נזכרו שראו בכניסה את אטלנטיס. עכשיו, תשכחו את כל מה שאתם יודעים על אטלנטיס, אותה יבשת אבודה ואפופת מסתורין שאפלטון הזכיר בכתביו ושעל פי האגדה שקעה במצולות לאחר שחמדנותם של תושביה הביא עליה את זעם האלים. בקניון כמו בקניון, אטלנטיס עשויה מפלסטיק והיא לא אחרת מאשר ג'ימבורי.
תראו, כנראה שבקניון ארנה שם המשחק זה עיצוב. גם כאן, העיצוב המרהיב עשה לילדים שלי את מה שדודו מההום סנטר עושה לדירות שניים וחצי חדרים פלוס הול ברמת גן. מכוניות מתנגשות, סחרחרות יפיפיות, קירות טיפוס, אומגה, אקווריומים מוארים באור סגלגל, בתולות ים ענוגות, כרישים, תמנונים, שוניות, אלמונית, ספינות שודדי ים... לא פספסו כאן אף פרט. מין מיני לונה פארק מדוגם ויפהפה שכיאה לאטלנטיס תקוע מתחת לפני הים.
המתקנים עצמם מתאימים בעיקר לגילאי שלוש עד שבע (מלבד המכוניות המתנגשות שמתאימות לכל גיל כמובן) אבל איכשהו, בחסות העובדה שהוא שם בשביל אחותו הקטנה, הגדול הרשה לעצמו להתענג על המתקנים החביבים. אלמלא השירותים המצחינים של המקום עוד הייתי מצליחה לשכוח שאין שם אפילו חלון אחד.
לא חייבים לאכול נקניקיות
אחרי שהודעתי להם חגיגית שנקניקיות ממש לא הולכות עם שוניות ובתולות ים, יצאנו לכיוון הקומה השניה, עוקפים באומץ לב את הM- הצהובה והקציצה האפורה כדי לגלות דלת סתרים שהובילה למסדרון פתוח, שהביא אותנו הישר למסעדת סושי ונודלס חביבה.
על המרפסת, כשנוף שנפרש למרגלותינו, חופשיים ומשוחררים מכל מה שרק לפני מספר שעות היה סיבה מצויינת לא לרצות לקום בבוקר, קיבלנו פרופורציות חדשות, מצופות אורז ואצות וטובלות בשמש אדומה ענקית שלימדה אותנו שכל דימדומים הם התחלה של זריחה. קלישאה? ברור. אבל תראו לי שברון לב או שקיעה שהם לא.
כשחזרנו הביתה הגדול הזדחל למושב הקידמי, הניח את הראש על הכתף שלי ושאל: "אמא, זה בסדר שאפילו שהוא לא מתנהג כמו החבר הכי טוב שלי, קשה לי עוד להתרגל לזה שהוא לא?". ואני, בגמלוניות של יבשת שזה עתה קרסה אל תוך הים, רוחשת לבה ומקציפה מי מלח לוהטים עניתי: "אני באמת לא יודעת מותק. אני רק יודעת מה הוא הפסיד".
כרטיס ביקור
אמא מתי נגיע? קניון ארנה, מרינה הרצליה. חניה בשפע.
אמא אפשר שקל? כניסה ל-10 מתקנים בעלות של 79 ש"ח (ניתן לחלק בין מספר ילדים) או 50 ש"ח לילד ללא הגבלה לכל היום.
אמא יש צ'יפס? באטלנטיס עצמו יש את הג'אנק הרגיל: נקניקיות, ברד, מיץ פטל. אבל במרחק נגיעה כל הקניון פרוש לרגליכם כולל המסעדות ובתי הקפה שבחוץ.