מרחב ביוספירי ירוק ובוהק, הוא התפאורה הפסטורלית שמעניקה רמת מנשה בואכה מגידו, כמו שמלה ירוקה פרחונית המתנפנפת בין גבעות חינניות, נחלים ונקודות חן ומאפשרת לנשום טבע, תרבות, היסטוריה וקולינריה.

שימי רף מגיע לנקודת המפגש בנחל גחר, יחף, מתבוסס בבוץ בקלילות. הוא מומחה לליקוט, מלמד ומכשיר מדריכים ומאלה שהפכו את התחום למה שהוא היום, מרתק ופופולרי. רף נחשף לצמחים מילדות והחיבור נמשך כשאסף פרחים ולמד שמות עד שהצטרף ל'שומרי הגן' – ארגון המשמר מיומנויות לקטים ציידים שליקוט היא אחת מהן. אז לא היו מידע או מורים והוא התחיל לחקור בעצמו, צבר ידע רב ומלבד תיעוד הבין שחשוב להעביר אותו הלאה. כך החל בסדרת קורסים, בעקבותיהם התווספו עוד מדריכים וחוקרים ובעשור האחרון פרצה הנישה דרך. "ליקוט הוא מהפכה" טוען רף, ומסביר שהרס הטבע הוא תוצאה של התרחקות ממנו "אנחנו כבר לא מכירים אותו, והלא מוכר מפחיד ונתפס כמסוכן לכן קל יותר לפגוע בו". פעולת הליקוט, לדבריו, מחזירה את הקשר הרגשי, האכפתיות ושמירת הטבע, באופן הכי מהיר בזכות החוויות, הזיכרון והטעמים וכך משתנה הגישה האנושית כלפי הטבע.

כל מקום זהב: הגיע הזמן להכיר את חבל הארץ של לכיש

> אי ירוק: האזור להירגע באזור עמק חפר

אנחנו צועדים בצדי הנחל השוצף מגשמי הברכה ופוגשים לוף שלדבריו אסור לאכול טרי ונדרש בישול עם חומעה יפה המנטרלת את הרעל. שניהם צומחים בתא השטח, כאילו הטבע תכנן שיגדלו בשכנות. בחלקת גדילנים הסביר רף שלפי 'חוק האספרגוס', מכופפים את הגבעול וקוטפים רק את החלק הרך, מה שמבטיח קטיף של עלים צעירים בלבד ומהווה אמצעי תקשורת עם מלקטים אחרים שיודעים לעבור לצמח הבא. בנוסף הוא משווה זאת לכלכלה וטוען שזהו קטיף של הריבית בלבד, בלי לפגוע בקרן. בהמשך גילינו שלכוכבית יש פס שערות דקיק על הגבעול וצורת עלה לא רגילה, שהטרשנית דומה לה, אך הגוון שלה כהה וטעמה שונה, ושיש לבקיה מבחר מינים, אחד מהם רעיל ובטעם שקדים ("לא לדאוג, טעימה לא הורגת", אומר רף). ב-9.3 יתקיים ביער הקיבוצים, פסטיבל הליקוט הראשון ובו סיורים מודרכים, בישולי שדה ומופע מוסיקלי (9:00-13:00 בהרשמה מראש).

נחל גחר (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר
נחל גחר (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר
נחל גחר (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר

ליקוט (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר

נחל גחר הוא פנינה של טבע ובימים אלה רוקד משמחה, יוצא במחול עם שפעת המים. חורשות גבוהות צומחות בשוליו ולאורכו פינות פיקניק, גשרים, מפלונים ופריחה עונתית. הנחל מסומן בכחול והדרך לצדו מתאימה לכל רכב, אולם אחרי גשמים היא בוצית ומאתגרת ופחות מומלצת. תוואי הנחל הוא חלק משביל חדש, שביל מגידו, יוזמה מקומית בת למעלה משנתיים, המסומן בצבעי לבן סגול לבן. הוא מעגלי ומרביתו מבוססת על שבילים קיימים, עם תוספות מינוריות. כשמו הוא מקיף את המרחב הביוספירי מגידו, נמתח לאורך כ-70 קילומטרים של שטחים פתוחים, אתרי היסטוריה ונופים נפלאים ומחבר בין הקהילות. ניתן לרכוש מפה של השביל ולצאת לטרק בן כמה ימים או לטייל בהמשכים, בשני המקרים מובטחת חוויה משכרת.

את הבוקר מומלץ להתחיל בליבי פטיסרי ביוקנעם המושבה, לא עוד מאפיה, אלא מפעל קונדיטורי כהלכתו עם בית קפה שוקק. לבנת פרץ ובן זוגה מקסים גורוחוד, הקימו את הקונדיטוריה לפני כשנתיים כאשר המרכיב העיקרי הוא בצק קרואסון שממנו היא משחיתה את העולם ומלואו. כיוון שזכיתי להצצה אל מאחורי הקלעים, גיליתי שמדי שבוע מכינים בצק מכ-500 ק"ג קמח ו-200 ק"ג חמאה, ומדפי הבצק, עתירי החמאות והפחמימות, יוצרים מאפים בצורות שונות כמו קוביות, עיגולים ומעוינים, וממלאים בתערובות מושחתות ממיסות לב, מקרם יוגורט וגרנולה, דרך קרם ערמונים וקסיס ועד מאפים מלוחים עם פולנטה כרישה או פטריות. כמובן שיש גם קרואסונים קלאסיים במגוון מילויים ו'באטר טוסט' חדש – בצק בריוש מקורמל עם קרם צ'אי ליצ'י מעלף. מצד אחד יש ליין מוצרים קבוע ומצד שני המון ספיישלים על היצירתיות מנצח ניסיון עשיר בזכותו מייצרים שילובים מרגשים. גורוחוד מפרגן לחך הישראלי שנפתח לטעמים ומוכן לנסות דברים חדשים, והם נענים לאתגר. לצד המאפים עתירי הקלוריות, יש גם עוגות, לחמי מחמצת, כריכים וסלטים ואפילו גרנולה – את הכל אבל הכל, הם מכינים במקום מדי יום באהבה גדולה ובהקפדה על סטנדרט גבוה (7:30-14:30, 052-282-8979).

ליבי פטיסרי (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר

כשיוצאים מנחל גחר מגיעים לקיבוץ עין השופט, וזה המקום לערוך היכרות עם מגדה, שאינה איזו גברת חברת קיבוץ, אלא תופעה. מחלקת התרבות במועצה האזורית מגידו, פעילה מזה שנים ומייצרת תוכן מגוון, וכפועל יוצא החליטו למתג אותה כמוצר עצמאי. הבסיס של 'מגדה' הוא אולם המופעים שבקיבוץ, אבל כל פעילות תרבות ממותגת בהתאמה. פסטיבל הליקוט מכונה 'מגדה מלקטת', ואולם 'מגדה' המרכזי, מארח מופעים מהשורה הראשונה תחת הכותרת 'ביחדנס'. חלל אחד באולם מוקדש לפרויקט 'חממגדה' ובו נחנכות תערוכות אמנות שהן תוצר של פרויקט רזידנסי בקיבוץ, התערוכה הנוכחית נוצרה בעקבות המלחמה על ידי שני אמנים יוצאי קיבוץ בארי. מצד אחד הם צילמו בוידיאו ארט את כל מדרכות הקיבוץ, 12 קילומטרים של חשיפה ציבורית, ומתוך זה יצרו סדרת איורים וקולאז' המוצגים במקום.

מרכז פיס (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר

במרחב מגידו הדברים מתחברים זה לזה כל הזמן. כך למשל נקודת המפגש לפסטיבל 'מגדה מלקטת' יהיה במערת הפלמ"ח אשר בקיבוץ משמר העמק השכן. המערה היא אתר וותיק שבימים אלה משתנה והמנהלת החדשה לליב רונן פדידה, יוצקת פנים חדשות לסיפור ההיסטורי, מנסחת אותו מחדש. פתאום למערכה על משמר העמק במלחמת העצמאות, יש דמיון מצמרר למה שחוו קיבוצי הדרום בשבעה באוקטובר, ובקיבוץ שקלט אליו את מפוני נחל עוז, זה מודגש אף יותר. האתר זוכה עכשיו לתכנית אב חדשה ולמרות שהאוריינטציה היא בעיקר לקבוצות, הרי שבחגים ובחופשות, ועד שתחזור 'שבת ישראלית', יש מקום גם למשפחות. מה עושים? האתר משתרע על כשישה דונם ומציע משחק חידות שמתאים לעונה או לחג, במסלול מעגלי, שביל טיול ביער, מתקני אאוטדור מעץ לילדים אקטיביים שהם אתגר פיזי לכל מי שחפץ בשחרור מרץ, פעילות יצירה מחומרים טבעיים וכמובן סרט חדש במערה עצמה עם קולקציית תחפושות מתקופת קום המדינה. אם תגיעו בקבוצה קטנה של 10 משתתפים ומעלה, אפשר לתאם סיור מודרך כל ימות השבוע. אם יצא לכם לבקר בתוך משמר העמק, תגלו בטבורו את אנדרטת השואה הראשונה בעולם. הקמתה החלה עם הגעתן של הידיעות הראשונות על מעשי הזוועה והיא נחנכה בשנת 1945 תחת ידי הפסל יצחק בן צבי, שהקדיש אותה לילדים.

מערת הפלמח (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר

סיימנו בקיבוץ הזורע בהפתעה כפולה. את 'פרחים בכרם' שמקבלת את הנכנסים בשערי הקיבוץ, הקימה לפני שנים אחדות הדר פרייס ובסטודיו דואליות מתמדת. זו חנות פרחים אסתטית להפליא, הממזגת בין יפי הטבע הפורח לבין כלי קיבול, מיכלים ועבודות יד של אמנים הקשורות בעולם הצומח, וגם מרחב לסדנאות שפותחות את הלב אם בשזירה של פרחים טריים/מיובשים/פרחי בר ואם בקליעת זר, סידור פרחים, ייבוש וליקוט בטבע. כשפרייס מספרת על גלגולו של המקום, על צעדיו הראשון ובניית החזון תוך כדי תנועה, אי אפשר שלא להתרשם מהנחישות, הלמידה העצמית, הדבקות במטרה והחזון. אחרי קורס שזירה למדה בעצמה שלל טכניקות ושכללה אותן תוך שהיא מחלצת לעצמה עקרונות שאותם היא מעבירה הלאה. מסתבר שסבתה הייתה שוזרת פרחים בפריז ועל אף שהיא בוגרת תואר שני בייעוץ ארגוני, הפרחים כבשו גם אותה מתוך אהבת הטבע וחיזוק הקשר עם הסביבה. פרייס חולמת על חווה אורגנית ועל גידול פרחים בשיטות טבעיות ויש לי תחושה שהיא גם תגשים. עד אז אפשר לבקר אותה, להשתתף בסדנאות או בירידים שהיא עורכת מדי פעם במתחם המטופח.

פרחים בכרם (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר

ליד שער הקיבוץ ניצב אוטו אוכל 'בארק'ה' של ברק גורן, מסעדן ירושלמי שעשה רילוקיישן ומסעיד עובדים, מטיילים, עוברים ושבים באוכל ביתי מנחם וטעים. הוא איש גדול שמלא בנשמה ואהבה לאוכל ולאנשים, ותוך כדי שאנחנו מנשנשים קציצות ירק, סלט שניצל ומנת אורז עם שעועית ובשר, הוא מספר איך בקורונה כשהכל נסגר התחיל להכין מרק קובה לאנשי הסביבה ואחרי לבטים הבין שזה הזמן המקום לאוטו אוכל. אחר כך לגמנו מרק קובה חמוסטה, נגסנו בכדורי פלאפל חמים, זללנו ממולאים והתענגנו על ארומה ירושלמית שנדבקה באוכל ובחך והביאה נחמה. המחירים שלו הוגנים ואפשר גם לקנות הביתה והמיקום שובה ומלא קסם. בצל חלקת עצי פרי, הונחו פינות ישיבה אקלקטיות, מוסיקה ניגנה ברקע באווירת פאב לאור יום. השמש יצאה לכבודנו וליטפה ברוך ויכולנו לשאוף ניחוח הדרים מלוא הריאות, ללטף כרס מעונג ולהודות (מדי יום 11:00-15:00, שבת מ-9:00).

בארקה (צילום: אורלי גנוסר)
צילום: אורלי גנוסר